ערב יום השואה.
בצהריים לקחתי שתי נערות במכונית.
אני הייתי בדרך הביתה והן עצרו טרמפ, אז העליתי אותן.
הן עלו צוחקות וצווחות (זה נשמע חביב אבל זה מרגיז, ללא טיפת ענווה או כבוד לעובדה שהם נכנסו לרכב של אדם זר)
והנה הדיאלוג שהיה בין נערה א' לנערה ב'-
- תפסיקי לצחוק, כאילו. זה יום השואה היום.
- יופי. מותר לי לצחוק כמה שבא לי, סבתא ראב רבא שלי הייתה בשואה
- אז מה, סבתא שלי גם הייתה.
- מה, באמת? סבתא שלך?
- (מתפקעת מצחוק) לא.. אבל אני יודעת מה זה שואה
- באמת? מה זה?
- נו, חופרים לי על זה בביצפר כל היום, כאילו. שואה, נו.
- חחח, יאללה, סתמי. את לא יודעת מה זה בכלל. אני אומרת לך שסבתא ראב-רבא שלי הייתה בשואה! אני שמעתי על זה.
- טוב, שיגמר היום ויפסיקו לחפור לי כבר.
הן ירדו מהרכב אחרי הדיאלוג הזה (שנוהל בצווחות ובצחקוקים) ונזכרתי בעצמי בגיל 14. הביקור הראשון שלי ביד ושם עם תנועת הנוער.
מהרגע שנכנסתי, הרגשתי איך כל החמצן אוזל לי מהריאות. המקום היה עמוס באנשים, שניסו להספיק את הסיבוב המתבקש לפני הטקס המרכזי ברחבה,
ואני מסתובבת שם, הלומת קרב, מפנה את ראשי אל תמונה מזעזעת, מסתובבת לצד השני ונתקלת בכתובת מפחידה. מסך בקצה השני מקרין סרטונים בשחור לבן,
ואני חגה סביב עצמי, מסוחררת, מרגישה מסוממת, לא מצליחה לנשום.
יצאתי החוצה ואור השמש הכה בחדות גדולה מדי בעיניים שלי,
התיישבתי על המדרגות והתחלתי לבכות. אין בליבה של ילדה בת 14, חזקה ככל שתהיה, להכיל את כל הזוועות שנושא האולם הזה.
ופתאום ניגשה אליי אישה מבוגרת, הניחה יד עליי ואמרה לי "אין לך מה לבכות. זה נגמר. רק אני עוד נושאת את זה עמי". היא הרימה את שרוול חולצתה וחשפה מספר מקועקע בדיו כחול על זרוע חלשה וחיוורת.
חיבקתי אותה, מבלי לבקש רשות. היא השיבה לי חיבוק, מבלי לסגת. ואז הלכה.
ואני חושבת לעצמי, לו יכולתי לקחת את הנערות האלה אל אותו זכרון,
לו הלימוד בבתי הספר היה מנסה לאפשר חיבור רגשי ולא מזרים עובדות היסטוריות.
הנוער שלנו חייב לדעת על השואה, ויותר משהוא חייב לדעת עליה, הוא חייב להרגיש אותה.
הזכרון ישתמר, כמו שהוא אמור להשתמר, רק באמצעות חיבור רגשי אמיתי.
הזכרון של הזרוע המקועקעת הזו ילווה אותי כל חיי, ואותו אני אעביר לילדיי.
אני לא רוצה שהם ידברו על מספרים ועל שמות של מחנות,
אני רוצה שהם ידברו על אנשים ועל אבדות.
אני רוצה שיהיה בסדר לדבר על זה, לשאול על זה, לצחוק על זה, לכאוב את זה. כל השנה.
