לקפוץ למים?

עדי אחת

New member
לקפוץ למים?

או לרדת במדרגות..?
היי, אני משוטטת בפורום שלכם איזו תקופה אבל לא מוצאת את עצמי. ביישנית מידי להגיב, ולא יכולה לתת עצות כי אני עדיין לא יוצאת. ועל זה בדיוק רציתי לשאול-
אני בישינית. עדינה כזאת, קצת מדוכאת לפעמים, לא מתחברת בקלות. מעדיפה לדבר עם עצמה (ולאחוז בסידור) מאשר לרכל עם חברות בחוץ. חיצונית נראית בת אולפנה מושלמת. אבל אני גם חושבת, ו..וואלה! אין אלוקים!
את הסוד האפל והנורא הזה אני נושאת בליבי קרוב ל5 שנים. תמיד אמרתי לעצמי שברגע שאני יעזוב את האולפנה, יעזוב את המסגרות הדתיות, אז אוכל להיות מי שאני, להשתחרר, לעשות מה שאני חושבת! אבל כבר שנה שלמה אני בשירות לאומי ולא מסוגלת לצאת. כי כל החברות שלי דתיות. הסניף שלי. המשפחה שלי דתית (הם יודעים עליי ואוסרים חילול שבת בנוכחותם). כי אין לי כוח לתת הסברים לכולם, ושיסתכלו עליי כאילו נכנעתי ליצר הרע. ובכלל.. אני דתייה לאומית. אני יכולה להתרחק לאט לאט מהדת. להישאר בקשר עם החברות והמשפחה.. לא להצהיר שום דבר, רק להוריד סנטימטרים מהחצאית... זה עובד? זה כדאי? מתי מותר לי לצעוק "אין אלוהיים!!"?

והאם אחרי שנה בתל אביב עם מכנסיים-גופיות ושבתות בפאב, אני עדיין אוכל ללבוש שמלה עם חולצת בסיס, ולבוא לפעולת ערב שבת על ערכי התורה?

והיי, מהמעט שראיתי אתם אחלה חברה. שיהיה לכם רק טוב בחיים! :)
 
תעלי במעלית שבת

וברצינות: לכי בקצב שלך, עדיף לאט ובטוח מצעקות אין אלוהים ויציאה דרמטית מהארון. תהיי מתוכננת ושלימה עם עצמך ואז תשתפי את האנשים שחשוב לך לעדכן...
כנראה שכל אדם דתי מסתובב עם ספקות או מדחיק או לא חושב על זה או משכנע את עצמו ביתר שכנוע שיש דנידין חי וקיים, סליחה, אלוהים...

ולשאלתך, סביר להניח שאחרי שנה בה תחיי כחילונית בגלל חוסר אמונה פעולת ערב שבת לא ממש תעניין אותך.
 

עדי אחת

New member
תודה כיפה:)

הרבה יותר פשוט להאמין בדנידין למראית עין, בלי שכל מכר שלי ייקח אותי לשיחה עמוקה על משמעות החיים וינסה לרשום אותי לסמינרים. פעולת ערב שבת זה לא רק הפעולה, כמו התפילה ועשרות דברים אחרים שיש רק לדוסים, זה הגיבוש, החברה.. באנדרליין- נוח לי בארון. לצאת בכל זאת?
ואם אני יוצאת נראה לי מצחיק להיות תקועה במצב ביניים, לא דתייה-לא חילונייה. (מזכיר לי את הדתיים לייט, שחובשים כיפות בדרך לכלא)
 

damtiela

New member
מבינה אותך לגמרי

את כיתות ז-י"ב ביליתי בהמון שיחות על אמונה, עם המדריכים במדרשה על גלגלים שהגיעו לאולפנית פעם בשבוע, עם המדריכה והר"מ באולפנא הראשונה ועם המדריכות באולפנה השניה שלמדתי בה.
כל פעם שאמרתי שאני לא מאמינה, זוג עיניים אחר נפקח (באולפנא שאליה הגעתי בכיתה י', מסתבר שחשבו בחודשים הראשונים שאני נורא דוסית, ותפסו קצת מרחק, כי אף פעם לא אהבתי להסתובב חשופה, לא ריכלתי, אז תמיד לבשתי חצאית ארוכה וחולצה לא צמודה).
אהבתי את השבט שלי, ללכת לפעולות בשישי, את חיי החברה והכל.

דווקא באמצע השירות לאומי סופסוף יצאתי. הרבה מזה היה בזכות הפורום, שנתן לי קהילה חלופית שחיבקה אותי בתקופת המעבר, אבל גם הרכזת הנהדרת שהיתה לי בשירות לאומי. סיפרתי לה שאני כבר לא דתיה, אבל היא ידעה שכל זמן שאני בדירה, אשמור על החוקים (הייתי היחידה שלא הכניסה בנים לדירה) כי אני מכבדת אותה.

מה שאני מנסה להגיד ומסתבכת איתו הוא - תראי מה נכון לך. נראה לך הגיוני לחיות בחברה שאת לא מרגישה שייכת אליה? מה הלאה? חתונה עם בחור דתי? תגדלי ילדים להאמין במשהו שאת לא מאמינה בו?

את עדיין צעירה מספיק ליצור לעצמך קהילה משל עצמך, את לא צריכה לנתק קשרים עם החברים שלך כיום, אבל גם לא לחיות את החיים שלך בשבילם.

בהצלחה
 

עדי אחת

New member
ממש דומה לסיפור שלי

אני דוסית אופי. תמימה וחמודה ואוהבת חצאיות פעמון וקוקו גבוה מידי. אתמול סיפרתי למכרה שאני לא מאמינה באלוהים, והפרצוף שלה אחרי הגילוי היה משהו ששווה לצלם.
היציאה בשירות.. זה מה שתכננתי לעשות, ומקווה שאעשה שנה הבאה. בוודאי שלא אתחתן עם דתי! דווקא חשבתי שחבר שמודע ומקבל את הדעות שלי יהיה לי משענת כשאנסה להתנתק מהחיים הקודמים. (אבל הבחורים הדתיים כאלה חמודים, תמימים כאלה:) )
ממש מעודד לדעת שיש עוד כאלה! תודה:)
 

Sonic hedgehog

New member
לגבי השאלה האחרונה

כן אבל את כנראה כבר לא תרגישי אותו דבר.
מצד שני אני חושבת שאם את לא מאמינה ככל שדוחים את הצעד יותר דברים נהיים מורכבים יותר, יגיע שלב ויתכן ויהיו אנשים אחרים מעורבים בתמונה ואז בכלל הכל נהיה מורכב. תתחילי לעשות דברים בקצב שלך אבל תעשי צעד כלשהו.
 

עדי אחת

New member
מקווה שזה מה שיהיה

הדברים באמת מתחילים להסתבך. והאמת היא שאני רועדת מפחד לעשות צעד.. אבל אני יעשה. יגיבו איך שיגיבו..
תודה
 
מזתומרת את יכולה הכל

אף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות, אבל לפי התיאור שלך הייתי בדיוק באותו מצב כמוך לפני שנה וחצי. גם כן יוצאת אולפנא שהכל דופק אצלה טוב כמו אצל כולם מסביב. רק בפנים יש איזה חיידק... אז לפני שנה וחצי, בשרות לאומי, נתתי לעצמי את מה שהייתי צריכה לעשות כבר 4 שנים קודם.. אבל מוטב מאוחר מלעולם לא.
אני האחרונה שתעודד אותך לצאת בשאלה, במיוחד אם את באה מהחברה הדתית לאומית ולא החרדית. אבל אני הראשונה שתגיד לך לעשות מה שבראש שלך ולא לספור אף אחד. הדבר שאולי הכי מעצבן אותי זה שאני סופרת אחרים, זה מעכב בחיים, פשוט מאוד. אם אני חיה בשביל אחרים ומה הם יחשבו אז כבר עדיף לתקוע לי כדור בראש ולגמור עם זה.
אם באמת תתחילי תהליך של יציאה בשאלה תגלי מי החברות האמיתיות של וזה כיף. אולי תישארי לבד וזה יכול להיות מצחיק לגלות כמה אנשים שיקרו לך כל השנים.
אם זה עובד? אם זה כדאי? אין תשובה לזה.. העיקר שיהיה לך טוב, ותסמכי על עצמך שאת יודעת מה טוב לך, ותהני מהדרך.. אולי תצאי ברסלבית מי יודע?
 

עדי אחת

New member
גם אני

סופרת אחרים. הם חברים שלי מידי, אבל זה מעבר לזה אני אוהבת גם את התרבות וחלק נכבד מהערכים של החברה שלי. אני אנסה למצוא דרך שתשלב גם את הערכים האלו בלי להרגיש שאני מחויבת לדת...
אפשר לשאול למה את לא מעודדת לצאת בשאלה?

כבר ניסיתי להיות ברסלברית. אם הדת היא אופיום להמונים, ברסלב זה מנת יתר :)
 
כתבת את התשובה

אני אוהבת את התרבות וחלק נכבד מהערכים.. ובס"ה, אם החברה הדתית לאומית מתאימה לך אז איך לומר? זה מקום שטוב לחיות בו. בגדול. ויכול להיות שיש לך איזשהו משבר ואם תלכי למדרשה או תלמדי ברצינות אמונה וכל זה תגלי שאת מתחברת.

למה אני לא מעודדת לצאת בשאלה? זה כמו שאני לא מעודדת להיוולד. היפותטית, אם היו נותנים לעוברים לשאול תאנשים בכדור הארץ אם כדאי להם להיוולד- הייתי ממליצה להם לחנוק תעצמם בחבל הטבור ולהישאר שם למעלה איפה שאין בעיות. אבל זה גם לא נכון כי בעיות תמיד יהיו לך לא משנה איפה.. פשוט אם את יוצאת בשאלה את לבד לבד לבד. לא משנה כמה חברים יש לך שעשו את זה את לבד. כי משפחה זה דבר ראשון.. אני יצאתי בשאלה עם תמיכה מדהימה מהחברות שהיו איתי בשרות, ויש לי קשר ממש עמוק עם חלקן. אבל זה פשוט לא מחפה על העובדה שאני לא כמו המשפחה שלי. ואפילו יש לי אח שחזר בשאלה לפניי- ועדיין, ההרגשה היא שאת צריכה לבנות לך את כל העולם שלך מחדש, מהיסודות. לפעמים זה כיף, מאתגר, מעניין- אבל זה תמיד לבד.

בשנה וחצי האחרונות אני מסתכלת על החברה הזו מבחוץ ופתאום אני רואה את הדברים הטובים.. גם הרבה ביקורת יש, אבל יש שם הרבה תמימות ומתיקות של אנשים. בעיקר אני רואה אצל בחורים- הכי טובים הם דתיים. ברור שזה הכללה אבל אני מקווה שאת מבינה למה אני מתכוונת. זו איכות אחרת.
כמו שאפשר לראות על אנשים שהם גדלו בחינוך דתי, גם אם עכשיו הם ההיפך הגמור.
טוב עד כאן עם מחמאות לדתיים לאומים להיום. :)

תנסי למצוא דרך שתשלב? נראה לי פשוט שכמה שהתהליך של עזיבת הדת יכול להיראות שכלי- הוא ממש לא. אם את רוצה את עצתי- פשוט תרגישי, תרגישי מה טוב לך עכשיו, בצורה הכי פשוטה ובסיסית. שהשאלה המנחה שלך לא תהיה- האם להיות דתית או חילונית? אלא- מה טוב לי עכשיו, איזה דבר יהיה הכי מחובר אלי. אה וההרגשה של המחויבות לדת- זה הכל בראש, זה משהו שהכניסו לנו מגיל אפס שאנחנו חייבים ככה וככה, אבל זה דיסק שאפשר- אם רוצים- להחליף.

והצחקת אותי עם הברסלב... יש בזה אמת, תלוי איך לוקחים את זה. כמו שבאופיום יש אמת, תלוי איך לוקחים אותו.

מקווה שלא סתם חפרתי לך..:)
 

עדי אחת

New member
ממש לא סתם


נתת לי המון חומר למחשבה. הראייה של מה טוב לי עכשיו, כנראה שזה מה שאני צריכה לעשות, במקום לנסות להגדיר אותי במושגים של חילונית-דתית.
אין על דתיים לאומיים. מעניין מה גרם להם להיות ככה? החינוך להליכה בדרך ה' או החינוך להליכה לפי המצפון הפנימי שלך?

מהלבד הזה אני רועדת מפחד... תמיד הייתי OVER עצמאית, אבל לדעת שאתה בלי גב... אפילו עם גב, אבל גב שהוא לא כמוך ולעולם לא יבין אותך באמת... לבד לי מידי. וזו הסיבה העיקרית שאני עדיין דתייה ואולי אשאיר את המצב כמו שהוא, לא כולם צריכים לדעת שאני לא מאמינה:)

ממ... אני חושבת שכן הייתי מעודדת להיוולד. אמנם הייתי שמה שלט אזהרה ענקי בסגנון האזהרה על הסיגריות על היציאה, שידעו שקל לא הולך להיות, אבל זה כל הכיף בחיים, לא? להתמודד.
 
אוייייי

לא כולם צריכים לדעת שאת לא מאמינה- נכון... אבל מכאן ועד לחיות חיים כפולים... לשמור בסוד את האופי האמיתי שלך... נראה לי עצוב

אם הסיבה היחידה שמונעת ממך לצאת בשאלה היא הפחד- אז תתגברי עליו. אמרת בעצמך שהכיף בחיים הוא להתמודד איתם, אז למה להיתקע עם הפחד המשתק? אל תפחדי מהלבד, אם הבנתי נכון גם במצבך הנוכחי את לבד ככה שאין מה להפסיד- ויש להרוויח את האמת שלך מול כולם.

ולהיות חילוניה זה ממש לא אומר לוותר על ערכים שאת אוהבת- להיפך, בעיני זה מעמיק אותם כי את בוחרת מה וכמה ולמה.

ולגבי הדתיים לאומיים- נראלי שזה באמת החינוך. עם כל מה שיש לי לומר על החינוך הדתי לאומי ואיפה שגדלתי- ויש לי הרבה הרבה מה לומר- אין מה לעשות זה פשוט חינוך עם רמה. כלשהיא. :)
 

רקמישהי

New member
*נדחפת לכן לדיון*

רק אני קצת פחות מחזיקה מבנים דתיים?
אומנם כמעט ואני לא מכירה כאלה (חינוך מד'-י"ב רק בנות... וכן.. דתי לאומי...) אבל אלה שאני כן מכירה אני לא ממש מחזיקה מהם....
גם אני חשבתי פעם אבל מאלה שהכרתי גיליתי שזה די קלישאה (לא בקטע רע... ובכל זאת...)
 
לוידעת את מי פגשת

אבל כנראה שאין בעניין הזה חוקים... ופגשתי גם בנים מדהימים שלא היה להם שום קשר לדת.. ובכל זאת מהניסיון הפרטי שלי- יש משו בבנים דתיים. לוידעת, נגיד כיפה ממש עושה לי את זה.
 
אני הייתי בדיוק במצב שלך

גם אני הייתי דתי לאומי ולפני הצבא חשבתי באמת ובתמים על אופציה של להישאר אתאיסט בפנים ודתי כלפי חוץ.

שיחה אחת עם בחורה בשירות הצבאי שלי שינתה הכל ונתנה לי אומץ לעשות את השינוי.
את צריכה להבין שרוב הציבור הדתי לאומי הוא פתוח ויכול לקבל שינויים כאלה (אני אסתכן) בלי הרבה קושי.
אחרי הכל, הרבה מאוד דתיים לאומיים בעצם לא רחוקים מאוד מחילונים מבחינת החשיבה וההתנהגות באופן כללי.
הם לא רואים בחילונים "מוקצה" ורובם מקבלים גם חשיבות שונות משלהם.

אני מאוד הופתעתי לגלות שהחברה סביבי מקבלת את השינוי שלי די בקלילות (ממש כך).
ההורים קיבלו את העניין באופן חלק לאחר שהם ראו ששום נתק לא צפוי להתרחש בינינו ושאני ממשיך לכבד אותם כמו קודם ולהיות אדם טוב.

אין לך מה לפחד. בהצלחה.
 
למעלה