לקט מאמרים- ILOVECOMICS ינואר 2008

[בופו]

לקט מאמרים- ILOVECOMICS ינואר 2008

מצורף למטה דף התוכן של המגזין יחד עם קטע משלושה מאמרים, שכולם פורסמו במלואן במגזין ינואר. יחד עם מה שמפורסם פה ניתן למצוא סדרת ראיונות עם נציגים מהקהילה לרגל השנה החדשה, כתבות נוספות, חדשות, טריוויה, ועוד הרבה דברים. ברצוני להודות לאנשים שעשו את הכל אפשרי: תומר סויקר, חן זמיר, אייל נועם, יעקב שראל, יניב בירמן, ארז צדוק, עופר ברנשטיין, גליה בהט, בן גלבוע, סידני שפירא, מולי יחבס ותומר ישראלי. תודה. בקרו באתר שלנו: http://www.ilovecomics.org לקבלת המגזין מדי חודש בדואר אלקטרוני, נא לשלוח מייל ל [email protected] שנה אזרחית טובה! מתוך המאמר "אולי ב1938 זה היה מתאים...", מאת רותם כהן: כלל ראשון שיודע כל סופר מדע בדיוני הוא שבהרבה זמן קורים הרבה דברים. קחו את ג'ורג' אורוול, למשל. הוא הבין שכשאתה כותב ספר על השנה 1984 שלושים ומשהו שנה לפני, העולם שאתה מתאר צריך להראות אחרת לגמרי. כל זה נובע מהעובדה שבני האדם הם יצורים תבוניים, שהם עושים טעויות ולומדים מהן. שהם משתנים, מתפתחים, מתחדשים. אם סופר מדע בדיוני היה צריך ב1938 לדמיין איך קהילת הקומיקס תראה שבעים שנה אחר כך, הוא בטח לא היה חושב שלבאטמן עדיין יהיו תחתונים מעל למכנסיים. דמויות קומיקס, מסתבר, הם מעל לחוקים טיפשיים כאלה של אבולוציה. היו הרבה דברים שבשנת 1938, אם מישהו מאיתנו היה חי באותה העת, היינו מוכנים לקבל. קומיקס גיבורי על היה משהו חדשני באותם הימים, קונספט פורץ דרך שחיפש שמישהו יגדיר אותו. סלחנו על העלילות הפשוטות והחוזרות על עצמן, סלחנו על הציורים החובבניים, אפילו על התחפושות המגוחכות. אבל כל זה היה ב1938. או ב48. או ב78. אלוהים, סלחנו להם גם על כל הטעויות שנשארו עד 98, כי הבנו שזה היה עשור על הפנים. אבל כמה עוד אפשר? מוצגים בפניכם עשרה טעויות שמהיוולדו של סופרמן ועד היום-לא תוקנו מעולם. 10. "העולם ידע כי מיסטיריו חזר! וברכיו של העולם ירעדו! דעו, כי שמי הוא מיסטיריו! וכך אמרתי!" הממ... סופר-נבלים הם פסיכים. הבנו. ויש להם אג'נדות חשובות. ועמוקות. ושנאה. הרבה הרבה שנאה. וקנאות ונקמות ושדים ורוחות. אבל למה לעזאזל צריך שהם יצהירו על זה? למה מגנטו תמיד צריך להסביר לפרופסור צ'אקי כל פרט ופרט בתוכנית הכאילו מתוחכמת שלו. אלוהים, אריק, באמת שאכפת לנו, אבל אנחנו נישן בשקט בדיוק אותו דבר כשתהיה כלוא ברייקרס גם אם לא נדע למה ברחת משם מלכת תחילה. אין שום סיבה אמיתית כלשהי שפושע, פסיכי או לא, יתחיל לספר לגיבור-על-שהוא-נהג-לזרוק-חצים-על-התמונה-שלו-בתא-בדיוק-אתמול למה בדיוק הוא גנב את הסם הטיבטי מראש העיר האתיופי. זה פשוט לא אמין. ומגוחך. גם להגיד לסופרמן שעוד רגע לויס ליין תעוף מגשר זה די מטומטם. נכון, הכותב המאושר ירוויח שלושה פאנלים בהם סופרמן יהיה בלחץ מטורף. פשוט הרמוניה של מתח ופעולה. אבל זה לא יהיה יותר חכם, לקס, אם תחכה עד אחרי שלויס תעוף מהגשר ואז תגיד לסופ' שהיא מתה? כנ"ל לגבי פצצות אטום מתחת לניו יורק שיתפוצצו עוד 5 דקות. אתם תהיו גברים גם בדיעבד. בעצם כל סופר-נבל שמכבד את עצמו היה צריך לעשות מה שאף אחד מהם לא עושה. לשתוק. ממשיך בתגובה...

 

[בופו]

המשך...

מתוך הכתבה "הסדרות הכי טובות שלא קראתם" מאת חן זמיר: שנת 2007 עברה חלפה לה והכל כרגיל בעסקי הקומיקס. החברות הגדולות משיקות מחדש (שוב) סדרות ישנות על גיבורים ישנים ואנחנו אוכלים את זה בלי מלח. האריזה הנוצצת, ההייפ, הטאלנטים שמביאים כצוותים יצירתיים, ההייפ, האירועים "מזעזעי העולמות" וההייפ... כמו בכל תעשיה אמריקאית, הדגש הוא על וולגריות. האריזה חשובה מהתוכן. לאס ווגאס מודפסת על נייר כרומו. ושלא תחשבו שאני יושב לי במרומי מגדל השן, מצביע וצוחק על הנתינים שמקוששים חוברות קומיקס על גברים בלבוש צמוד שישנים עם גברים אחרים בלבוש צמוד. אני קורא את אותו זבל שאתם קוראים, מקטר עליו כמוכם וחוזר לעוד כמו ילד טוב. אבל גם בתוך הביצה של תעשיית הקומיקס האמריקאית מצליחים לפרוח מדי פעם נרקיסים – אותן סדרות שאיכותן מתחרה רק במספר הקוראים המצומצם שלהן. אחת הבעיות בלכתוב כתבה סטייל "דברים מצוינים שאני ורק אני קראתי השנה" זה הסיכוי הגבוה לצאת כמו אחד שמתלהב מהמאגניבות של עצמו. אז אני כבר אפתח ואגיד שכל הקומיקס שאני אדבר עליהם כאן הם לא הדברים הכי טובים שיצאו לשוק ב-2007, אלא הדברים הכי טובים שיצאו לשוק ב-2007 שאני קראתי ואתם לא. אני גם לא הולך להתעסק כאן בכלל עם סדרות הספנדקס הרגילות. מי שרוצה לקרוא קשקושים בנוסח "יאי! מארב וולפמן על נייטווינג!", יכול ללכת לחפש אותם במקום אחר, כי אני רוצה לדבר על שולי המיינסטרים. על כל אותם כותרים קטנטנים שהולכים לאיבוד בנבכי ה-solicitations ושה"באזז" סביבם מקביל לזה שסביב מהדורת "ערב חדש". אה, כן - וזה לא משנה לי אם עכשיו תקראו את הסדרות האלו או לא, העיקר שיצאתי מאגניב... CRIMINAL– אד ברובייקר ושון פיליפס חוזרים לשתף פעולה בפעם המי יודע כמה בסיפור פשע חדש. אם זה נשמע כאילו אני מתלונן, אז ממש לא. מי שקרא בעבר עבודות של השניים כגון Scene of the Crime, Sleeper ו-Gotham Central ירגיש כאן ממש כמו בבית. העלילה עוקבת אחר דמותו של ליאו, פושע מקצועי המתמחה בתכנון מעשי עוקץ מושלמים. לצערו של ליאו, המומחיות והאינטליגנציה שלו מעומעמות תחת תווית משפילה במיוחד שנדבקה לו במשך השנים – פחדן. אך ליאו לא רואה עצמו כפחדן, אלא כמקצוען שיודע לתכנן ולממש תוכנית בריחה אשר תיקח בחשבון כל פרט שעלול להשתבש במהלך ביצוע פשע. בקשת הסיפור הראשונה, Coward, ליאו מגוייס ע"י שותף לשעבר לתכנן שוד של רכב ראיות משטרתי המוביל יהלומים. ליאו מסרב בתחילה לעבודה, בעיקר בשל העובדה שהוא לא בוטח בשותפו לשעבר ולא בשוטר המושחת איתו הוא עובד, אך הוא נאלץ להסכים לאחר שהשניים מוצאים אמצעי לחץ עליו – גרטה, אשת שותפו המת של ליאו. העבודה עצמה מתרחשת ללא תקלות מיוחדות אבל שותפיו של ליאו, כצפוי, בוגדים בו ודופקים את כל העסק. וליאו? ליאו עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – הוא בורח. אך העניינים הולכים מסתבכים ובסופו של דבר, ליאו מגלה כי לפעמים בריחה לא פותרת כלום. לפעמים, הפיתרון היחיד הוא התמודדות חזיתית פנים אל פנים. על הכתיבה של ברובייקר קשה להוסיף סופרלטיבים שלא הודבקו כבר אליה לאורך השנים. בבסיסו הוא כותב פשע והיכולת שלו לבנות עלילה ריאליסטית ולעצב אותה בסגנון נוארי היא מרשימה כתמיד. מעבר לכך, ברובייקר הוא כותב דמויות מחונן הדואג תמיד ליצור דמויות עגולות – בעלות יתרונות וחסרונות, כאלו שאי אפשר שלא לבוז להן ובאותה מידה להזדהות עימן. גם היציאה של הכותר תחת ליין ICON של חברת מארוול מאפשר לברובייקר את מרחב התמרון הנחוץ לו מבחינת הנושאים, השפה והגרפיות אותה הוא מציג. מעבר לכך כל מילה מיותרת, מי שקרא את ברובייקר בעבר בוודאי אהב אותו ולכן ישמח לגלות שעבודה זאת לא נופלת מקודמותיה. מי שלא קרא את ברובייקר – זה מקום מצוין להתחיל בו. שון פיליפס עצמו מספק אומנות שמתאימה כמו כפפה לסגנונו של ברובייקר והדבר מובן לאור הפרויקטים הרבים שהשניים הוציאו. תמיד אהבתי את היכולת שלו לשוות לאומנות מראה נוארי וקודר אך בעזרת שימוש מועט יחסית באינק. כך, הוא מצליח להציג עולם ריאליסטי לגמרי, מבלי ליפול למלכודת של שימוש בפלטת צבעים חשוכה מדי. האוגדן הראשון, אשר יצא בתחילת השנה, אוסף את חמשת החוברות הראשונות בסדרה. בתחילת דצמבר יצא האוגדן השני בסדרה, Lawless, והוא מאגד בתוכו את חוברות 6-10. מתוך הכתבה "2007 לא עוד!" מאת תומר סויקר: האורות נדלקים, המצלמות פועלות ושתי דמויות מוכרות יושבות סביב שולחן עץ עגול באולפן מקושט: ספיידר-מן ובוסטר גולד. ספיידי: "שלום לכם! כאן פיט... ספיידר-מן." בוסטר: "...ובוסטר גולד!" ספיידי: "התכנסנו כאן כדי לסכם את השנה החולפת, 2007. בשנה זו חווינו רבות: החל מהרס ניו-יורק ע"י האלק, דרך חזרתו של סינסטרו בגדול וכלה במותם של אלים." בוסטר: "אל תשכח שקיבלתי סדרה חדשה! והצלתי את המולטיוורס!" ספיידי: "אה... תגיד תודה אם הסדרה שלך תגיע לגיליון 15. ואם תישאר בחיים בסיומה." בוסטר: "אל תגיד את זה! ג'ף ג'ונס לעולם לא יהרוג אותי. הנה, אני מתקשר אליו והוא יגיד לך בעצמו!" ספיידי: "בזמן שבוסטר עושה מעצמו אידיוט (לא שזו משימה קשה מידי עבורו), נמשיך הלאה אל הדמויות שחזרו אל חיינו בשנה האחרונה, בין אם מתרדמת חורף ארוכה שבעולם האמיתי נהוג לכנות "מוות" או פשוט כי איזה יוצר היה משועמם והחליט להחזיר אותן מהלימבו." ספיידי: "אהמ... מוסרים לי מחדר הבקרה שהמצגת נעלמה, כך שלא נוכל להראות את כל הדמויות שחזרו אלינו. בכל מקרה, היחידים שחשובים הם ת'ור ופלאש, אז הרגע ניצלנו משיממון. האייטם הבא של..." בוסטר: "ג'ף?! למה אתה מתכוון "בקרוב תראה את טד"? לא, זו לא הייתה בדיחה. אני מכיר... ג'ף. ג'... אל תנתק לי! ג'ף!!!" ספיידי: "צרות?" בוסטר: "מה? לא, לא. נראה לי שעומדים להחזיר את טד קורד לחיים בשנה הקרובה."