לקראת משחק 7
- פותח הנושא doron729
- פורסם בתאריך
לקראת משחק 7- הספרס
אחרי שצפיתי ב4 מתוך 6 משחקים בסדרה (כי מה לעשות, גם אני בנאדם, ויש לפעמים פעמים שאי אפשר לקום ב4, או לחלופין להשאר ער עד 7) הנה רשמי מהסדרה:
1) לא ראיתי את משחק 5- אז אני לא הוגן בשפיטה שלי של מאנו, אבל הבנאדם גמר את הסוס. זה לא רק שמונת האיבודים, או מינוס 29 בפלוס/מינוס, זה גם כאשר אתה יודע שהוא מקבל את הכדור, משהו טוב יצא מזה- למיאמי כמובן.
2) אני ממש בספק אם טימי יכול לשחזר עוד הצגה כזאת. 30 נקודות, 17 ריבאונדים, נשמה, האסל, ואינספור פוטבקס וטיפ-אינס שאולי לא כולם נכנסו. מה שכן, ראינו את ההבדל בין טימי חד לטימי עייף. גיל 37 בייבי. מחצית ראשונה- קולע הכל, גם זריקות לא הגיוניות, גם פיידרים עם יד בפנים, גם טיפ-אין שמביא אנד-וואן. מחצית שנייה- זה כבר לא נכנס. פופ צדק שהשאיר אותו על הספסל ברוב הרבע הרביעי, ואולי גם צדק כשהשאיר אותו על הספסל במהלך השלשה של ריי-ריי. גם אם בדיעבד זו טעות.
3) דני גרין חזר לגודלו הנורמאלי. תגידו, מישהו עוד 10 שנים יזכור שגרין מהספרס הוא זה שמחזיק בשיא השלשות בגמר? למה מה הוא עוד עשה בקריירה? אליפות סלובניה? קריירת מכללות בינונית? שלוש פעמים בדי-ליג? קצת מעצבן שההיט הימרו עליו בהגנה חמישה משחקים, וזה נתן לו הרבה יותר אקו ממה שהגיע לו.
4) קוואי לעומת זאת- מדהים! הכוכב הבא של הספרס. כשיגיע חילופי הדורות (ואני לא אתפלא אם מאנו ילך לשחק בארגנטינה בסוף העונה וטימי יפרוש) אז קוואי יקח את המושכות ההתקפיים, הגנתיים ומנהיגותיים. יש לו את הכל, אולסטאר בהתהוות.
5) בוריס דיאו שחקן בינוני. אז הוא יותר רחב מלברון, אז? נכון שקשה ללברון לעשות עליו פוסט-אפ, אז הוא עובר אותו בחדירה (ושוב, לא ראיתי את משחק 5, אז אני רק מבין מססטיסטיקות). הוא ריבאונדר בינוני מינוס לגודל שלו (תראו את בלייר, ותשוו).
6) נעלמים בסדרה- מישהו יודע איפה טיאגו ספליטר? הוא לא היה הסנטר הפותח של הספרס בכל השנה? מה נסגר איתו? הבנאדם כבר לקח אליפויות בספרד, שיחק בנבחרת, היה ביורוליג, וגם שנה שעברה היה בגמר המערב. לאן הוא נעלם? עוד בחזקת נעלם- מאט בונר שלדעתי לא קלע אפילו שלשה אחת, בלייר שלא מקבל דקות באופן שיטתי אז אי אפשר לשפוט אותו, ומאנו כבר אמרנו?
7) גארי ניל סולידי. זה הכל. נותן את מה שמצפים שהוא יתן. לא מפתיע ולא מופתע. שחקן מחליף טוב לגארדים, שחקן שישי של מומנטום מעולה. לא חומר לאולסטאר.
8) טוני. מה עוד אפשר להגיד עליו? הויילד קארד של הסדרה, של העונה. אין לי מילים. הוא יכול להיות עם 6 מ23 מהשדה, ועדיין להיות השחקן הכי חשוב בהתקפה ובקליעה. רק חבל שקשה לו להסתדר עם לברון שגדול ממנו.
אחרי שצפיתי ב4 מתוך 6 משחקים בסדרה (כי מה לעשות, גם אני בנאדם, ויש לפעמים פעמים שאי אפשר לקום ב4, או לחלופין להשאר ער עד 7) הנה רשמי מהסדרה:
1) לא ראיתי את משחק 5- אז אני לא הוגן בשפיטה שלי של מאנו, אבל הבנאדם גמר את הסוס. זה לא רק שמונת האיבודים, או מינוס 29 בפלוס/מינוס, זה גם כאשר אתה יודע שהוא מקבל את הכדור, משהו טוב יצא מזה- למיאמי כמובן.
2) אני ממש בספק אם טימי יכול לשחזר עוד הצגה כזאת. 30 נקודות, 17 ריבאונדים, נשמה, האסל, ואינספור פוטבקס וטיפ-אינס שאולי לא כולם נכנסו. מה שכן, ראינו את ההבדל בין טימי חד לטימי עייף. גיל 37 בייבי. מחצית ראשונה- קולע הכל, גם זריקות לא הגיוניות, גם פיידרים עם יד בפנים, גם טיפ-אין שמביא אנד-וואן. מחצית שנייה- זה כבר לא נכנס. פופ צדק שהשאיר אותו על הספסל ברוב הרבע הרביעי, ואולי גם צדק כשהשאיר אותו על הספסל במהלך השלשה של ריי-ריי. גם אם בדיעבד זו טעות.
3) דני גרין חזר לגודלו הנורמאלי. תגידו, מישהו עוד 10 שנים יזכור שגרין מהספרס הוא זה שמחזיק בשיא השלשות בגמר? למה מה הוא עוד עשה בקריירה? אליפות סלובניה? קריירת מכללות בינונית? שלוש פעמים בדי-ליג? קצת מעצבן שההיט הימרו עליו בהגנה חמישה משחקים, וזה נתן לו הרבה יותר אקו ממה שהגיע לו.
4) קוואי לעומת זאת- מדהים! הכוכב הבא של הספרס. כשיגיע חילופי הדורות (ואני לא אתפלא אם מאנו ילך לשחק בארגנטינה בסוף העונה וטימי יפרוש) אז קוואי יקח את המושכות ההתקפיים, הגנתיים ומנהיגותיים. יש לו את הכל, אולסטאר בהתהוות.
5) בוריס דיאו שחקן בינוני. אז הוא יותר רחב מלברון, אז? נכון שקשה ללברון לעשות עליו פוסט-אפ, אז הוא עובר אותו בחדירה (ושוב, לא ראיתי את משחק 5, אז אני רק מבין מססטיסטיקות). הוא ריבאונדר בינוני מינוס לגודל שלו (תראו את בלייר, ותשוו).
6) נעלמים בסדרה- מישהו יודע איפה טיאגו ספליטר? הוא לא היה הסנטר הפותח של הספרס בכל השנה? מה נסגר איתו? הבנאדם כבר לקח אליפויות בספרד, שיחק בנבחרת, היה ביורוליג, וגם שנה שעברה היה בגמר המערב. לאן הוא נעלם? עוד בחזקת נעלם- מאט בונר שלדעתי לא קלע אפילו שלשה אחת, בלייר שלא מקבל דקות באופן שיטתי אז אי אפשר לשפוט אותו, ומאנו כבר אמרנו?
7) גארי ניל סולידי. זה הכל. נותן את מה שמצפים שהוא יתן. לא מפתיע ולא מופתע. שחקן מחליף טוב לגארדים, שחקן שישי של מומנטום מעולה. לא חומר לאולסטאר.
8) טוני. מה עוד אפשר להגיד עליו? הויילד קארד של הסדרה, של העונה. אין לי מילים. הוא יכול להיות עם 6 מ23 מהשדה, ועדיין להיות השחקן הכי חשוב בהתקפה ובקליעה. רק חבל שקשה לו להסתדר עם לברון שגדול ממנו.
לקראת משחק 7 - ההיט
למען הגילוי הנאות- לברון ג'יימס הוא השחקן האהוב עליי בליגה, ריי-ריי במקום השני.
1) די-וייד. פצוע, חבול, מסכן. ועדיין- מסוכן. במיוחד כשהג'אמפרים שלו נכנסים. הם לרוב לא. השחקן השני הכי מסוכן באלופה, בחצי מהכוח, עדיין עדיף על רוב השחקנים הבינוניים שמשחקים במקומות אחרים. אם הג'אמפ הראשון יכנס, והשני גם, אז הדרך שלו לסל תהיה פנויה.
2) כריס בוש. ספולסטרה אמר שהוא השחקן הכי חשוב של ההיט. אני לא יודע כמה זה נכון, אבל יש בזה משהו. מוצלח מאוד בעמדת הסנטר, ונראה שמשהו בו השתחרר במשחקים האחרונים, איפה שהוא מאיים על טוני כשחודר כל פעם לסל. גם אם לפעמים קשה לו מול טימי כשהוא חד. בזמן האחרון הוא אפילו לוקח ריבאונדים. כריס בוש, כן? ריבאונד!
3) שיין באטייה. הוא היה האקס פקטור שנה שעברה, והשנה פשוט נעלם התקפית, והגנתית רק מנסה להוציא תוקף. ואנחנו מדברים על שחקן שהיה חלק משניים מהרצפים המרשימים ביותר בהיסטוריה (של מיאמי ויוסטון). איפה הוא נעלם?
4) ריי אלן- מה עוד אפשר? זה לא שהוא טוב כמו שהוא היה פעם, אבל כשמיאמי בפיגור 3, ברור לכולם למי הכדור צריך להגיע. הקלע הטוב בהיסטוריה (ויסלח לי רג'י)- מגיעה לו עוד אליפות.
5) מייק מילר. על נעל אחת? יציבות זה לא השם שלו, ולכן אולי הוא כזה טוב כשהוא לא יציב. התחיל את הסדרה בארבעת המשחקים הראשונים עם 91% מהשלוש, לא?
6) בירדמן- מתי תפסיק לעשות שטויות? ללכת מכות מתחת לסל רק כדי לתפוס מיקום על טימי ולקבל ככה 4 עבירות ב8 דקות? מצד שני, מרווח את המשחק מצויין. נותן למיאמי מעוף....
7) מריו צ'למרס. איפה היית במשחקי החוץ? מה, רק בבית אתה משחק? מה יש לך?
8) נעלמים- נוריס קול (המעמד גדול עליו), יודוניס האסלם (לא מתאים למצ'אפ- למרות שיכול לשמור על טימי לדעתי), שאר הספסל (מישהו זוכר שראשארד לואיס היה פעם אולסטאר והוביל את המג'יק לגמר? מישהו?)
9) הנבחר. המלך. אגדה בהתהוות.
אני בכנות לא מצליח להבין את הביקורת עליו. באמת. משחק אחרון לדוגמא. אז הוא סיים עם טריפל דאבל, קלע שלשת קלאץ' סופר חשובה (השנייה הכי חשובה במשחק, ואולי בסדרה), דפק ריצה לבדו של 10-0, קלע 30 נקודות. יש לו שני טריפל דאבל בסדרה הזאת. יש לו ממוצע של דאבל פיגרס בריבאונד. הוא לא מפחד יותר מהכדור, גם כשלא נכנס לו. גם אני מדי פעם מתעצבן עליו, ואומר "אתה פאקינג השחקן הטוב בעולם, תשחק ככה!" אבל הוא בשלו. ככה זה כשאתה השחקן הטוב בעולם. אז הוא לא ג'ורדן- כי הוא קבוצתי יותר. אז הוא פחות ווינר ופייטר מקובי. אז הוא נשמר טוב מאוד על ידי קוואי ובוריס. אז מה? הוא לברון פאקינג ג'יימס. הוא הסיבה שאני קם לראות את המשחקים ב4 בבוקר. הוא הMVP של העונה הסדירה 5 פעמים רצוף (אההה, נכון, נתנו לדריק רוז אחד, בשביל החלוקה. איפה הוא היום? ושיקגו?). השחקן הכי טוב בדורו. השחקן הכי טוב מאז הדור של שאקיל. הדגם האולטימטיבי של שחקן שיכול לעשות הכל. ועושה הכל. גם מאבד. גם מחטיא. גם קולע. גם מוסר. גם חוסם את טים דאנקן וטיאגו ספליטר (למרות שלחסום את ספליטר זה ספורט של ההיט, לא?). גם ריבאונדר מוביל של הקבוצה שלו. גם מוסר אסיסטים מוביל. גם קלע מוביל. גם מאבד הכי הרבה. גם חוטף הכי הרבה. וגם וגם וגם.
בקיצור- משחק 7 מהנה!
למען הגילוי הנאות- לברון ג'יימס הוא השחקן האהוב עליי בליגה, ריי-ריי במקום השני.
1) די-וייד. פצוע, חבול, מסכן. ועדיין- מסוכן. במיוחד כשהג'אמפרים שלו נכנסים. הם לרוב לא. השחקן השני הכי מסוכן באלופה, בחצי מהכוח, עדיין עדיף על רוב השחקנים הבינוניים שמשחקים במקומות אחרים. אם הג'אמפ הראשון יכנס, והשני גם, אז הדרך שלו לסל תהיה פנויה.
2) כריס בוש. ספולסטרה אמר שהוא השחקן הכי חשוב של ההיט. אני לא יודע כמה זה נכון, אבל יש בזה משהו. מוצלח מאוד בעמדת הסנטר, ונראה שמשהו בו השתחרר במשחקים האחרונים, איפה שהוא מאיים על טוני כשחודר כל פעם לסל. גם אם לפעמים קשה לו מול טימי כשהוא חד. בזמן האחרון הוא אפילו לוקח ריבאונדים. כריס בוש, כן? ריבאונד!
3) שיין באטייה. הוא היה האקס פקטור שנה שעברה, והשנה פשוט נעלם התקפית, והגנתית רק מנסה להוציא תוקף. ואנחנו מדברים על שחקן שהיה חלק משניים מהרצפים המרשימים ביותר בהיסטוריה (של מיאמי ויוסטון). איפה הוא נעלם?
4) ריי אלן- מה עוד אפשר? זה לא שהוא טוב כמו שהוא היה פעם, אבל כשמיאמי בפיגור 3, ברור לכולם למי הכדור צריך להגיע. הקלע הטוב בהיסטוריה (ויסלח לי רג'י)- מגיעה לו עוד אליפות.
5) מייק מילר. על נעל אחת? יציבות זה לא השם שלו, ולכן אולי הוא כזה טוב כשהוא לא יציב. התחיל את הסדרה בארבעת המשחקים הראשונים עם 91% מהשלוש, לא?
6) בירדמן- מתי תפסיק לעשות שטויות? ללכת מכות מתחת לסל רק כדי לתפוס מיקום על טימי ולקבל ככה 4 עבירות ב8 דקות? מצד שני, מרווח את המשחק מצויין. נותן למיאמי מעוף....
7) מריו צ'למרס. איפה היית במשחקי החוץ? מה, רק בבית אתה משחק? מה יש לך?
8) נעלמים- נוריס קול (המעמד גדול עליו), יודוניס האסלם (לא מתאים למצ'אפ- למרות שיכול לשמור על טימי לדעתי), שאר הספסל (מישהו זוכר שראשארד לואיס היה פעם אולסטאר והוביל את המג'יק לגמר? מישהו?)
9) הנבחר. המלך. אגדה בהתהוות.
אני בכנות לא מצליח להבין את הביקורת עליו. באמת. משחק אחרון לדוגמא. אז הוא סיים עם טריפל דאבל, קלע שלשת קלאץ' סופר חשובה (השנייה הכי חשובה במשחק, ואולי בסדרה), דפק ריצה לבדו של 10-0, קלע 30 נקודות. יש לו שני טריפל דאבל בסדרה הזאת. יש לו ממוצע של דאבל פיגרס בריבאונד. הוא לא מפחד יותר מהכדור, גם כשלא נכנס לו. גם אני מדי פעם מתעצבן עליו, ואומר "אתה פאקינג השחקן הטוב בעולם, תשחק ככה!" אבל הוא בשלו. ככה זה כשאתה השחקן הטוב בעולם. אז הוא לא ג'ורדן- כי הוא קבוצתי יותר. אז הוא פחות ווינר ופייטר מקובי. אז הוא נשמר טוב מאוד על ידי קוואי ובוריס. אז מה? הוא לברון פאקינג ג'יימס. הוא הסיבה שאני קם לראות את המשחקים ב4 בבוקר. הוא הMVP של העונה הסדירה 5 פעמים רצוף (אההה, נכון, נתנו לדריק רוז אחד, בשביל החלוקה. איפה הוא היום? ושיקגו?). השחקן הכי טוב בדורו. השחקן הכי טוב מאז הדור של שאקיל. הדגם האולטימטיבי של שחקן שיכול לעשות הכל. ועושה הכל. גם מאבד. גם מחטיא. גם קולע. גם מוסר. גם חוסם את טים דאנקן וטיאגו ספליטר (למרות שלחסום את ספליטר זה ספורט של ההיט, לא?). גם ריבאונדר מוביל של הקבוצה שלו. גם מוסר אסיסטים מוביל. גם קלע מוביל. גם מאבד הכי הרבה. גם חוטף הכי הרבה. וגם וגם וגם.
בקיצור- משחק 7 מהנה!
יופי של ניתוח. משפט אחד לגבי הביקורת על לברון
אני מקבל את ההרגשה שממשחק למשחק הצוות המסייע של מיאמי פשוט הולך ודועך ונעלם לו.
אם הספרס לא יהיו שבורים מדי מנטלית יש להם סיכוי לא רע. בסה"כ הם כבר הוכיחו הסידרה שהם קבוצה לא פחות טובה (ולטעמי האישי אפילו קצת יותר טובה).
בקשר ללברון - ביקורת תמיד מודדים ביחס לציפיות/מטרות וכו'. משחקן עם היכולות (ההסטוריות) שלו, עם התארים (ההסטוריים) שלו, עם הפרסום (הההסטורי) שלו שמהווה את הפנים של הליגה - מצפים שיכנס לנעליהם של אלו שהיו כאן לפניו. הביקורת היא לא ביחס למשחק או לסידרה, היא ביחס להסטוריה. עכשיו אפשר להתווכח האם זה הוגן או לא הוגן לשפוט אותו ככה, אבל העובדה היא שזה אכן כך ותמיד יהיה כך מבחינת הגדולים באמת.
ורק ביחס למטרות/ציפיות ולנקודת המבט ההסטורית הוא נכשל. ביחס לכל נקודת מבט אחרת הוא הצליח בגדול.
אין לי ויכוח איתך שהוא מדהים בפיינלס הזה אבל ביחס להופעות הסטוריות, אני בספק אם הוא בטופ 15.
אני מקבל את ההרגשה שממשחק למשחק הצוות המסייע של מיאמי פשוט הולך ודועך ונעלם לו.
אם הספרס לא יהיו שבורים מדי מנטלית יש להם סיכוי לא רע. בסה"כ הם כבר הוכיחו הסידרה שהם קבוצה לא פחות טובה (ולטעמי האישי אפילו קצת יותר טובה).
בקשר ללברון - ביקורת תמיד מודדים ביחס לציפיות/מטרות וכו'. משחקן עם היכולות (ההסטוריות) שלו, עם התארים (ההסטוריים) שלו, עם הפרסום (הההסטורי) שלו שמהווה את הפנים של הליגה - מצפים שיכנס לנעליהם של אלו שהיו כאן לפניו. הביקורת היא לא ביחס למשחק או לסידרה, היא ביחס להסטוריה. עכשיו אפשר להתווכח האם זה הוגן או לא הוגן לשפוט אותו ככה, אבל העובדה היא שזה אכן כך ותמיד יהיה כך מבחינת הגדולים באמת.
ורק ביחס למטרות/ציפיות ולנקודת המבט ההסטורית הוא נכשל. ביחס לכל נקודת מבט אחרת הוא הצליח בגדול.
אין לי ויכוח איתך שהוא מדהים בפיינלס הזה אבל ביחס להופעות הסטוריות, אני בספק אם הוא בטופ 15.
פוסט יפה ותגובתי (חפירה ארוכה, סורי).
שמסתכלים על ההיסטוריה של ההופעות בסדרות הגמר, נהוג לחשוב על שחקנים שעשו משהו מדהים לאורך כל הסדרה ומיצעו מעל 30 PER. אני שוב הולך לסטט' הזו כי יש עליה די תו תקן.
בכל מקרה -
שמונה ההופעות הכי טובות בהיסטוריה מתחלקות בין ארבעה שחקנים - ג'ורדן פעמיים, שאקיל פעמיים, דאנקן פעמיים, ווייד פעמיים (ובאחת מהפעמים הפסיד). הסדרה הכי טובה היא של ווייד, מול דאלאס, כמעט 35 נקודות למשחק כאשר אף קבוצה לא הגיעה ל-100 נקודות באף אחד מהמשחקים. ה-33.8 PER של ווייד בסדרה הזו זה דבר שספק אם יחזור על עצמו. תגידו שופטים, תגידו מה שאתם רוצים, ווייד עשה בסדרה הזו דבר היסטורי. ווייד גם סוגר את הרשימה, שוב מול דאלאס, כשמיאמי של לברון הפסידו להם. תצוגת הצ'וקינג של המלך גומדה לצד סדרה די מדהימה של ווייד. לא משנה זה סטייה מהנושא.
בלינק הזה של ג'ון הולינג'ר הוא מדרג את הופעות הגמר הכי טובות (לא לפי הסדר שלהם במדד PER, למרות שהוא כן מסתמך עליו), ולדעתי שווה להסתכל מול מי הם עשו את זה. אני חושב שחלק מהיכולת של לברון בסדרה הזו (או יותר נכון לחוסר היכולת), נובע גם מהעובדה שהוא נשמר ע"י לאונרד המעולה, ושטים דאנקן הפנומן נמצא מתחת לסל. אז בוא נבחן חלק מההופעות גמר שהולינג'ר מדרג, ונראה מה מי מו.
1. ווייד מול דאלאס 2006 - לא זכור לי שומר מדהים לווייד, וכמדומני צ'אנדלר עדיין לא בילה שם מתחת לסלים, אלא ברנדן הייווד או אריק דמפיר. לא התנגדות ממשית. גם הנוכחות של שאק מתחת לסל, משמע התמקדו בו בשנת השיא האחרונה שלו, מורידה לדעתי קצת מההתעלות של ווייד. גם יש את הסיפור עם השופטים שדיברנו עליו כבר.
2. ג'ורדן מול יוטה ב-98 - הקבוצה הכי טובה במערב, עם השומר האישי הטוב בליגה שלא שיחק בשיקגו (בוא נודה בזה, ג'ורדן ופיפן היו שומרי הפרימטר הטובים ביותר בליגה. ביירון ראסל היה איפשהו אחריהם), כאשר מתחת לסלים מחכים אוסטרטג (לא משהו) ומאלון (לדעתי מגן אישי טוב, לא בדיוק rim protector). אפשר לציין אולי את סטוקטון הקשוח שהיה חוטף הרבה ובילה קצת לצד ג'ורדן בזמן שהוא תפר את הג'אז. מצד שני, גמד לבן ליד מי שבאותה תקופה היה האתלט הטוב בתולדות המשחק?
3. טים דאנקן 2003 - אולי הסדרה שבזכותה קיבל את הכינוי דרים-טים. דאנקן התייצב מול שני הגבוהים ההגנתיים הטובים בליגה דאז, מוטמבו וקניון מרטין, ומיצע 24 נקודות, 17 ריבאונדים, 5.3 אסיסטים ו-5.3 בלוקים, כאשר במשחק אחד היו חסרים לו שני בלוקים לקוואדרופל דאבל. באותו משחק הוא השאיר את מוטומבו ומרטין על 2-22 משותף מהשדה. מאז שאני רואה כדורסל זו התצוגה הכי דומיננטית של שחקן. Excluding שאקיל כמובן, שבדומיננטיות לא היה שני לו.
4. ג'ורדן מול יוטה ב-97 - אותה קבוצה מול אותה קבוצה, רק שבסדרה הזו ג'ורדן עשה מספרים פחות נאים. מצד שני משחק השפעת. הטיעונים לא משתנים, אז נתקדם.
5. אולג'וואן מול הניקס ב-94 - ניו יורק היו קבוצת ההגנה של השנה, והעוגן של היה פטריק יואינג הגדול. אז אולג'וואן התייצב מולו, הגיב ב-27 נקדות, 9 ריבאונדים, 4 בלוקים ו-3.5 אסיסטים למשחק. אולג'וואן עשה רק 27 PER (אגב זה מספר מדהים שלכשעצמו, כן), אבל השאיר את יואינג על קצת פחות מ-37% מהשדה, ועל 15.3 PER עלוב ביותר. קלע יותר מיואינג בכל המשחקים אגב.
6. מג'יק ג'ונסון מול הסלטיקס ב-87 - אין לי מה לנתח בגלל שבסדרה הזו הייתי בן שנה. בכל מקרה, לא זכור לי מאצ'אפ הגנתי למג'יק בסלטיקס הנפלאים של אז. הלאה.
7. ג'ורדן מול הלייקרס ב-91 - אלוהים בגמר הראשון שלו פגש קבוצה קשוחה של וורת'י, מג'יק, ביירון סקוט, אייסי גרין וכמובן דיבאץ' מתחת לסל, כאשר מהספסל עולים אלדן קמפבל ולארי דרו להציק ולהפריע. הוא הגיב ב-31.2 נקודות, 6.6 ריבאונדים ו-11.4 אסיסטים, שמסתכמים ל-31.5 PER פנומנלי. בדרך לגמר הוא בעט לניקס, לסיקסרס ולבאד בויז של הפיסטונס בתחת. הבולס הפסידו משחק אחד לסיקסרס ואחד ללייקרס וזהו, ולדעתי זו תצוגת הפלייאוף והפיינלס הגדולה בכל הזמנים. באחד המשחקים בגמר יש גם את ה-Signature move של מייק, כשעלה ביד ימין מול כל הגנת הלייקרס, ובאויר התחמק משני מגינים, העביר ליד שמאל וסיים בקרש סל יפהפה לקריאת ה-Oh, what a move by... Michael Jordan. הסדרה הזו גם מהווה החלפת משמרות בין מג'יק (לדעתי פרש מהאיידס בשנה לאחר מכן) לג'ורדן שחיסל את כל מי שבא מולו. אגדה נולדת, ובסטייל. שלג'ורדן יש מה להוכיח, ככה זה נראה.
8. שאקיל אוניל מול אינדיאנה ב-2000 - שאקיל שבאותה שנה זכה ב-MVP של הליגה, דילג די בקלות גם ל-MVP של הגמר. בשיא כושרו, מול הפייסרס הרזים מתחת לסל, שאקיל מיצע 38 נקודות ב-61 אחוז מהשדה, יחד עם כמעט 17 ריבאונדים ו-3.2 בלוקים. אינדיאנה שלחו אותו די הרבה לקו (במשחק 2 הוא עשה 18-39 מהקו. על אמת.), אבל בתכלס זו היתה הדרך היחידה לעצור אותו. הכי דומיננטי שהיה.
9. שאקיל מול הנטס ב- 2002 - 36 נקודות, 12 ריבאונדים, 3.9 אסיסטים למשחק, מול אותם נטס של מוטומבו ומרטין. ה-4-0 הקל בתולדות הפיינלס. 60% מהשדה ואפילו 66% די מרשימים מהקו. מצחיק לראות שכאשר דאנקן דרס אותם זה נראה superhuman וכאשר שאק עשה זאת זה נראה טבעי לחלוטין. 31.4 PER בסדרה הזו. יש כאן הרבה אוהדי קובי בראיינט שאומרים שהיו לו מניות שוות באליפות הזאת. בשביל לא להביך אני לא ארשום מה היה ה-PER של קובי. לא קרוב בכלל לדיזל.
10. ג'ורדן מול פורטלנד ב-92 - לא נמאס ממייק? כמעט 36 נקודות, 5 ריבאונדים ו-6.5 אסיסטים ב-52 אחוז מהשדה, מול פורטלנד של דרקסלר (אולי ה-2 הטוב בליגה אחרי מייק באותם שנים, ומגן נפלא) שנחשבו לקבוצה מאוד הגנתית וקשוחה. מייקל היה יוצא מהכלל גם אחרי שחזר מהבייסבול אבל לפני כן הוא היה על אנושי. לא פחות.
לאחר מכן יש עוד כמה הופעות היסטוריות כמו דאנקן מול הניקס בעונה המקוצרת, ג'ורדן מול הסאנס ב-93, שאק באליפות של 01 (33 ו 16 מול הסיקסרס של אייברסון), מג'יק מול הבאד בויז, ואת הטופ 15 סוגר בראיינט מול אורלנדו (32.5 נקודות, 4.5 ריבאונדים, ו-7.4 אסיסטים ל-PER של 28.2 הגבוה בקריירה של קובי).
אם הגעתם עד לפה, אז אני מוכן לומר את הפאנץ' ליין. חוץ מג'ורדן, אולג'וואן ודאנקן, לא עושה רושם שהאחרים נתקלו בתחרות as tough as זו שלברון נתקל בה כאן מול הספרס. את שאקיל מוציאים מהמשוואה כי בניגוד ללברון לא ממש היתה לו תחרות בליגה, אבל בראייה אובייקטיבית לחלוטין, אני חושב שגם אם מכניסים את שאקיל בחזרה, רואים שכל הרשימה הזו מורבת מגבוהים, ומג'ורדן אחד. אני חושב שבכדורסל של היום יותר קשה להיות דומיננטי בתור שחקן כנף, ולשלוט במשחק לחלוטין. אז קשה להשוות את לברון של היום לשחקני מטרה של אז (שימו לב שגם דאנקן, הסדרות הטובות שלו היו בתחילת הקריירה, שלא היה את השטות הזו של הסמול בול). אז מכל הנ"ל, היחידי שנתקל בתחרות קשה והיה דומיננטי הוא ג'ורדן, ולהשוות כל שחקן אליו זה דבילי.
שימו לב לסדרות הכי גדולות כאן של גארדים - ווייד או בראינט לדוגמא - הם לא נתקלו בהגנה כמו של הספרס! לא בדאנקן מתחת לסל ולא בשומרים גדולים כמו לאונרד. אני חושב שעל לברון יש הרבה אשמה (היי, אם בוריס דיאו מצליח לעצור אותך, אז משהו בהחלט דפוק אצלך גבר), אבל בהתסכלות כוללת, זה קצת לא פייר להכפיש אותו על סדרת הגמר הזו, שהוא ה-leading scorer בה, ולבקר אותו שהוא לא עושה יותר. לא בטוח שאפשר לעשות יותר אם אתה לא ג'ורדן, או אחד מחמשת הסנטרים הטובים במשחק.
שמסתכלים על ההיסטוריה של ההופעות בסדרות הגמר, נהוג לחשוב על שחקנים שעשו משהו מדהים לאורך כל הסדרה ומיצעו מעל 30 PER. אני שוב הולך לסטט' הזו כי יש עליה די תו תקן.
בכל מקרה -
שמונה ההופעות הכי טובות בהיסטוריה מתחלקות בין ארבעה שחקנים - ג'ורדן פעמיים, שאקיל פעמיים, דאנקן פעמיים, ווייד פעמיים (ובאחת מהפעמים הפסיד). הסדרה הכי טובה היא של ווייד, מול דאלאס, כמעט 35 נקודות למשחק כאשר אף קבוצה לא הגיעה ל-100 נקודות באף אחד מהמשחקים. ה-33.8 PER של ווייד בסדרה הזו זה דבר שספק אם יחזור על עצמו. תגידו שופטים, תגידו מה שאתם רוצים, ווייד עשה בסדרה הזו דבר היסטורי. ווייד גם סוגר את הרשימה, שוב מול דאלאס, כשמיאמי של לברון הפסידו להם. תצוגת הצ'וקינג של המלך גומדה לצד סדרה די מדהימה של ווייד. לא משנה זה סטייה מהנושא.
בלינק הזה של ג'ון הולינג'ר הוא מדרג את הופעות הגמר הכי טובות (לא לפי הסדר שלהם במדד PER, למרות שהוא כן מסתמך עליו), ולדעתי שווה להסתכל מול מי הם עשו את זה. אני חושב שחלק מהיכולת של לברון בסדרה הזו (או יותר נכון לחוסר היכולת), נובע גם מהעובדה שהוא נשמר ע"י לאונרד המעולה, ושטים דאנקן הפנומן נמצא מתחת לסל. אז בוא נבחן חלק מההופעות גמר שהולינג'ר מדרג, ונראה מה מי מו.
1. ווייד מול דאלאס 2006 - לא זכור לי שומר מדהים לווייד, וכמדומני צ'אנדלר עדיין לא בילה שם מתחת לסלים, אלא ברנדן הייווד או אריק דמפיר. לא התנגדות ממשית. גם הנוכחות של שאק מתחת לסל, משמע התמקדו בו בשנת השיא האחרונה שלו, מורידה לדעתי קצת מההתעלות של ווייד. גם יש את הסיפור עם השופטים שדיברנו עליו כבר.
2. ג'ורדן מול יוטה ב-98 - הקבוצה הכי טובה במערב, עם השומר האישי הטוב בליגה שלא שיחק בשיקגו (בוא נודה בזה, ג'ורדן ופיפן היו שומרי הפרימטר הטובים ביותר בליגה. ביירון ראסל היה איפשהו אחריהם), כאשר מתחת לסלים מחכים אוסטרטג (לא משהו) ומאלון (לדעתי מגן אישי טוב, לא בדיוק rim protector). אפשר לציין אולי את סטוקטון הקשוח שהיה חוטף הרבה ובילה קצת לצד ג'ורדן בזמן שהוא תפר את הג'אז. מצד שני, גמד לבן ליד מי שבאותה תקופה היה האתלט הטוב בתולדות המשחק?
3. טים דאנקן 2003 - אולי הסדרה שבזכותה קיבל את הכינוי דרים-טים. דאנקן התייצב מול שני הגבוהים ההגנתיים הטובים בליגה דאז, מוטמבו וקניון מרטין, ומיצע 24 נקודות, 17 ריבאונדים, 5.3 אסיסטים ו-5.3 בלוקים, כאשר במשחק אחד היו חסרים לו שני בלוקים לקוואדרופל דאבל. באותו משחק הוא השאיר את מוטומבו ומרטין על 2-22 משותף מהשדה. מאז שאני רואה כדורסל זו התצוגה הכי דומיננטית של שחקן. Excluding שאקיל כמובן, שבדומיננטיות לא היה שני לו.
4. ג'ורדן מול יוטה ב-97 - אותה קבוצה מול אותה קבוצה, רק שבסדרה הזו ג'ורדן עשה מספרים פחות נאים. מצד שני משחק השפעת. הטיעונים לא משתנים, אז נתקדם.
5. אולג'וואן מול הניקס ב-94 - ניו יורק היו קבוצת ההגנה של השנה, והעוגן של היה פטריק יואינג הגדול. אז אולג'וואן התייצב מולו, הגיב ב-27 נקדות, 9 ריבאונדים, 4 בלוקים ו-3.5 אסיסטים למשחק. אולג'וואן עשה רק 27 PER (אגב זה מספר מדהים שלכשעצמו, כן), אבל השאיר את יואינג על קצת פחות מ-37% מהשדה, ועל 15.3 PER עלוב ביותר. קלע יותר מיואינג בכל המשחקים אגב.
6. מג'יק ג'ונסון מול הסלטיקס ב-87 - אין לי מה לנתח בגלל שבסדרה הזו הייתי בן שנה. בכל מקרה, לא זכור לי מאצ'אפ הגנתי למג'יק בסלטיקס הנפלאים של אז. הלאה.
7. ג'ורדן מול הלייקרס ב-91 - אלוהים בגמר הראשון שלו פגש קבוצה קשוחה של וורת'י, מג'יק, ביירון סקוט, אייסי גרין וכמובן דיבאץ' מתחת לסל, כאשר מהספסל עולים אלדן קמפבל ולארי דרו להציק ולהפריע. הוא הגיב ב-31.2 נקודות, 6.6 ריבאונדים ו-11.4 אסיסטים, שמסתכמים ל-31.5 PER פנומנלי. בדרך לגמר הוא בעט לניקס, לסיקסרס ולבאד בויז של הפיסטונס בתחת. הבולס הפסידו משחק אחד לסיקסרס ואחד ללייקרס וזהו, ולדעתי זו תצוגת הפלייאוף והפיינלס הגדולה בכל הזמנים. באחד המשחקים בגמר יש גם את ה-Signature move של מייק, כשעלה ביד ימין מול כל הגנת הלייקרס, ובאויר התחמק משני מגינים, העביר ליד שמאל וסיים בקרש סל יפהפה לקריאת ה-Oh, what a move by... Michael Jordan. הסדרה הזו גם מהווה החלפת משמרות בין מג'יק (לדעתי פרש מהאיידס בשנה לאחר מכן) לג'ורדן שחיסל את כל מי שבא מולו. אגדה נולדת, ובסטייל. שלג'ורדן יש מה להוכיח, ככה זה נראה.
8. שאקיל אוניל מול אינדיאנה ב-2000 - שאקיל שבאותה שנה זכה ב-MVP של הליגה, דילג די בקלות גם ל-MVP של הגמר. בשיא כושרו, מול הפייסרס הרזים מתחת לסל, שאקיל מיצע 38 נקודות ב-61 אחוז מהשדה, יחד עם כמעט 17 ריבאונדים ו-3.2 בלוקים. אינדיאנה שלחו אותו די הרבה לקו (במשחק 2 הוא עשה 18-39 מהקו. על אמת.), אבל בתכלס זו היתה הדרך היחידה לעצור אותו. הכי דומיננטי שהיה.
9. שאקיל מול הנטס ב- 2002 - 36 נקודות, 12 ריבאונדים, 3.9 אסיסטים למשחק, מול אותם נטס של מוטומבו ומרטין. ה-4-0 הקל בתולדות הפיינלס. 60% מהשדה ואפילו 66% די מרשימים מהקו. מצחיק לראות שכאשר דאנקן דרס אותם זה נראה superhuman וכאשר שאק עשה זאת זה נראה טבעי לחלוטין. 31.4 PER בסדרה הזו. יש כאן הרבה אוהדי קובי בראיינט שאומרים שהיו לו מניות שוות באליפות הזאת. בשביל לא להביך אני לא ארשום מה היה ה-PER של קובי. לא קרוב בכלל לדיזל.
10. ג'ורדן מול פורטלנד ב-92 - לא נמאס ממייק? כמעט 36 נקודות, 5 ריבאונדים ו-6.5 אסיסטים ב-52 אחוז מהשדה, מול פורטלנד של דרקסלר (אולי ה-2 הטוב בליגה אחרי מייק באותם שנים, ומגן נפלא) שנחשבו לקבוצה מאוד הגנתית וקשוחה. מייקל היה יוצא מהכלל גם אחרי שחזר מהבייסבול אבל לפני כן הוא היה על אנושי. לא פחות.
לאחר מכן יש עוד כמה הופעות היסטוריות כמו דאנקן מול הניקס בעונה המקוצרת, ג'ורדן מול הסאנס ב-93, שאק באליפות של 01 (33 ו 16 מול הסיקסרס של אייברסון), מג'יק מול הבאד בויז, ואת הטופ 15 סוגר בראיינט מול אורלנדו (32.5 נקודות, 4.5 ריבאונדים, ו-7.4 אסיסטים ל-PER של 28.2 הגבוה בקריירה של קובי).
אם הגעתם עד לפה, אז אני מוכן לומר את הפאנץ' ליין. חוץ מג'ורדן, אולג'וואן ודאנקן, לא עושה רושם שהאחרים נתקלו בתחרות as tough as זו שלברון נתקל בה כאן מול הספרס. את שאקיל מוציאים מהמשוואה כי בניגוד ללברון לא ממש היתה לו תחרות בליגה, אבל בראייה אובייקטיבית לחלוטין, אני חושב שגם אם מכניסים את שאקיל בחזרה, רואים שכל הרשימה הזו מורבת מגבוהים, ומג'ורדן אחד. אני חושב שבכדורסל של היום יותר קשה להיות דומיננטי בתור שחקן כנף, ולשלוט במשחק לחלוטין. אז קשה להשוות את לברון של היום לשחקני מטרה של אז (שימו לב שגם דאנקן, הסדרות הטובות שלו היו בתחילת הקריירה, שלא היה את השטות הזו של הסמול בול). אז מכל הנ"ל, היחידי שנתקל בתחרות קשה והיה דומיננטי הוא ג'ורדן, ולהשוות כל שחקן אליו זה דבילי.
שימו לב לסדרות הכי גדולות כאן של גארדים - ווייד או בראינט לדוגמא - הם לא נתקלו בהגנה כמו של הספרס! לא בדאנקן מתחת לסל ולא בשומרים גדולים כמו לאונרד. אני חושב שעל לברון יש הרבה אשמה (היי, אם בוריס דיאו מצליח לעצור אותך, אז משהו בהחלט דפוק אצלך גבר), אבל בהתסכלות כוללת, זה קצת לא פייר להכפיש אותו על סדרת הגמר הזו, שהוא ה-leading scorer בה, ולבקר אותו שהוא לא עושה יותר. לא בטוח שאפשר לעשות יותר אם אתה לא ג'ורדן, או אחד מחמשת הסנטרים הטובים במשחק.
the best24
New member
ההגנה של דטרויט 2004 ובוסטון 2008-10
הייתה טובה בהרבה מזו של הספרס.
הייתה טובה בהרבה מזו של הספרס.
מעולה אבל אתה רק מחזק מה שאני אומר
אני יודע שאתה אוהד בראיינט. לא סתם גם ציינת את השנים הנ"ל, אלה השנים של הלייקרס בגמר. בוא נשווה את השנים הנ"ל אל מול ההופעות הגדולות של ההיסטוריה, שלשם ניסו להשוות את לברון. בהיעדר מדד PER שנמדד בסדרות אלה (אין באתר שבו אני מסתכל), ננסה לראות שקלול של כל הסטטיסטיקות.
1. בראיינט מול הפיסטונס ב-04: קובי מיצע 22 נקודות, 2.8 ריבאונדים, 4.5 אסיסטים ו-2 חטיפות. 38% מהשדה. אחלה סטטיסטיקה רק לא ממש משהו להתגאות בו בהשוואה ל-15 הופעות שציינתי מעל. שאקיל אגב באותה סדרה 26.6 נקודות למשחק, 11 ריבאונדים ב-63% אחוזים מהשדה (ו-49% מביכים מהקו). שוב - הופעה יפה, אבל בהשוואה להיסטוריה (כמו מה שניסינו להשוות את לברון) לא משהו בכלל. בראיינט עם 3.6 איבודים למשחק אגב.
2 קובי מול הסלטיקס ב-08 - כמעט 26 נקודות וכמעט 5 ריבאונדים, ו-5 אסיסטים למשחק יחד עם 2.7 חטיפות מרשימות. 40% מהשדה. הופעה הרבה יותר טובה מהקודמת, ובאמת הוא היה המנהיג. אבל, הופעה זו לא מתקרבת להופעות של ג'ורדן ושל ווייד בגמרים שלהם. ווייד בגמר שהפסיד עם מיאמי לדאלאס - 26.5 נקודות, 7 ריבאונדים, 5.5 אסיסטים, 1.5 בחטיפות ובבלוקים עם 54% מהשדה. וגם הופעה זו של ווייד לא נרשמה ב-15 ממעל, אבל היא נחשבת להופעה הכי טובה של שחקן מפסיד בגמר. קובי מצד שני נתקל בהגנה יותר חזקה. אני חושב שאפשר לקרוא לזה תיקו, ועדיין, שתי ההופעות הנ"ל לא עומדות בקנה אחד עם ההופעות שציינתי בהודעה הקודמת. בראיינט עם ארבעה איבודים למשחק.
3. בראיינט מול המג'יק ב-09 - ציינתי למעלה, מקום 15 בהופעה של הולינג'ר, אחת ההופעות הגדולות בכל הזמנים בלי ספק בכלל! רק שלמג'יק, לצד פייטרוס והווארד שמהווים מכשול רציני לא היה שום דבר בהגנה. למעשה, שאר השחקנים המובילים (נלסון, טורק, לואיס) הם חור בהגנה. זה לא הפיסטונס של 04 או הסלטיקס של אותם שנים שציינת בצדק. 43% מהשדה לקובי אגב. בראיינט עם שלושה איבודים למשחק.
4. בראיינט מול הסלטיקס ב-10: 28.6 נקודות למשחק, 8 ריבאונדים, 4 אסיסטים ו-2 חטיפות למשחק. 40 אחוז מהשדה. למרות הסטטיסטיקה המאוד מרשימה הזו, בראיינט עם ארבעה איבודים למשחק. גם למרות זאת, לדעתי זו סדרה ממש גדולה של קובי. גם במשחק של 6-24 שניו לברון אוהב להשמיץ, אני חושב שקובי היה גדול עם 15 ריבאונדים ונקודות חשובות במאני טיים.
אז בוא אני אסכם לך:
קבוצות עם הגנות חזקות (פיסטונס, סלטיקס) גורמות לך לשחק פחות טוב. אחוזי קליעה פחותים, פחות אסיסטים ויותר איבודים. שים לב שמול המג'יק, שההגנה שלהם לא היתה להיט, בראיינט לא רק איבד פחות, אלא גם מסר כמעט 7.5 אסיסטים למשחק, מספר שממש גבוה בהרבה ממוצע הקריירה שלו, גם בליגה וגם בפלייאוף. קל יותר לעשות הופעה מדהימה ביחס להיסטוריה, מול קבוצה שלא בנויה לעצור אותך. כמו המג'יק הנ"ל. מול הסלטיקס והפיסטונס בראיינט התקשה יותר, אם תרצה בדיוק כמו שלברון מתקשה מול הספרס האלה. כדי לתת תצוגה בקנה מידה היסטורי, צריך גם יריבה חלשה הגנתית. אולי הספרס לא טובים כמו הסלטיקס או הפיסטונס, אבל הם שומרים ממש אבל ממש טוב. לכן התצוגה של לברון היא לא משהו בהשוואה לקנה מידה היסטורי. לברון וקובי דומים בקטע הזה - הם לא מייקל. הם לא יכולים לעשות מה שהם רוצים מול כל הגנה. רק מול חלק מההגנות.
ואגב, אני חושב שבראיינט היה ענק מול הסלטיקס ב-10', ואני לא יודע איך ההופעה הזו לא נכנסה לטופ 15 של הולינג'ר. אולי היא ממש אחרי. אבל סבבה, גם קובי, שחקן ענק בדורו, לא ניפק הופעות של מגה סטאר בכל פיינלס שהוא היה בו. הוא היה פנטסטי, אבל לא בקנה מידה היסטורי. קובי היה 7 פעמים בגמר, ומתוכם רק שתי הופעות לדעתי מכניסות אותו לטופ 20 של הופעות בגמר. 09 ו-10. לברון בינתיים בארבעה גמרים, והוא לא ממש קשור לרשימה הנ"ל, סבבה. אז בנושא הזה בראיינט טוב מלברון, אני יכול להצהיר על זה מבלי למצמץ בכלל.
אבל!
בשביל להיות טוב בקנה מידה היסטורי צריך גם יריבה "נוחה". בינתיים לברון לא קיבל את זה. בראיינט זכה לזה פעם אחת בלי שאק (ובתכלס לצד שאק, פשוט כל היריבות נהפכו לנוחות. זה עד כמה שאקיל יותר גדול מקובי אם אתה מעוניין לדעת מה אני חושב).
אשמח לשמוע את דעתך על מה שכתבתי.
אני יודע שאתה אוהד בראיינט. לא סתם גם ציינת את השנים הנ"ל, אלה השנים של הלייקרס בגמר. בוא נשווה את השנים הנ"ל אל מול ההופעות הגדולות של ההיסטוריה, שלשם ניסו להשוות את לברון. בהיעדר מדד PER שנמדד בסדרות אלה (אין באתר שבו אני מסתכל), ננסה לראות שקלול של כל הסטטיסטיקות.
1. בראיינט מול הפיסטונס ב-04: קובי מיצע 22 נקודות, 2.8 ריבאונדים, 4.5 אסיסטים ו-2 חטיפות. 38% מהשדה. אחלה סטטיסטיקה רק לא ממש משהו להתגאות בו בהשוואה ל-15 הופעות שציינתי מעל. שאקיל אגב באותה סדרה 26.6 נקודות למשחק, 11 ריבאונדים ב-63% אחוזים מהשדה (ו-49% מביכים מהקו). שוב - הופעה יפה, אבל בהשוואה להיסטוריה (כמו מה שניסינו להשוות את לברון) לא משהו בכלל. בראיינט עם 3.6 איבודים למשחק אגב.
2 קובי מול הסלטיקס ב-08 - כמעט 26 נקודות וכמעט 5 ריבאונדים, ו-5 אסיסטים למשחק יחד עם 2.7 חטיפות מרשימות. 40% מהשדה. הופעה הרבה יותר טובה מהקודמת, ובאמת הוא היה המנהיג. אבל, הופעה זו לא מתקרבת להופעות של ג'ורדן ושל ווייד בגמרים שלהם. ווייד בגמר שהפסיד עם מיאמי לדאלאס - 26.5 נקודות, 7 ריבאונדים, 5.5 אסיסטים, 1.5 בחטיפות ובבלוקים עם 54% מהשדה. וגם הופעה זו של ווייד לא נרשמה ב-15 ממעל, אבל היא נחשבת להופעה הכי טובה של שחקן מפסיד בגמר. קובי מצד שני נתקל בהגנה יותר חזקה. אני חושב שאפשר לקרוא לזה תיקו, ועדיין, שתי ההופעות הנ"ל לא עומדות בקנה אחד עם ההופעות שציינתי בהודעה הקודמת. בראיינט עם ארבעה איבודים למשחק.
3. בראיינט מול המג'יק ב-09 - ציינתי למעלה, מקום 15 בהופעה של הולינג'ר, אחת ההופעות הגדולות בכל הזמנים בלי ספק בכלל! רק שלמג'יק, לצד פייטרוס והווארד שמהווים מכשול רציני לא היה שום דבר בהגנה. למעשה, שאר השחקנים המובילים (נלסון, טורק, לואיס) הם חור בהגנה. זה לא הפיסטונס של 04 או הסלטיקס של אותם שנים שציינת בצדק. 43% מהשדה לקובי אגב. בראיינט עם שלושה איבודים למשחק.
4. בראיינט מול הסלטיקס ב-10: 28.6 נקודות למשחק, 8 ריבאונדים, 4 אסיסטים ו-2 חטיפות למשחק. 40 אחוז מהשדה. למרות הסטטיסטיקה המאוד מרשימה הזו, בראיינט עם ארבעה איבודים למשחק. גם למרות זאת, לדעתי זו סדרה ממש גדולה של קובי. גם במשחק של 6-24 שניו לברון אוהב להשמיץ, אני חושב שקובי היה גדול עם 15 ריבאונדים ונקודות חשובות במאני טיים.
אז בוא אני אסכם לך:
קבוצות עם הגנות חזקות (פיסטונס, סלטיקס) גורמות לך לשחק פחות טוב. אחוזי קליעה פחותים, פחות אסיסטים ויותר איבודים. שים לב שמול המג'יק, שההגנה שלהם לא היתה להיט, בראיינט לא רק איבד פחות, אלא גם מסר כמעט 7.5 אסיסטים למשחק, מספר שממש גבוה בהרבה ממוצע הקריירה שלו, גם בליגה וגם בפלייאוף. קל יותר לעשות הופעה מדהימה ביחס להיסטוריה, מול קבוצה שלא בנויה לעצור אותך. כמו המג'יק הנ"ל. מול הסלטיקס והפיסטונס בראיינט התקשה יותר, אם תרצה בדיוק כמו שלברון מתקשה מול הספרס האלה. כדי לתת תצוגה בקנה מידה היסטורי, צריך גם יריבה חלשה הגנתית. אולי הספרס לא טובים כמו הסלטיקס או הפיסטונס, אבל הם שומרים ממש אבל ממש טוב. לכן התצוגה של לברון היא לא משהו בהשוואה לקנה מידה היסטורי. לברון וקובי דומים בקטע הזה - הם לא מייקל. הם לא יכולים לעשות מה שהם רוצים מול כל הגנה. רק מול חלק מההגנות.
ואגב, אני חושב שבראיינט היה ענק מול הסלטיקס ב-10', ואני לא יודע איך ההופעה הזו לא נכנסה לטופ 15 של הולינג'ר. אולי היא ממש אחרי. אבל סבבה, גם קובי, שחקן ענק בדורו, לא ניפק הופעות של מגה סטאר בכל פיינלס שהוא היה בו. הוא היה פנטסטי, אבל לא בקנה מידה היסטורי. קובי היה 7 פעמים בגמר, ומתוכם רק שתי הופעות לדעתי מכניסות אותו לטופ 20 של הופעות בגמר. 09 ו-10. לברון בינתיים בארבעה גמרים, והוא לא ממש קשור לרשימה הנ"ל, סבבה. אז בנושא הזה בראיינט טוב מלברון, אני יכול להצהיר על זה מבלי למצמץ בכלל.
אבל!
בשביל להיות טוב בקנה מידה היסטורי צריך גם יריבה "נוחה". בינתיים לברון לא קיבל את זה. בראיינט זכה לזה פעם אחת בלי שאק (ובתכלס לצד שאק, פשוט כל היריבות נהפכו לנוחות. זה עד כמה שאקיל יותר גדול מקובי אם אתה מעוניין לדעת מה אני חושב).
אשמח לשמוע את דעתך על מה שכתבתי.
the best24
New member
שמע אין לי הרבה להוסיף
היו לנו ויכוחים על זה והסכמנו לא להסכים.
רק שתדע שממש לא כתבתי את זה כי אני אוהב את קובי, חשבתי שזה נכון להזכיר את שתי קבוצות ההגנה המטורפות שהיו לפיסטונס ולסלטיקס. לדעתי הן מהטובות אי פעם, משהו שקשה לומר על הספרס הנוכחיים (ספגו פעמיים בלואאוט והרבה נק'). ואני לא מנסה להקטין את לברון או להגדיל את קובי. רק אומר את דעתי.
ואגב גם לג'ורדן היו סדרות גמר לא הכי נוצצות מבחינת מספרים. אין ספק לגבי גדולתו, אבל גם הוא לא היה מושלם.
ולגבי לברון, לא חושב שדאלאס הייתה קבוצה כזו אדירה, לא יודע אם 'נוחה', אבל לברון קיבל יריבה בגמר שאף אחד לא ציפה לה.
אי אפשר לקרוא גם לאורלנדו של הווארד בשיאו (היה אדיר בפלייאוף של אותה עונה) ולבוסטון 2010 קבוצות 'נוחות'.
כתבת תגובה מושקעת, סחטיין, אבל הכוונה שלי לא הייתה לעורר שוב דיון על קובי
היו לנו ויכוחים על זה והסכמנו לא להסכים.
רק שתדע שממש לא כתבתי את זה כי אני אוהב את קובי, חשבתי שזה נכון להזכיר את שתי קבוצות ההגנה המטורפות שהיו לפיסטונס ולסלטיקס. לדעתי הן מהטובות אי פעם, משהו שקשה לומר על הספרס הנוכחיים (ספגו פעמיים בלואאוט והרבה נק'). ואני לא מנסה להקטין את לברון או להגדיל את קובי. רק אומר את דעתי.
ואגב גם לג'ורדן היו סדרות גמר לא הכי נוצצות מבחינת מספרים. אין ספק לגבי גדולתו, אבל גם הוא לא היה מושלם.
ולגבי לברון, לא חושב שדאלאס הייתה קבוצה כזו אדירה, לא יודע אם 'נוחה', אבל לברון קיבל יריבה בגמר שאף אחד לא ציפה לה.
אי אפשר לקרוא גם לאורלנדו של הווארד בשיאו (היה אדיר בפלייאוף של אותה עונה) ולבוסטון 2010 קבוצות 'נוחות'.
כתבת תגובה מושקעת, סחטיין, אבל הכוונה שלי לא הייתה לעורר שוב דיון על קובי
אורלנדו היתה נוחה, בוסטון ממש לא.
ובקשר לדאלאס, אני חושב שהיה להם מומנטום עצבני, כאילו הדריסה של המערב באותה שנה על ידם הכניסה אותם לזון מטורף, גם בהגנה.
ובסדרה הזו לברון הסריח את המגרש בלי קשר.
כל החפירות הנ"ל היו להוכיח דבר אחד - כדי לתת סדרה "היסטורית" כמו שמצפים מלברון, צריך יריבה יותר נוחה. שבאה קונטנדרית אמיתית מהעבר השני, כמו הספרס השנה, אז זה פשוט לא יכול לקרות.
גם בסופו של דבר לברון הוא לא שאקיל, אי אפשר לצפות ממנו לדומיננטיות שכזו.
אה ומייקל בכל סדרות הגמר שלו העמיד מספרים מפחידים. אם אני לא טועה הסדרה הכי גרועה שלו זה איזה 28 PER, שזה כמו הסדרות הכי טובות של קובי ולברון. באמת באמת שלא היה ולא יהיה כמוהו. אין עוד מלבדו.
ובקשר לדאלאס, אני חושב שהיה להם מומנטום עצבני, כאילו הדריסה של המערב באותה שנה על ידם הכניסה אותם לזון מטורף, גם בהגנה.
ובסדרה הזו לברון הסריח את המגרש בלי קשר.
כל החפירות הנ"ל היו להוכיח דבר אחד - כדי לתת סדרה "היסטורית" כמו שמצפים מלברון, צריך יריבה יותר נוחה. שבאה קונטנדרית אמיתית מהעבר השני, כמו הספרס השנה, אז זה פשוט לא יכול לקרות.
גם בסופו של דבר לברון הוא לא שאקיל, אי אפשר לצפות ממנו לדומיננטיות שכזו.
אה ומייקל בכל סדרות הגמר שלו העמיד מספרים מפחידים. אם אני לא טועה הסדרה הכי גרועה שלו זה איזה 28 PER, שזה כמו הסדרות הכי טובות של קובי ולברון. באמת באמת שלא היה ולא יהיה כמוהו. אין עוד מלבדו.
the best24
New member
כן כי 5 שניות לסיום, ריב' התקפה בלי טיימאאוט
אתה מצפה למשהו מתוכנן???
את האליפות הזאת חד וחלק הספרס הפסידו במשחק 6. מיאמי לא ניצחו אותו. ספרס הפסידו.
ובכלל, 20 שניות לסוף פיגור 5 אתה רוצה משהו מתוכנן? כולם ידעו מה הולך להיות. מה גם שהוא החטיא בפעם הראשונה והוא קיבל עוד הזדמנות במקרה ופגע. בשלב הזה המוח עובד על אוטומט ועל זריקרות ייאוש. כשהמוח כן היה צריך לעבוד,הוא לא עבד, בערך ב +3 למיאמי ועד ריצת 7-0 של ספרס, אז לברון הציג מופע צ'וקרי לפנתיאון. שב 999 מתוך 1000 מקרים היה נגמר בניצחון ספרס...
אתה מצפה למשהו מתוכנן???
את האליפות הזאת חד וחלק הספרס הפסידו במשחק 6. מיאמי לא ניצחו אותו. ספרס הפסידו.
ובכלל, 20 שניות לסוף פיגור 5 אתה רוצה משהו מתוכנן? כולם ידעו מה הולך להיות. מה גם שהוא החטיא בפעם הראשונה והוא קיבל עוד הזדמנות במקרה ופגע. בשלב הזה המוח עובד על אוטומט ועל זריקרות ייאוש. כשהמוח כן היה צריך לעבוד,הוא לא עבד, בערך ב +3 למיאמי ועד ריצת 7-0 של ספרס, אז לברון הציג מופע צ'וקרי לפנתיאון. שב 999 מתוך 1000 מקרים היה נגמר בניצחון ספרס...
שתי תגובות במחיר אחת
"
אני לא ממש מבין מה אתם רוצים מפופ. הוא לקח החלטה לגיטימית לחלוטין. גם אם היה שולח את לברון או מישהו לקו, ואז ההיט היו עושים פאול, אז אולי הספרס היו מפשלים מהקו? אחרי שפישלו מהקו בשלושה מארבעת הפוזשנים הקודמים.
פופ רצה שההיט ינסו ללכת לשלשה והאמין שהוא יוכל לסגור אותם, כפי שהספרס עושים כל הסדרה. הוא רצה שלברון או ווייד יקחו את השלשות המכריעות. אז לברון החטיא, לקחו ריבאונד והוא קלע. ואז לברון או ווייד (או שאני טועה?) החטיאו שוב, בוש לקח ריבאונד והוציא מתוך הערבוביה לאלן שקלע שלשה מטורפת לחלוטין.
שני ריבאונדים בהתקפה, שלשה מלברון שקלע גרוע כל הסדרה, ושלשה בלתי אפשרית מאלן, זה יותר מזל משכל. זה לא בעיה בטקטיקה של פופ.
הכתבים שמציינים את זה הם גונבי דעת ותו לא.
"
זו תגובה שלי ממקום אחר. בקיצור - פופ לא אשם. שחררו. לקח הנחות לגיטימיות ונקט בפעולות לגיטימיות לחלוטין.
בקשר לדברים שאמרת על תכנון -
גבר, זה ספורט. יש דברים שבאים מאינסטינקט. שלשה שבאה ממהלך לא מתוכנן, ושלשה שבאה ממהלך ששרטט המאמן בסופו של יום שוות אותו דבר.
לברון היה במופע צ'וקרי בסוף? אולי. ושתי דקות לפני כן? מופע ג'ורדני. ובכלל, איך אתה מעז להעלות את המילה "צ'וק" אחרי משחק 7?
לא מבין אותך גיסנו.
לברון לא מושלם, אבל השנה הוא התגבר על קבוצות טובות בפלייאוף, כאשר הוא היה המניה היחידה הבטוחה לאורך כולו. גם במשחקים יותר חלשים מול הספרס, הוא לא היה חלש כמו שווייד או בוש או שאר השחקנים היו חלשים בחלק מהזמן. כל הפלייאוף הוא בא לדפוק כרטיס. אני חושב שבכל הפלייאוף הזה הוא היה לא טוב בשניים שלושה משחקים, וגם בהם פלרטט עם טריפל דאבל. בוש היה גרוע כמעט כל המשחקים, שהוא מציג סינגל-סינגל עלובים.
בלי לברון הקבוצה הזו לא מגיעה לשומקום.
חדל שנאה, זה עושה קמטים.
"
אני לא ממש מבין מה אתם רוצים מפופ. הוא לקח החלטה לגיטימית לחלוטין. גם אם היה שולח את לברון או מישהו לקו, ואז ההיט היו עושים פאול, אז אולי הספרס היו מפשלים מהקו? אחרי שפישלו מהקו בשלושה מארבעת הפוזשנים הקודמים.
פופ רצה שההיט ינסו ללכת לשלשה והאמין שהוא יוכל לסגור אותם, כפי שהספרס עושים כל הסדרה. הוא רצה שלברון או ווייד יקחו את השלשות המכריעות. אז לברון החטיא, לקחו ריבאונד והוא קלע. ואז לברון או ווייד (או שאני טועה?) החטיאו שוב, בוש לקח ריבאונד והוציא מתוך הערבוביה לאלן שקלע שלשה מטורפת לחלוטין.
שני ריבאונדים בהתקפה, שלשה מלברון שקלע גרוע כל הסדרה, ושלשה בלתי אפשרית מאלן, זה יותר מזל משכל. זה לא בעיה בטקטיקה של פופ.
הכתבים שמציינים את זה הם גונבי דעת ותו לא.
"
זו תגובה שלי ממקום אחר. בקיצור - פופ לא אשם. שחררו. לקח הנחות לגיטימיות ונקט בפעולות לגיטימיות לחלוטין.
בקשר לדברים שאמרת על תכנון -
גבר, זה ספורט. יש דברים שבאים מאינסטינקט. שלשה שבאה ממהלך לא מתוכנן, ושלשה שבאה ממהלך ששרטט המאמן בסופו של יום שוות אותו דבר.
לברון היה במופע צ'וקרי בסוף? אולי. ושתי דקות לפני כן? מופע ג'ורדני. ובכלל, איך אתה מעז להעלות את המילה "צ'וק" אחרי משחק 7?
לא מבין אותך גיסנו.
לברון לא מושלם, אבל השנה הוא התגבר על קבוצות טובות בפלייאוף, כאשר הוא היה המניה היחידה הבטוחה לאורך כולו. גם במשחקים יותר חלשים מול הספרס, הוא לא היה חלש כמו שווייד או בוש או שאר השחקנים היו חלשים בחלק מהזמן. כל הפלייאוף הוא בא לדפוק כרטיס. אני חושב שבכל הפלייאוף הזה הוא היה לא טוב בשניים שלושה משחקים, וגם בהם פלרטט עם טריפל דאבל. בוש היה גרוע כמעט כל המשחקים, שהוא מציג סינגל-סינגל עלובים.
בלי לברון הקבוצה הזו לא מגיעה לשומקום.
חדל שנאה, זה עושה קמטים.
שנים שלושים
New member
אני לא אוהב את הזחיחות של מיאמי
מתוך התגובות של השחקנים שקראתי, הם מרגישים שהם זכו כבר באליפות בזכות הקאמבק המלהיב שלהם.
כבר ראינו כל העונה שרק כשהם באים עם גישה לוחמנית, עם הגב לקיר, הם משחקים את הכדורסל שלהם.
הגישה הזחוחה היא כמעט ההיפך הגמור של זה (אני מניח שדכאון זה מצב רוח יותר גרוע), והיא מזכירה את הזחיחות שהייתה להם בתחילת הסדרה מול דאלאס ב-2011.
אני מקווה שהם יצליחו להכנס למוד הרציני לקראת המשחק, אחרת זה ייגמר בשלושה רבעים, ובהרבה בכי.
מתוך התגובות של השחקנים שקראתי, הם מרגישים שהם זכו כבר באליפות בזכות הקאמבק המלהיב שלהם.
כבר ראינו כל העונה שרק כשהם באים עם גישה לוחמנית, עם הגב לקיר, הם משחקים את הכדורסל שלהם.
הגישה הזחוחה היא כמעט ההיפך הגמור של זה (אני מניח שדכאון זה מצב רוח יותר גרוע), והיא מזכירה את הזחיחות שהייתה להם בתחילת הסדרה מול דאלאס ב-2011.
אני מקווה שהם יצליחו להכנס למוד הרציני לקראת המשחק, אחרת זה ייגמר בשלושה רבעים, ובהרבה בכי.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.