לקראת יום השואה
בס"ד
הייתה לי הזכות להיות נשואה שישים שנה לצבי אלימלך פרידמן ז"ל המכונה בשמו ההונגרי מיקי. עד לאחר מותו לא ידעתי איזה אדם צדיק ישר ואהוב הוא היה על כולם. כשהכרתי אותו ידעתי שהוא ניצול שואה. הייתה איזו שהיא הילה על כל אלה שבאו "משם" אבל הם היו נראים בני נוער כמונו, רק רציניים יותר, בוגרים יותר. רבות מחברותיי נמשכו כמוני לנוער מ"שם". נישאנו לניצולי שואה ולא ידענו איזו חבילה אנחנו לוקחות על כתפינו. בעלי נשאר בגיל 15 בודד בעולם. הוא איבד הורים ושישה אחים ואחיות. החיים שלי עם בעלי היו חיים טובים אבל השואה ריחפה מעלינו כמו צל. גידלנו ילדים בתנאים קשים שארחיב עליהם בהמשך והצלחנו ב"ה לגדל משפחה יפה בלי הטראומה של השואה ולרוות נחת מילדינו, נכדינו ובהמשך גם מהנינים שלנו.
רצה הקב"ה שאני ומשפחתי נצליח להתחמק מהגורל האכזר שאיים עלינו בגרמניה כך שזכיתי להינצל מהשואה ולא להיות שורדת שואה.
נולדתי בברלין קצת לפני עליית הצורר לשלטון. הוריי ז"ל רצו כבר אז לעלות ארצה אך התעכבו בגלל סבא וסבתא ז"ל שגרו בסמוך אלינו והתקשו להסתגל לרעיון העלייה. עברה עליי ילדות מתוקה ללא דאגות. גדלתי כבת יחידה. נולדתי הרבה שנים לאחר הולדת אחיותיי ואחי וביליתי הרבה עם סבי ז"ל עד ליל הבדולח שהיה ב-י"ז בחשוון תרצ"ט. עוד קודם לכן גורשנו מדירתנו בת שמונה החדרים ועברנו לגור עם סבא וסבתא שדירתם הייתה מחוברת לדירתנו. הנאצים לקחו בעלות על דירתנו ושיכנו בה קצינים. לא מלאו לי שש שנים אך אני זוכרת בברור שדודתי, אחות אמי ז"ל, באה אלינו בבוקרו של יום שישי, לאחר ליל הבדולח וסיפרה בבהלה שכוחות הגסטאפו עצרו את דודי שהיה ראש הקהל. הוריי קיבלו החלטה שאבי יסתתר בבית ידידים באזור ברלין. לי סיפרו שהוא נסע לפרנקפורט, לדודים. הם הסתירו ממני את האמת מכיוון שהנאצים נהגו לחקור ילדים אודות הוריהם והם חששו שאפלוט משהו מפי. יש לי זיכרונות די מעורפלים מההמשך. זכור לי שארזנו את המטלטלים בליפטים. מפקחי הגסטאפו נתנו לנו לארוז רק מה שהיה ברשימה שהעברנו להם בזמנו. יש לי הבזק זיכרון שהיה עלינו ללכת למרתפי הגסטאפו ושם צילמו אותנו צילום פספורט כשאוזן שמאל מחוץ לשיער. להוריי היו ככל הנראה כרטיסים לאנייה שעמדה להפליג מאיטליה לפלשתינה למרות שלא היה להם ברור אם יצליחו לארגן את אישורי היציאה. בשווייץ היו יהודים טובים ואמידים שהלוו לנו כסף למטרת הכניסה ארצה. כך הבריטים ששלטו בארץ נתנו לנו רישיון עלייה כבעלי הון. הם נתנו רישיונות לחלוצים צעירים או לבעלי הון. בצורה זו הצליחו ב"ה לצאת מגרמניה משפחות ברוכות ילדים בזכות היהודים השווייצרים שעשו שימוש חוזר בכסף שהשאילו לעולים. בינתיים חלה סבא ונפטר כחודש אחרי ליל הבדולח והיו לנו בעיות קשות מכל הכיוונים. רצינו להעביר את רישיון העלייה על שמה של סבתא ונתקלנו בקשיים. הספקנו איכשהו להקים מצבה על קברו של סבא ז"ל ומצבה זו נשמרה עד עצם היום הזה. חלק זה של ברלין היה תחת הכיבוש הרוסי, מה שתרם לשמירת המצבות.
זכורה לי הבושה כשעברנו במעבר הגבול לשווייץ. הפשיטו אותנו כמעט עירומים וערכו חיפוש על גופנו, אם לא הסתרנו כסף או תכשיטים והחיפוש כלל את בובתי היקרה. בובה מדברת שאמרה "מאמא". הבודקים הסירו את ראשה הקשיח שהיה מחובר לגוף הרך בעזרת סרט נאה. הם בדקו את הבובה כדי לוודא שלא החבאנו משהו בתוכה, אוי, כמה זה היה מביש וקשה עבורי.
בשווייץ שהינו שלושה ימים בבית רחב ידיים שנדמה בעיניי לארמון, בעיניי ומשם נסענו לטרייסט, עיר נמל באיטליה, עלינו על האנייה "גלילה" והפלגנו לא"י. ירדנו לחוף בנמל ת"א שהיה נמל פעיל בזמן הזה והתקבלנו בשמחה על ידי דודיי ז"ל. אחרי שהתארחנו אצלם זמן מה והתאוששנו מהדרך נפרדנו מהם ומסבתי ונסענו לירושלים. "אנחנו רוצים לגור רק בעיר הקודש!" הסבירו הוריי את המעבר. עברו עלינו חבלי קליטה לא קלים. אבא ז"ל, רופא ילדים במקצועו, נאלץ להמתין מעל לשלוש שנים עד שהבריטים ייתנו לו ברוב טובם רישיון עבודה. הוריי מצאו דירה להשכרה ברחביה, ברחוב עזה 19 בה גרנו, ואחר כך התגוררו בה אחי וגיסתי עד יום מותם. אחיותיי החלו לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה ואני נכנסתי ללימודים בבית ספר "חורב". אחי החל ללמוד בישיבת חברון.
ילדותי וימי הנעורים שלי עברו עלי בצל המנדט הבריטי עם כל ההשלכות. למשל מגיל 14 היה עלינו להצטייד בתעודת זהות כל הזמן, שכן הבריטים נהגו לעצור אותנו ולדרוש הצגת תעודה מזהה. הם הטילו עוצר בכל שני וחמישי נוסף על כך שגירשו אנשים רבים וממש פינו שכונות שלמות ושיכנו בהן "הכלניות". הם גידרו עצמם בגדר תיל גבוהה, שחלילה לא נתקרב אליהם. כל זה לא הפריע לנו לשמוח בשמחת הנעורים. בגיל 8 או 9 הצטרפנו לתנועת הנוער "עזרא". הייתה לי מדריכה שהחדירה בנו את האהבה לקיבוץ ולהתיישבות. אמנם היא הייתה תלמידת סמינר אך הייתה קשורה לקיבוץ "חפץ חיים", הקיבוץ החרדי היחיד באותה תקופה. הקיבוץ שכן באותה העת במחנה זמני בגדרה (בערך באזור הדואר כיום) והמדריכה שלנו לקחה מדי פעם שתי בנות לשבתות בקיבוץ וכשהגיע תורי לנסוע נהניתי מאוד מהביקור וחשבתי שכשאהיה גדולה אולי אצטרף לשם. הזמן חלף, מלחמת העולם השנייה הסתיימה, והשבר היה גדול.
גיסי, מרדכי ברויאר, יצא למחנה העקורים שבברגן בלזן, לשיקום שארית הפליטה והשאיר בבית את אשתו, אחותי, כשהיא מטופלת בשני ילדים קטנים. באותו הזמן גברה ההתנגדות היהודית לשלטון הבריטי שהתעמר בפליטים, אודים מוצלים מאש, והעביר אותם למחנות המעצר בקפריסין. המחתרות שלנו הגבירו את הלחץ על הבריטים והצליחו להוציא אל הפועל פעולות קשות שגררו עוצר לשעות רבות ומעצרים רבים. אבי ז"ל הסכים שאתגנב החוצה בזמן העוצר וארוץ לביתה של אחותי, מרחק כמה דקות הליכה, כדי שאעזור בטיפול בילדיה הקטנים ובכל פעם שיצאתי היה זה הימור: יתפסו אותי או לא יתפסו...
כך עד שהוכרזה המדינה והבריטים החלו לעזוב את ארצנו. כשאני משחזרת בראשי את היום המיוחד, ה' באייר, אני נזכרת בתחושה הקשה שאפפה אותי. אמנם ידעתי בשכלי שזהו יום היסטורי ושעליי לשמוח אם כולם, אך בפועל חשתי רק – רעב. רעב שהשתלט על חיי בזמן שהמצור על ירושלים היה הדוק וכמעט לא היה מה לאכול. מסביבי שמחו כולם שמחה גדולה אך – מוקדמת. הערבים קמו עלינו ורצו לחסל את היישוב היהודי בארץ. אותם ימים בירושלים היו ימים קשים. פצועים והרוגים מילאו את בתי החולים וירושלים הנצורה והמסוגרת לא קיבלה אספקה מחויבת המציאות. מדי יום הלכתי, עם אחותי, למכולת שהיינו רשומים כדי לקבל את קצבת המזון היומית והזעומה. קיבלנו 100 גרם לחם, שהיה יותר בצק מלחם וכדי לקבלו רצנו למכולת שהייתה במרחק עשר דקות הליכה כשפגזים שורקים מצדדינו ויום אחד כשנכנסנו הביתה מתנשמות מהריצה נשמע בום מחריד. באותן שניות נפל פגז בחצר. אילו היינו מגיעות דקה מאוחר יותר אולי לא הייתי כאן לספר על כך. ניצלנו בנס ב"ה. כשנכנסה ההפוגה לתוקף בסיום הקרבות בירושלים נסענו עם רישיון מיוחד למחנה עבודה בחפץ חיים. הקיבוץ עלה בינתיים להתיישבות ומאז הוא שם, במועצה אזורית נחל שורק. הייתי בקיבוץ כחודשיים והרגשתי שאני בשלה להתיישבות. בדיוק אז החליטו בעזרא להקים גרעין התיישבות לנערות בגילי. מדובר היה ב"חברת נוער" שמחלקת את היום בין לימודים (חצי יום) לבין עבודה במחצית השנייה. הרעיון קסם לי אך הוריי לא הסכימו לכך. "עליך לסיים את הלימודים ואת בחינות הבגרות קודם לכן!" פסקו. ואני עם משובת נעורים רציתי לברוח מהבית. מי שסיכל בחכמה את הרעיון הפזיז היה אבי ז"ל שהכיר אותי וידע, ברוב חכמתו ואהבתו, איך לשכנע אותי לסיים את לימודיי ואת בחינות הבגרות. הוא הכין לי לוח גדול והראה לי שלא נותר לי זמן רב לסיום הלימודים. "בכל יום תמחקי את היום שעברת ותראי איך את מתקדמת לעבר חלומך!" הסביר לי ואני הסכמתי, אך הוספתי: "אבא, אתה לא יודע איזה שמיים יש בנתיבה וכמה כוכבים מאירים בהם עם לילה!" געגועיי לקיבוץ ולהתיישבות לא פחתו בזמן ששיננתי פעלים ותרגלתי משוואות.
בינתיים הנוער העולה והנוער העזראי הקימו את קבוצת נתיבה, בשנת 1949. בתחילה גרו בכפר סבא עבדו בחקלאות כשכירים ובלילות נלחמו באזור כפר סבא הערבית, כן היה מקום כזה, ובאזור קלקיליה. הם הגנו על הישוב היהודי ולחמו בכנופיות שניסו לחבל ברכוש היהודי ולפגוע במתיישבים. כעבור שנה עברו למסמיה לגבעה עליה היו מבני אבן של בית ספר ערבי נטוש. היכן שנמצא כיום מחנה צבאי "שערי אברהם". שטחי החקלאות היו היכן שכיום יד בנימין. לקיבוץ קראו בשם נתיבה. החיבור בין הנוער העזראי והנוער העולה לא עלה יפה, והנוער העזראי עזבו וייסדו את קבוצת שלהבת, לימים שעלבים. כך, בסוף לימודיי בכיתה י"ב היה עליי להחליט לאן מועדות פניי: לנתיבה או לשלהבת. החלטתי לבקר בשני המקומות אך בדרכי לצאת מירושלים פגשתי את מרכז העזרא ושיתפתי אותו בהחלטתי. "אני אבקר בנתיבה ואחר כך אבקר בשלהבת ואחליט למי אני מצטרפת," שחתי לפי תומי. "כך," הוא רגז עליי, "קודם תלכי לנתיבה? אם כך אני זורק אותך ב
בס"ד
הייתה לי הזכות להיות נשואה שישים שנה לצבי אלימלך פרידמן ז"ל המכונה בשמו ההונגרי מיקי. עד לאחר מותו לא ידעתי איזה אדם צדיק ישר ואהוב הוא היה על כולם. כשהכרתי אותו ידעתי שהוא ניצול שואה. הייתה איזו שהיא הילה על כל אלה שבאו "משם" אבל הם היו נראים בני נוער כמונו, רק רציניים יותר, בוגרים יותר. רבות מחברותיי נמשכו כמוני לנוער מ"שם". נישאנו לניצולי שואה ולא ידענו איזו חבילה אנחנו לוקחות על כתפינו. בעלי נשאר בגיל 15 בודד בעולם. הוא איבד הורים ושישה אחים ואחיות. החיים שלי עם בעלי היו חיים טובים אבל השואה ריחפה מעלינו כמו צל. גידלנו ילדים בתנאים קשים שארחיב עליהם בהמשך והצלחנו ב"ה לגדל משפחה יפה בלי הטראומה של השואה ולרוות נחת מילדינו, נכדינו ובהמשך גם מהנינים שלנו.
רצה הקב"ה שאני ומשפחתי נצליח להתחמק מהגורל האכזר שאיים עלינו בגרמניה כך שזכיתי להינצל מהשואה ולא להיות שורדת שואה.
נולדתי בברלין קצת לפני עליית הצורר לשלטון. הוריי ז"ל רצו כבר אז לעלות ארצה אך התעכבו בגלל סבא וסבתא ז"ל שגרו בסמוך אלינו והתקשו להסתגל לרעיון העלייה. עברה עליי ילדות מתוקה ללא דאגות. גדלתי כבת יחידה. נולדתי הרבה שנים לאחר הולדת אחיותיי ואחי וביליתי הרבה עם סבי ז"ל עד ליל הבדולח שהיה ב-י"ז בחשוון תרצ"ט. עוד קודם לכן גורשנו מדירתנו בת שמונה החדרים ועברנו לגור עם סבא וסבתא שדירתם הייתה מחוברת לדירתנו. הנאצים לקחו בעלות על דירתנו ושיכנו בה קצינים. לא מלאו לי שש שנים אך אני זוכרת בברור שדודתי, אחות אמי ז"ל, באה אלינו בבוקרו של יום שישי, לאחר ליל הבדולח וסיפרה בבהלה שכוחות הגסטאפו עצרו את דודי שהיה ראש הקהל. הוריי קיבלו החלטה שאבי יסתתר בבית ידידים באזור ברלין. לי סיפרו שהוא נסע לפרנקפורט, לדודים. הם הסתירו ממני את האמת מכיוון שהנאצים נהגו לחקור ילדים אודות הוריהם והם חששו שאפלוט משהו מפי. יש לי זיכרונות די מעורפלים מההמשך. זכור לי שארזנו את המטלטלים בליפטים. מפקחי הגסטאפו נתנו לנו לארוז רק מה שהיה ברשימה שהעברנו להם בזמנו. יש לי הבזק זיכרון שהיה עלינו ללכת למרתפי הגסטאפו ושם צילמו אותנו צילום פספורט כשאוזן שמאל מחוץ לשיער. להוריי היו ככל הנראה כרטיסים לאנייה שעמדה להפליג מאיטליה לפלשתינה למרות שלא היה להם ברור אם יצליחו לארגן את אישורי היציאה. בשווייץ היו יהודים טובים ואמידים שהלוו לנו כסף למטרת הכניסה ארצה. כך הבריטים ששלטו בארץ נתנו לנו רישיון עלייה כבעלי הון. הם נתנו רישיונות לחלוצים צעירים או לבעלי הון. בצורה זו הצליחו ב"ה לצאת מגרמניה משפחות ברוכות ילדים בזכות היהודים השווייצרים שעשו שימוש חוזר בכסף שהשאילו לעולים. בינתיים חלה סבא ונפטר כחודש אחרי ליל הבדולח והיו לנו בעיות קשות מכל הכיוונים. רצינו להעביר את רישיון העלייה על שמה של סבתא ונתקלנו בקשיים. הספקנו איכשהו להקים מצבה על קברו של סבא ז"ל ומצבה זו נשמרה עד עצם היום הזה. חלק זה של ברלין היה תחת הכיבוש הרוסי, מה שתרם לשמירת המצבות.
זכורה לי הבושה כשעברנו במעבר הגבול לשווייץ. הפשיטו אותנו כמעט עירומים וערכו חיפוש על גופנו, אם לא הסתרנו כסף או תכשיטים והחיפוש כלל את בובתי היקרה. בובה מדברת שאמרה "מאמא". הבודקים הסירו את ראשה הקשיח שהיה מחובר לגוף הרך בעזרת סרט נאה. הם בדקו את הבובה כדי לוודא שלא החבאנו משהו בתוכה, אוי, כמה זה היה מביש וקשה עבורי.
בשווייץ שהינו שלושה ימים בבית רחב ידיים שנדמה בעיניי לארמון, בעיניי ומשם נסענו לטרייסט, עיר נמל באיטליה, עלינו על האנייה "גלילה" והפלגנו לא"י. ירדנו לחוף בנמל ת"א שהיה נמל פעיל בזמן הזה והתקבלנו בשמחה על ידי דודיי ז"ל. אחרי שהתארחנו אצלם זמן מה והתאוששנו מהדרך נפרדנו מהם ומסבתי ונסענו לירושלים. "אנחנו רוצים לגור רק בעיר הקודש!" הסבירו הוריי את המעבר. עברו עלינו חבלי קליטה לא קלים. אבא ז"ל, רופא ילדים במקצועו, נאלץ להמתין מעל לשלוש שנים עד שהבריטים ייתנו לו ברוב טובם רישיון עבודה. הוריי מצאו דירה להשכרה ברחביה, ברחוב עזה 19 בה גרנו, ואחר כך התגוררו בה אחי וגיסתי עד יום מותם. אחיותיי החלו לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה ואני נכנסתי ללימודים בבית ספר "חורב". אחי החל ללמוד בישיבת חברון.
ילדותי וימי הנעורים שלי עברו עלי בצל המנדט הבריטי עם כל ההשלכות. למשל מגיל 14 היה עלינו להצטייד בתעודת זהות כל הזמן, שכן הבריטים נהגו לעצור אותנו ולדרוש הצגת תעודה מזהה. הם הטילו עוצר בכל שני וחמישי נוסף על כך שגירשו אנשים רבים וממש פינו שכונות שלמות ושיכנו בהן "הכלניות". הם גידרו עצמם בגדר תיל גבוהה, שחלילה לא נתקרב אליהם. כל זה לא הפריע לנו לשמוח בשמחת הנעורים. בגיל 8 או 9 הצטרפנו לתנועת הנוער "עזרא". הייתה לי מדריכה שהחדירה בנו את האהבה לקיבוץ ולהתיישבות. אמנם היא הייתה תלמידת סמינר אך הייתה קשורה לקיבוץ "חפץ חיים", הקיבוץ החרדי היחיד באותה תקופה. הקיבוץ שכן באותה העת במחנה זמני בגדרה (בערך באזור הדואר כיום) והמדריכה שלנו לקחה מדי פעם שתי בנות לשבתות בקיבוץ וכשהגיע תורי לנסוע נהניתי מאוד מהביקור וחשבתי שכשאהיה גדולה אולי אצטרף לשם. הזמן חלף, מלחמת העולם השנייה הסתיימה, והשבר היה גדול.
גיסי, מרדכי ברויאר, יצא למחנה העקורים שבברגן בלזן, לשיקום שארית הפליטה והשאיר בבית את אשתו, אחותי, כשהיא מטופלת בשני ילדים קטנים. באותו הזמן גברה ההתנגדות היהודית לשלטון הבריטי שהתעמר בפליטים, אודים מוצלים מאש, והעביר אותם למחנות המעצר בקפריסין. המחתרות שלנו הגבירו את הלחץ על הבריטים והצליחו להוציא אל הפועל פעולות קשות שגררו עוצר לשעות רבות ומעצרים רבים. אבי ז"ל הסכים שאתגנב החוצה בזמן העוצר וארוץ לביתה של אחותי, מרחק כמה דקות הליכה, כדי שאעזור בטיפול בילדיה הקטנים ובכל פעם שיצאתי היה זה הימור: יתפסו אותי או לא יתפסו...
כך עד שהוכרזה המדינה והבריטים החלו לעזוב את ארצנו. כשאני משחזרת בראשי את היום המיוחד, ה' באייר, אני נזכרת בתחושה הקשה שאפפה אותי. אמנם ידעתי בשכלי שזהו יום היסטורי ושעליי לשמוח אם כולם, אך בפועל חשתי רק – רעב. רעב שהשתלט על חיי בזמן שהמצור על ירושלים היה הדוק וכמעט לא היה מה לאכול. מסביבי שמחו כולם שמחה גדולה אך – מוקדמת. הערבים קמו עלינו ורצו לחסל את היישוב היהודי בארץ. אותם ימים בירושלים היו ימים קשים. פצועים והרוגים מילאו את בתי החולים וירושלים הנצורה והמסוגרת לא קיבלה אספקה מחויבת המציאות. מדי יום הלכתי, עם אחותי, למכולת שהיינו רשומים כדי לקבל את קצבת המזון היומית והזעומה. קיבלנו 100 גרם לחם, שהיה יותר בצק מלחם וכדי לקבלו רצנו למכולת שהייתה במרחק עשר דקות הליכה כשפגזים שורקים מצדדינו ויום אחד כשנכנסנו הביתה מתנשמות מהריצה נשמע בום מחריד. באותן שניות נפל פגז בחצר. אילו היינו מגיעות דקה מאוחר יותר אולי לא הייתי כאן לספר על כך. ניצלנו בנס ב"ה. כשנכנסה ההפוגה לתוקף בסיום הקרבות בירושלים נסענו עם רישיון מיוחד למחנה עבודה בחפץ חיים. הקיבוץ עלה בינתיים להתיישבות ומאז הוא שם, במועצה אזורית נחל שורק. הייתי בקיבוץ כחודשיים והרגשתי שאני בשלה להתיישבות. בדיוק אז החליטו בעזרא להקים גרעין התיישבות לנערות בגילי. מדובר היה ב"חברת נוער" שמחלקת את היום בין לימודים (חצי יום) לבין עבודה במחצית השנייה. הרעיון קסם לי אך הוריי לא הסכימו לכך. "עליך לסיים את הלימודים ואת בחינות הבגרות קודם לכן!" פסקו. ואני עם משובת נעורים רציתי לברוח מהבית. מי שסיכל בחכמה את הרעיון הפזיז היה אבי ז"ל שהכיר אותי וידע, ברוב חכמתו ואהבתו, איך לשכנע אותי לסיים את לימודיי ואת בחינות הבגרות. הוא הכין לי לוח גדול והראה לי שלא נותר לי זמן רב לסיום הלימודים. "בכל יום תמחקי את היום שעברת ותראי איך את מתקדמת לעבר חלומך!" הסביר לי ואני הסכמתי, אך הוספתי: "אבא, אתה לא יודע איזה שמיים יש בנתיבה וכמה כוכבים מאירים בהם עם לילה!" געגועיי לקיבוץ ולהתיישבות לא פחתו בזמן ששיננתי פעלים ותרגלתי משוואות.
בינתיים הנוער העולה והנוער העזראי הקימו את קבוצת נתיבה, בשנת 1949. בתחילה גרו בכפר סבא עבדו בחקלאות כשכירים ובלילות נלחמו באזור כפר סבא הערבית, כן היה מקום כזה, ובאזור קלקיליה. הם הגנו על הישוב היהודי ולחמו בכנופיות שניסו לחבל ברכוש היהודי ולפגוע במתיישבים. כעבור שנה עברו למסמיה לגבעה עליה היו מבני אבן של בית ספר ערבי נטוש. היכן שנמצא כיום מחנה צבאי "שערי אברהם". שטחי החקלאות היו היכן שכיום יד בנימין. לקיבוץ קראו בשם נתיבה. החיבור בין הנוער העזראי והנוער העולה לא עלה יפה, והנוער העזראי עזבו וייסדו את קבוצת שלהבת, לימים שעלבים. כך, בסוף לימודיי בכיתה י"ב היה עליי להחליט לאן מועדות פניי: לנתיבה או לשלהבת. החלטתי לבקר בשני המקומות אך בדרכי לצאת מירושלים פגשתי את מרכז העזרא ושיתפתי אותו בהחלטתי. "אני אבקר בנתיבה ואחר כך אבקר בשלהבת ואחליט למי אני מצטרפת," שחתי לפי תומי. "כך," הוא רגז עליי, "קודם תלכי לנתיבה? אם כך אני זורק אותך ב
