לקראת יום העצמאות
בפרוס עלינו יום העצמאות ה-58 למדינת ישראל, דומה שמעמדה של המדינה בעיני אזרחיה מעולם לא היה נמוך יותר. כיום כמעט ולא ניתן למצוא זכר לאידיאליזציה שאפיינה את העשורים הראשונים לקיומה. בזה אחר זה, התפכחו ציבורים שונים מחלום הצדק והשלום שאפיין את ראשית המפעל הציוני. מחנה השמאל מוחה על העול המוסרי והאנושי שמטיל עלינו הכיבוש המתמשך בשטחים (ואין זה משנה אם אלו השטחים שנכבשו, או העם הפלסטיני עצמו.) אחוזים ניכרים מן האוכלוסייה, ברובם הגדול אלה שהדירו רגליהם מן הקלפי בבחירות האחרונות, טוענים כי השלטון במדינה הפך לשם דבר בתחום השחיתות וחוסר טוהר המידות. הציבור הערבי בארץ ממשיך לזעוק בלא קול על העוול והאפליה הממושכים שהוא סובל מהם, הן בצורתם הממוסדת והן מכוח השנאה העזה של חלקים בציבור היהודי שאינם מטריחים עצמם לנסות ולהבין את הדילמות המהותיות שערביי ישראל עומדים בפניהן מידי יום ביומו. בשנה האחרונה נוסף על קהל המאוכזבים ההולך ומתעצם גם הציבור הדתי-לאומי, שתמיד היה בראש מקדשי המדינה, תוך הפגנה נאמנות ראויה לציון למורשת שבשמה קמה. לא רק חורבן יישובי גוש קטיף ושברון חלום ארץ ישראל השלמה היו לצנינים בעיניהם; הייתה זו גם, במידה לא מועטה, הפניית העורף של החברה הישראלית לציבור כה נאמן וערכי. המדינה הפכה ממושא הערצה לשק חבטות ציבורי ותקשורתי. לפיכך, לא פלא שמתרבים הקולות הגורסים כי אבד עליה הכלח במתכונתה הנוכחית. ואולם, יש רבים, ואני ביניהם, שעדיין גורסים כי עצם הקמת המדינה והישרדותה הם התגשמותו של חלום, חלום שמילא בתקווה את לילותיהם של יהודים במשך כאלפיים שנה. מדינת ישראל רחוקה מלהיות כליל השלמות; אך בהשוואה לסבלי הגלות הממושכת, לרדיפות הגזעניות, ולזוועות השואה, שלקורבנותיה לא היה מקלט בדמות מדינה – ישראל מהווה לא פחות מנס. יש הרואים בדבר מעשה חסד אלוהי. אני, שאינני אדוק, מעדיף להאמין כי התחולל כאן נס מסוג אחר – נס שנברא מתוככי הרוח האנושית. היעדר השלמות של בני האדם משמעו שגם הנס איננו מושלם; אך אין זאת אומרת שעלינו לזנוח אותו תמורת הבטחות שווא למציאות אחרת. עלינו לשאוף לשפר אותו באופן מתמיד – לסיים את שליטתנו בפלסטינים, לנקות את אורוות השלטון מהלכלוך שפשה בהן, ולהושיט יד בידידות לערביי ישראל ולציבור הדתי-לאומי, שכל אחד מהם מהווה חלק בלתי נפרד מהווייתה של המדינה. עלינו ללמוד לאהוב את המדינה לא כפי שאוהבים גיבור נערץ ומושלם, אלא כפי שאוהבים משפחה – על יתרונותיה וחסרונותיה. "ראשית צמיחת גאולתנו" – כינויה של ישראל בתפילה לשלום המדינה – אסור שתהיה סיסמה בלבד. הנס הראשוני אירע; זרעי הגאולה כבר נזרעו. אך המשך הצמיחה, השמירה על להבת החלום הציוני, הפיכת המדינה למקור גאווה מחודש בעיני יושביה – בידינו הדבר.
בפרוס עלינו יום העצמאות ה-58 למדינת ישראל, דומה שמעמדה של המדינה בעיני אזרחיה מעולם לא היה נמוך יותר. כיום כמעט ולא ניתן למצוא זכר לאידיאליזציה שאפיינה את העשורים הראשונים לקיומה. בזה אחר זה, התפכחו ציבורים שונים מחלום הצדק והשלום שאפיין את ראשית המפעל הציוני. מחנה השמאל מוחה על העול המוסרי והאנושי שמטיל עלינו הכיבוש המתמשך בשטחים (ואין זה משנה אם אלו השטחים שנכבשו, או העם הפלסטיני עצמו.) אחוזים ניכרים מן האוכלוסייה, ברובם הגדול אלה שהדירו רגליהם מן הקלפי בבחירות האחרונות, טוענים כי השלטון במדינה הפך לשם דבר בתחום השחיתות וחוסר טוהר המידות. הציבור הערבי בארץ ממשיך לזעוק בלא קול על העוול והאפליה הממושכים שהוא סובל מהם, הן בצורתם הממוסדת והן מכוח השנאה העזה של חלקים בציבור היהודי שאינם מטריחים עצמם לנסות ולהבין את הדילמות המהותיות שערביי ישראל עומדים בפניהן מידי יום ביומו. בשנה האחרונה נוסף על קהל המאוכזבים ההולך ומתעצם גם הציבור הדתי-לאומי, שתמיד היה בראש מקדשי המדינה, תוך הפגנה נאמנות ראויה לציון למורשת שבשמה קמה. לא רק חורבן יישובי גוש קטיף ושברון חלום ארץ ישראל השלמה היו לצנינים בעיניהם; הייתה זו גם, במידה לא מועטה, הפניית העורף של החברה הישראלית לציבור כה נאמן וערכי. המדינה הפכה ממושא הערצה לשק חבטות ציבורי ותקשורתי. לפיכך, לא פלא שמתרבים הקולות הגורסים כי אבד עליה הכלח במתכונתה הנוכחית. ואולם, יש רבים, ואני ביניהם, שעדיין גורסים כי עצם הקמת המדינה והישרדותה הם התגשמותו של חלום, חלום שמילא בתקווה את לילותיהם של יהודים במשך כאלפיים שנה. מדינת ישראל רחוקה מלהיות כליל השלמות; אך בהשוואה לסבלי הגלות הממושכת, לרדיפות הגזעניות, ולזוועות השואה, שלקורבנותיה לא היה מקלט בדמות מדינה – ישראל מהווה לא פחות מנס. יש הרואים בדבר מעשה חסד אלוהי. אני, שאינני אדוק, מעדיף להאמין כי התחולל כאן נס מסוג אחר – נס שנברא מתוככי הרוח האנושית. היעדר השלמות של בני האדם משמעו שגם הנס איננו מושלם; אך אין זאת אומרת שעלינו לזנוח אותו תמורת הבטחות שווא למציאות אחרת. עלינו לשאוף לשפר אותו באופן מתמיד – לסיים את שליטתנו בפלסטינים, לנקות את אורוות השלטון מהלכלוך שפשה בהן, ולהושיט יד בידידות לערביי ישראל ולציבור הדתי-לאומי, שכל אחד מהם מהווה חלק בלתי נפרד מהווייתה של המדינה. עלינו ללמוד לאהוב את המדינה לא כפי שאוהבים גיבור נערץ ומושלם, אלא כפי שאוהבים משפחה – על יתרונותיה וחסרונותיה. "ראשית צמיחת גאולתנו" – כינויה של ישראל בתפילה לשלום המדינה – אסור שתהיה סיסמה בלבד. הנס הראשוני אירע; זרעי הגאולה כבר נזרעו. אך המשך הצמיחה, השמירה על להבת החלום הציוני, הפיכת המדינה למקור גאווה מחודש בעיני יושביה – בידינו הדבר.