לקראת יום הכיפורים...

[תופיסט]

לקראת יום הכיפורים...

אם אני מבקש סליחה וכפרה מאדם מסויים שפגעתי בו, והוא מסרב לסלוח לי. מה דינו? האם אני צריך לבקש סליחה עד שהוא יסלח? איך עובד העניין...?

 

[ספורטאי בכושר]

שמעתי שהוא צריך לסלוח לך

אז כאילו אם הוא לא סולח לך אז ה' גם לא יסלח לו. אבל ככה שמעתי . יתקנו אותי אם אני טועה

 

[א פ י ה מ ק ו ר י]

הכלל אומר

שעליך לבקש עד שלוש פעמים סליחה אם עד אז לא סלח זוהי כבר לא "בעיה" שלך אתה את שלך עשית

 

[mgb]

תוספת בקצרה

בס"ד שבוע טוב! אכן, מי שחטא כלפי רעהו מחויב לפייסו עד שלוש פעמים ועד שלא ביקש את מחילתו בשמיים לא מוחלים לו..אבל..יש הבדל במה פגע ובמי פגע ואפרט בקצרה לנוכח העובדה שיש בכך דיונים ארוכים ועמוקים ולא אוכל במסגרת זו לפרט הכל. כלפי רבו מחוייב לעולם לבקש מחילה וכנ"ל כלפי ההורים. יש הבדל אם הפגיעה בממון או בכבודו או בהוצאת שם רע וכו'. הכלל שיש לבקש מחילה וככל האפשר בהכנעה ובענווה תוך תפילה שבקשת המחילה תתקבל. בברכה מגב

 

[אופירA]

העניינים לא עובדים בטכניקה קבועה

ואין כללים קבועים - כי כל מקרה לגופו. בעצם הכלל הוא פשוט. מה שמסבך את הדברים זה הפרשנויות השגויות שאנשים עושים לו. כעיקרון, מי שפגע בזולתו, ומתחרט על מעשיו ומתקנם, צריך לבקש סליחה מזולתו ולפייסו בדברים. והזולת אינו צריך להיות אכזר לבלתי מחול, וצריך להתפייס ולקבל את בקשת המחילה, ולמחול. ואם הזולת מסרב למחול - צריך מבקש המחילה לחזור על בקשתו 3 פעמים, ולאחר מכן די לו, ולא צריך עוד לחלות את פני מי שפגע בו עד סוף כל הדורות. עכשיו נראה מה אנשים עשו מהכלל הפשוט הזה... בן אדם פוגע בחברו, לא מודע לכך שהוא צריך לתקן את טעותו ולא רק לבקש סליחה, ובא לחברו ומבקש סליחה בלי תובנה לפגיעה שפגע. החבר עדיין פגוע, ובכלל לא מרגיש שבקשת הסליחה בחצי פה מפייסת אותו. הוא לא מתפייס ומסרב למחול. מבקש הסליחה מתחמם, נזכר שאם החבר לא ימחל לו, הקב"ה יעניש את החבר על הסירוב למחול, ואז הוא עושה אחת משתיים: או שהוא מאיים על חברו שאם הוא לא ימחל לו הקב"ה יעניש אותו על כך, או שהוא חוזר לאקונית 3 פעמים על בקשת הסליחה, ושמח לאידו של חברו שסירב למחול לו, וחוזר הביתה מלא רגשות סיפוק על הנקמה שנקם בחברו... נו, באמת... אדם צריך להבין דבר אחד: אם החבר לא יסלח לו, יש עליו קפידה של החבר, וגם משמים עלולים להקפיד עליו בשל כך. זה כל מה שמעניין אותו, לא הקפידה שעלולה להיות משמים על זה שלא מחל! עכשיו, האדם צריך להיות מעוניין להיפטר מהקפידה של החבר שלו. לכן הוא צריך לברר בנפשו (וגם עם החבר שלו) מדוע החבר כועס עליו. אולי הפגיעה בחבר היתה אנושה, מעבר למה שהיה צפוי שייפגע מסוג כזה של פגיעה. אולי הוא פגע לחבר בנקודה רגישה במיוחד, ולכן צריך לפייסו הרבה מעבר למה שהיה צריך לפייס אדם אחר על אותה פגיעה! כלומר, הוא צריך לגשת בלב נשבר לחבר, ולבקש שיסביר לו מדוע הוא פגוע ואינו מוחל. והחשוב מכל - הוא צריך להבין שאין לו מה לנסות לפייס את חברו, אם הוא ממשיך לעשות את אותה עוולה!!! קודם כל עליו לברר עם עצמו אם הוא מבין את העוולה והפסיק לעולל אותה לזולתו! יש מקרים שמדובר בעוולה קלה, כגון רעש טבעי מהבית השכן, וברור שהרעש לא ייפסק, למרות שידוע לשכן שהרעש מציק לשכנו, אלא שזה רעש החיים, ולא מצפים מהשכן להפסיק את החיים. אלא השכן מבקש מחילה משכנו על הצער שנגרם לו, ומבטא השתדלות לצמצם ככל שניתן את הרעש, ואז למרות שהעוולה לא מפסיקה, בקשת הסליחה והצהרת הכוונות סביר שתתקבל ע"י השכן, שגם הוא מעוניין ככל שאפשר ביחסי שלום ואחווה עם שכנו, ולא סתם לכעוס עליו ללא תכלית. אבל אם אדם הזיק לרכושו של חברו במזיד, ומבקש את סליחתו ללא שישלם את נזקו... מה הטעם לבקש סליחה? מה הפלא שהזולת מסרב למחול? אם אדם פוגע ברגשותיו של זולתו, ומבקש את סליחתו ללא שהבין את עוצמת הפגיעה - מדוע שהזולת ימחול לו? 2 דוגמאות לדברים: מסופר על כיתת בנות חרדיות, שהגיעו כולן לגיל המופלג של 23, והן רווקות! הבנות הבינו שיש עליהן קפידה מיוחדת, כי זה דבר לא טבעי שאף אחת מהכיתה לא התחתנה, עשו חשבון נפשן והלכו לבקש סליחה מהמורה שהציקו לה בעבר באופן משובח במיוחד! המורה - שבעקבות הייסורים שעברה מהבנות הללו, עזבה את המקצוע וחייתה בתסכול מקצועי כל ימי חייה, תוך שהביזיונות שספגה פגעו היטב בנפשה - התקשתה למחול. מתוך אחריות למצבן של הבנות, היא הסבירה להן מדוע קשה לה למחול, והביעה תקווה שעם הזמן תוכל למחול להן. הבנות הבינו את עומק הנזק שגרמו למורתן, וביטאו את צערן וחרטתן באופן עמוק יותר, וחזרו שוב לבקש את סליחת המורה, עד שיכלה לסלוח להן בלב שלם. הן נושעו בזכות שהבינו את אחריותן ולקחו אחריות על מעשיהן. מסופר על רבי חיים עוזר - מגדולי הדור בתקופתו של החפץ חיים, שהיה גם מקורב לחפץ חיים. והנה חלתה בתו היחידה בת ה-12 במחלה אנושה. שלחו לחפץ חיים שיתן ברכה, אך הוא סירב (!), בטענה שלהפר שידוך זה לא דבר פשוט! איש לא הבין מדוע החפץ חיים אינו מוכן להעתיר לרפואת בתו היחידה של חברו הטוב, שעושה כה רבות למען עם ישראל, וגם תמהו על איזה הפרת שידוך מדובר כשהחולה היא ילדה בת 12 בסך הכל! הסתבר שבנעוריו היה רבי חיים עוזר משודך לבחורה, והשידוך הופר מסיבות שונות, אך לא ביקשו מחילה מהמשודכת! רבי חיים עוזר החל לחפש את המשודכת מלפני עשרות שנים, שבינתיים נישאה ושמה השתנה, כדי לבקש את מחילתה. לאחר שמצא את מקום מגוריה, נסע אליה והתחנן למחילתה, תוך שהוא מתאר את מצבה העגום של בתו היחידה. המשודכת התעקשה לטעון שהוא כלל לא פגע בה, אלא היא שמחה מאוד שנפטרה מהשידוך איתו ומצאה את בעלה (יהודי פשוט...). למרות שלכאורה היא טענה שאין מה לבקש סליחה, למעשה הבין רבי חיים עוזר כי היא עדיין כועסת ופגועה, ומסרבת למחול, והמשיך להתחנן ולהסביר את הנסיבות שבהן בוטל השידוך, שלא היו תלויות בו כלל. אך היא עדיין סרבה למחול. רבי חיים עוזר היה אדם גדול במיוחד, על כן מידת הדין פגעה בו באופן מיוחד. הוא קיבל את הגזירה שמחילה לא יקבל, וחזר לעירו כשהוא מתכונן לפטירתה של בתו היחידה... בזמן גסיסתה עסק בקדחתנות בצרכי הציבור, כדי שהציבור לא ייפגע בתקופה שייאלץ לשבת שבעה... כך שרואים שבעצם הדברים אינם פשוטים כלל. והם תלויים גם בעוצמת הפגיעה, בעוצמת האחריות שלוקח הפוגע, ובגודלם הרוחני האישי של הפוגע והנפגע - והחשבונות אינם שלנו, ועלינו לחשב רק את החשבון שלנו - עוצמת הפגיעה שפגענו ועוצמת האחריות שעלינו לקחת. חובה לציין גם את המקרים הקיצוניים ההפוכים: כגון שהפוגע הוא אנוס, היות שפגע מתוך מצוקה נפשית, או בהיותו ילד קטן וחסר דעת וכו'. והנפגע הוא אדם שמנצל אותו רגשית, ונהנה מרגשי האשמה של האנוס חסר האונים המתפתל בייסורי אחריות יתר, ומסרב למחול לו. על ה"פוגע" לדעת שאין הוא צריך לקחת אחריות על מעשים שהוא אנוס לעשותם, ואינו צריך לקחת אחריות על נטייה של "הנפגע" לניצול רגשי, ולכן אינו צריך לבקש את מחילתו אלא להתרחק ממנו ובכך לא יפגע בו וגם יינצל מפגיעתו של זה.

 

[ספורטאי בכושר]

נכון, כול מקרה לגופו