לקראת לידה
האמת שאני קצת בשוק עדיין מכל ההריון הזה.לא מבינה למה ואיך.לא מעכלת את הזכות הענקית הזאת שזכיתי בה בתוך כל המצב העגום הזה(גרושה שבועיים) עם תינוק בבטן).שהקדוש ברוך הוא זיכה אותי להביא נשמה זכה וטהורה של יהודי לעולם הזה. אומרים שהנשמה כשהיא למעלה היא בוחרת את ההורים שאלייהם היא רוצה להיוולד.מישהו למעלה בחר בי להיות אמא שלו.מישהו רצה בי כל כך שכנגד כל הסיכויים נכנסתי להריון.מישהוט למעלה התעקש כל כך עד ששינו את דרך הטבע בשביל שזה יקרה. הרגשות שלי מאוד מעורבים.מצד אחד שמחה ענקית ענקית. איך אפשר להסביר,אפילו לעצמי,מה קורה לאשה,לא משנה באיזה גיל,לא משנה באיזה מצב ולא משנה העיתוי,ברגע שנודע לה שייש לה תינוק בבטן. בשנייה כל ההויה שלי השתנתה.בשנייה הפכתי להיות אמא.מגוננת,אוהבת,דואגת,רכה,פשוט אינסטינקט מדהים.ידיעה עצומה,כוחות מטורפים שלא משנה מה,את כל החיים שלי אני אתן לילד הזה שלי,את הנשמה שלי,וכלום לא יחסר לו בעולם כלום. ומאידך גם חששות ופחדים ושינויים פיזיולוגיים בגוף,והורמונליים.כל המצב רוח משתנה בשניות. זו התקופה הכי רגישה לאשה,תקופה שבה האשה צריכה הכי הרבה רוגע ושמחה ושקט ובטחון. להרגיש שהיא מוקפת באהבה ובאור,כי הכל עובר לתינוק. ואני כל כך משתדלת שלא לבכות,ולהעביר לו מסרים חיוביים וטובים מלאיי אהבה ובטחון אבל מצד שני אני כל כך רגישה עכשיו בתקופה הזאת,ופגיעה,ודואגת,מאיך יהייה ומה יהייה,ואיך אני יעבור את הריון הזה לבד,בלי בעל תומך שאוהב אותי בכל נפשו וליבו,שרוצה רק להקל עליי ולשמח אותי,להיות לצידי,לראות את הבטן שלי גודלת,ללטף אותה,לצפות לילד הזה יחד איתי.לחשוב על התינוק הזה ביחד,לצפות לו,לדמיין אותו,לשמוח בו,לחכות לו בכליון עיניים,לתת אהבה,אלו דברים שאי אפשר להסביר את העונד שלהם. להיות שותף בכל החוויות של הילד שלך מהרגע שהוא נוצר בבטן,ממשיך ברגע שהוא יוצא לעולם ומלווה אותו לאורך כל חייו. ילד זה הקסם הכי מופלא בעולם הזה וכל שנייה שאתה לא עם הילד שלך אתה מפסיד עולם ומלואו,מפסיד את תכלית החיים.ולא פשוט לזכות בזה.לא כל אחד מקבל את העונג והמתנה הזאת.לא כל אחד ראוי לה. אי אפשר רק להית הורה מבחינה ביולוגית.ה לא אומר כלום.לפי התורה מי שמגדל את הילד הוא זה שנקרא אביו או אימו. ולהורים האלו יש עוד מליון תפקידים נלווים חוץ מאשר לקחת את הילד לפעמים לגן חיות או לשחק איתו במשהו. זה להיות שם בשבילו.תמיד.זה לתת את הנשמה כדיי לזכות בזכות הענקית הזאת לחיות ליד הילד שלך,ללות אותו,לראות אותו גודל,לחנך אותו,לקרוא לו סיפור לפני השינה,לשמח אותו,לראות חיוך על הפנים שלו,לתת לו נשיקה כשהוא קיבל מכה,לעשות הכל כדיי להקל את מכאוביו ולצמצם את סיבלו עולם. זו זכות שאין כדוגמתא וצריך להיות באמת אהוב ע"י השם וזכאי כדיי להיות ליד האור הזה. וככה אני מאגישה.שכל כך זכיתי,שיהייה לי ילד. שבורא עולם מחר בי,בגוף שלי,בחר בנשמה שלי להיות כלי ומרכבה להביא דבר כל כך מופלא וטהור לעולם הזה. ילד שאני צריכה להגן עליו מכל משמר,להקיף אותו רק בטוב ואהבה,לתת לו את כל כולי. וזה גם כולל אמא מאושרת ורגועה ושמחה,שתהייה מספיק חזקה עד שהוא יוולד ותגמור לאסוף את כל השברים של החיים שלה עד אז כדיי שתוכל להתמודד לבדה עם כל הקשיים והפחדים והסכנות שאורבות לה ולו לבד בעולם. בשביל זה אני צריכה להיות עכשיו גיבורה אמיתית וחזקה מאוד ואני מאוד משתדלת לעשות את זה ולחזק את עצמי למען הדבר הטהור הזה שמגיע לעולם דרכי. הדבר שהכי קשה לי בכל העניין הזה זה הבדידות הזאת שאני מרגישה. שאין לי על מי להישען. אני לא יכולה להסביר עד כמה אני מתגעגעת לחיבוק אמיתי ומרגיע,זה נורא שאין לך אף אחד בעולם שיחבק אותך,ולו לשנייה שתתבשם לך בתחושה של רוגע ושהכל שפוי והכל בסדר....רק חיבוק. וחיבוק כזה אי אפשר לקבל מכל אחד...ואפילו מאף אחד... האמת? כבר הייתי מוכנה להתפשר ולהכניס את עצמי בין ידיים של כל אחד שהיה פורש אותם מולי....אבל אין... אז נשאר רק לקוות ולדמיין עתיד טוב יותר,ימים טובים ושמחים שעוד וודאי יגיעו,ימים שירפאו את כל הכאב וינשקו את כל הפצעים. ימים טובים. הבלוג שלי: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1321145
האמת שאני קצת בשוק עדיין מכל ההריון הזה.לא מבינה למה ואיך.לא מעכלת את הזכות הענקית הזאת שזכיתי בה בתוך כל המצב העגום הזה(גרושה שבועיים) עם תינוק בבטן).שהקדוש ברוך הוא זיכה אותי להביא נשמה זכה וטהורה של יהודי לעולם הזה. אומרים שהנשמה כשהיא למעלה היא בוחרת את ההורים שאלייהם היא רוצה להיוולד.מישהו למעלה בחר בי להיות אמא שלו.מישהו רצה בי כל כך שכנגד כל הסיכויים נכנסתי להריון.מישהוט למעלה התעקש כל כך עד ששינו את דרך הטבע בשביל שזה יקרה. הרגשות שלי מאוד מעורבים.מצד אחד שמחה ענקית ענקית. איך אפשר להסביר,אפילו לעצמי,מה קורה לאשה,לא משנה באיזה גיל,לא משנה באיזה מצב ולא משנה העיתוי,ברגע שנודע לה שייש לה תינוק בבטן. בשנייה כל ההויה שלי השתנתה.בשנייה הפכתי להיות אמא.מגוננת,אוהבת,דואגת,רכה,פשוט אינסטינקט מדהים.ידיעה עצומה,כוחות מטורפים שלא משנה מה,את כל החיים שלי אני אתן לילד הזה שלי,את הנשמה שלי,וכלום לא יחסר לו בעולם כלום. ומאידך גם חששות ופחדים ושינויים פיזיולוגיים בגוף,והורמונליים.כל המצב רוח משתנה בשניות. זו התקופה הכי רגישה לאשה,תקופה שבה האשה צריכה הכי הרבה רוגע ושמחה ושקט ובטחון. להרגיש שהיא מוקפת באהבה ובאור,כי הכל עובר לתינוק. ואני כל כך משתדלת שלא לבכות,ולהעביר לו מסרים חיוביים וטובים מלאיי אהבה ובטחון אבל מצד שני אני כל כך רגישה עכשיו בתקופה הזאת,ופגיעה,ודואגת,מאיך יהייה ומה יהייה,ואיך אני יעבור את הריון הזה לבד,בלי בעל תומך שאוהב אותי בכל נפשו וליבו,שרוצה רק להקל עליי ולשמח אותי,להיות לצידי,לראות את הבטן שלי גודלת,ללטף אותה,לצפות לילד הזה יחד איתי.לחשוב על התינוק הזה ביחד,לצפות לו,לדמיין אותו,לשמוח בו,לחכות לו בכליון עיניים,לתת אהבה,אלו דברים שאי אפשר להסביר את העונד שלהם. להיות שותף בכל החוויות של הילד שלך מהרגע שהוא נוצר בבטן,ממשיך ברגע שהוא יוצא לעולם ומלווה אותו לאורך כל חייו. ילד זה הקסם הכי מופלא בעולם הזה וכל שנייה שאתה לא עם הילד שלך אתה מפסיד עולם ומלואו,מפסיד את תכלית החיים.ולא פשוט לזכות בזה.לא כל אחד מקבל את העונג והמתנה הזאת.לא כל אחד ראוי לה. אי אפשר רק להית הורה מבחינה ביולוגית.ה לא אומר כלום.לפי התורה מי שמגדל את הילד הוא זה שנקרא אביו או אימו. ולהורים האלו יש עוד מליון תפקידים נלווים חוץ מאשר לקחת את הילד לפעמים לגן חיות או לשחק איתו במשהו. זה להיות שם בשבילו.תמיד.זה לתת את הנשמה כדיי לזכות בזכות הענקית הזאת לחיות ליד הילד שלך,ללות אותו,לראות אותו גודל,לחנך אותו,לקרוא לו סיפור לפני השינה,לשמח אותו,לראות חיוך על הפנים שלו,לתת לו נשיקה כשהוא קיבל מכה,לעשות הכל כדיי להקל את מכאוביו ולצמצם את סיבלו עולם. זו זכות שאין כדוגמתא וצריך להיות באמת אהוב ע"י השם וזכאי כדיי להיות ליד האור הזה. וככה אני מאגישה.שכל כך זכיתי,שיהייה לי ילד. שבורא עולם מחר בי,בגוף שלי,בחר בנשמה שלי להיות כלי ומרכבה להביא דבר כל כך מופלא וטהור לעולם הזה. ילד שאני צריכה להגן עליו מכל משמר,להקיף אותו רק בטוב ואהבה,לתת לו את כל כולי. וזה גם כולל אמא מאושרת ורגועה ושמחה,שתהייה מספיק חזקה עד שהוא יוולד ותגמור לאסוף את כל השברים של החיים שלה עד אז כדיי שתוכל להתמודד לבדה עם כל הקשיים והפחדים והסכנות שאורבות לה ולו לבד בעולם. בשביל זה אני צריכה להיות עכשיו גיבורה אמיתית וחזקה מאוד ואני מאוד משתדלת לעשות את זה ולחזק את עצמי למען הדבר הטהור הזה שמגיע לעולם דרכי. הדבר שהכי קשה לי בכל העניין הזה זה הבדידות הזאת שאני מרגישה. שאין לי על מי להישען. אני לא יכולה להסביר עד כמה אני מתגעגעת לחיבוק אמיתי ומרגיע,זה נורא שאין לך אף אחד בעולם שיחבק אותך,ולו לשנייה שתתבשם לך בתחושה של רוגע ושהכל שפוי והכל בסדר....רק חיבוק. וחיבוק כזה אי אפשר לקבל מכל אחד...ואפילו מאף אחד... האמת? כבר הייתי מוכנה להתפשר ולהכניס את עצמי בין ידיים של כל אחד שהיה פורש אותם מולי....אבל אין... אז נשאר רק לקוות ולדמיין עתיד טוב יותר,ימים טובים ושמחים שעוד וודאי יגיעו,ימים שירפאו את כל הכאב וינשקו את כל הפצעים. ימים טובים. הבלוג שלי: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1321145
