לקוראי הפורום

[LucyInTheSky2]

לקוראי הפורום

לקוראי הפורום
שלום. אני לא הורה של ילדים מחוננים או משהו כזה, אבל אני בעצמי תלמידה בכיתת מחוננים בכיתה י"ב. רציתי להתייעץ אתכם לגבי מצב מסוים, מכיוון שאתם באים מנקודת המבט של ההורים שלי.. כבר שנתיים שההורים שלי לוחצים עליי מאודדדד. מאז כיתה י"א, שבה הלימודים התחילו לאתגר אותי והציונים ירדו, ההורים שלי החלו להציב לי אולטימטומים. הייתי מתנדבת במד"א, אני עובדת ואני חברה בתנועת נוער, לכן לוח הזמנים שלי היה צפוף תמיד. אז ההורים שלי החליטו שכשעונש הם ימנעו ממני לעסוק בדברים האלה- ההנאות שלי מהחיים. אני מבהירה שהציונים שלי לא היו נמוכים, הם היו נמוכים יחסית לממוצע הרגיל שלי... כמו כן, המצב היה כזה אצל כל חברי הכיתה שלי, מכיוון שכולנו באנו עם אותה הבעייה- אנחנו לא רגילים ללמוד, אז אפשר היה להתייחס למצב כתופעה נורמלית. בקיצור, צייתתי להורים שלי, כי כזאת אני. אבל כשהציונים הלכו ועלו, הם בכל זאת לא היו מסופקים ושאלו אותי "למה זה לא 100?", "לאן נעלמו 6 נקודות?" וכו'.... זה מאוד מייאש ששום דבר לא מספק את ההורים שלי, והם לא מרוצים מהדרך בה אני הולכת. אני מנסה לגרום להם להתגאות בי, ותמיד יש להם ציפיות יותר גבוהות ממני. אני מסבירה להם שאני בן-אדם, ואני לא מסוגלת לשבת וללמוד כמו רובוט. אבל הם לא מרוצים, הם רוצים עוד ועוד... אני מודעת למצב בביתם של חברים שלי,והוא שונה לחלוטין... האם אני צריכה לנסות לטפל בזה או להתרגל למצב ולחכות לגרוע ביותר שעוד עתיד לבוא?

 

[נועה לביא]

../images/Emo10.gif

לקוראי הפורום
שלום. אני לא הורה של ילדים מחוננים או משהו כזה, אבל אני בעצמי תלמידה בכיתת מחוננים בכיתה י"ב. רציתי להתייעץ אתכם לגבי מצב מסוים, מכיוון שאתם באים מנקודת המבט של ההורים שלי.. כבר שנתיים שההורים שלי לוחצים עליי מאודדדד. מאז כיתה י"א, שבה הלימודים התחילו לאתגר אותי והציונים ירדו, ההורים שלי החלו להציב לי אולטימטומים. הייתי מתנדבת במד"א, אני עובדת ואני חברה בתנועת נוער, לכן לוח הזמנים שלי היה צפוף תמיד. אז ההורים שלי החליטו שכשעונש הם ימנעו ממני לעסוק בדברים האלה- ההנאות שלי מהחיים. אני מבהירה שהציונים שלי לא היו נמוכים, הם היו נמוכים יחסית לממוצע הרגיל שלי... כמו כן, המצב היה כזה אצל כל חברי הכיתה שלי, מכיוון שכולנו באנו עם אותה הבעייה- אנחנו לא רגילים ללמוד, אז אפשר היה להתייחס למצב כתופעה נורמלית. בקיצור, צייתתי להורים שלי, כי כזאת אני. אבל כשהציונים הלכו ועלו, הם בכל זאת לא היו מסופקים ושאלו אותי "למה זה לא 100?", "לאן נעלמו 6 נקודות?" וכו'.... זה מאוד מייאש ששום דבר לא מספק את ההורים שלי, והם לא מרוצים מהדרך בה אני הולכת. אני מנסה לגרום להם להתגאות בי, ותמיד יש להם ציפיות יותר גבוהות ממני. אני מסבירה להם שאני בן-אדם, ואני לא מסוגלת לשבת וללמוד כמו רובוט. אבל הם לא מרוצים, הם רוצים עוד ועוד... אני מודעת למצב בביתם של חברים שלי,והוא שונה לחלוטין... האם אני צריכה לנסות לטפל בזה או להתרגל למצב ולחכות לגרוע ביותר שעוד עתיד לבוא?

אפילו סבתא שלי הייתה מענישה את אבא שלי (בלא לשחק במשחק כדורסל הקרוב של הנבחרת של בי"ס, ובכך מענישה גם את הנבחרת...) רק על ציונים מתחת ל80... אני חושבת שמה שההורים שלך עשו הוא בלתי סביר בעליל (בכלל, לתת *עונש* בגיל 17? כל סנטימטר בגוף שלי מצטמרר), והם מרשים לעצמם לעשות את זה פשוט משום שאת מצייתת. אני חושבת שאת צריכה קצת יותר לעמוד על שלך ולא להתכופף כאשר מדובר בדברים שחשובים לך. כל עוד תמשיכי להכנע לתכתיבים האובייקטיבית לא הגיוניים שלהם, הם לא יפסיקו להכתיב לך (אל תטעי לחשוב שאחרי יום הולדת 18 הם פתאום יראו בך אדם בוגר ויכבדו את ההחלטות שלך רק כי עבר התאריך). אם ההורים שלך לא מוכנים לתת לך להתנסות קצת בעצמאות אז את צריכה לקחת את זה לבד, עכשיו זה הזמן לתרגל. אם לנסות להסתכל מנקודת מבטם, אני מניחה שהם פשוט רוצים לשמור אותך בתלם המצויינות. אבל גם אז, קשה לראות בהתנהגות שלהם הגיונית. אבל מי יודע, אולי להורים בפורום יהיה יותר קל למצוא הגיון בהתנהגות הזאת. אני בכל אופן, לא רואה כזה.

 

[Amir S 1]

את צריכה לזכור שלושה דברים

לקוראי הפורום
שלום. אני לא הורה של ילדים מחוננים או משהו כזה, אבל אני בעצמי תלמידה בכיתת מחוננים בכיתה י"ב. רציתי להתייעץ אתכם לגבי מצב מסוים, מכיוון שאתם באים מנקודת המבט של ההורים שלי.. כבר שנתיים שההורים שלי לוחצים עליי מאודדדד. מאז כיתה י"א, שבה הלימודים התחילו לאתגר אותי והציונים ירדו, ההורים שלי החלו להציב לי אולטימטומים. הייתי מתנדבת במד"א, אני עובדת ואני חברה בתנועת נוער, לכן לוח הזמנים שלי היה צפוף תמיד. אז ההורים שלי החליטו שכשעונש הם ימנעו ממני לעסוק בדברים האלה- ההנאות שלי מהחיים. אני מבהירה שהציונים שלי לא היו נמוכים, הם היו נמוכים יחסית לממוצע הרגיל שלי... כמו כן, המצב היה כזה אצל כל חברי הכיתה שלי, מכיוון שכולנו באנו עם אותה הבעייה- אנחנו לא רגילים ללמוד, אז אפשר היה להתייחס למצב כתופעה נורמלית. בקיצור, צייתתי להורים שלי, כי כזאת אני. אבל כשהציונים הלכו ועלו, הם בכל זאת לא היו מסופקים ושאלו אותי "למה זה לא 100?", "לאן נעלמו 6 נקודות?" וכו'.... זה מאוד מייאש ששום דבר לא מספק את ההורים שלי, והם לא מרוצים מהדרך בה אני הולכת. אני מנסה לגרום להם להתגאות בי, ותמיד יש להם ציפיות יותר גבוהות ממני. אני מסבירה להם שאני בן-אדם, ואני לא מסוגלת לשבת וללמוד כמו רובוט. אבל הם לא מרוצים, הם רוצים עוד ועוד... אני מודעת למצב בביתם של חברים שלי,והוא שונה לחלוטין... האם אני צריכה לנסות לטפל בזה או להתרגל למצב ולחכות לגרוע ביותר שעוד עתיד לבוא?

את צריכה לזכור שלושה דברים
1. ההורים שלך רוצים את טובתך. הם לא עושים את הדברים מרוע לב אלא רק כי הם משוכנעים שזו הדרך הטובה ביותר עבורך. 2. ההורים שלך הם בני אדם. ובני אדם טועים לפעמים. 3. באופן קצת לא פיירי, ציוני הבגרות משפיעים מאוד על העתיד - על מה תוכלי ללמוד, לאיזו פקולטה תוכלי להתקבל באונ' ציוני בגרות אפשר לשפר גם אחרי הצבא באופן עצמאי, אבל לפעמים חבל נורא על הזמן המבוזבז. בעיקרון, אני אמנע מלבקר או להסביר לך את ההורים שלך. אין לי הרבה מידע, אני לא באמת יודע מה הציונים שלך, אני לא באמת יודע כמה הגזמת עם העיסוקים האחרים, כמה ההורים שלך הם הישגיים וכיו"ב. מה שכן, אני הרבה יותר מוטרד ממה שכתבת כבדרך אגב - אנחנו לא רגילים ללמוד. זה נשמע לי כל כך מוכר. כל השנים הכל הלך חלק ופשוט וקל עד... כיתות י"א יו"ב ששם למרות הכישרון והיכולות, עדיין נדרש ללמוד, להשקיע, לתרגל, להכין שיעורים, להתכונן למבחנים ופתאום מוצאים שאין מושג איך לעשות את זה באמת. אין את המיומנויות האלו... אני מאחל לך שתסתדרי עם ההורים שלך, שתגיעי איתם לעמק השווה שמצד אחד תוכלי להנות קצת ומצד שני הקשר ביניכם יהיה טוב - זה הכי חשוב.

 

[נועה לביא]

3 לא במיוחד נכון

את צריכה לזכור שלושה דברים
1. ההורים שלך רוצים את טובתך. הם לא עושים את הדברים מרוע לב אלא רק כי הם משוכנעים שזו הדרך הטובה ביותר עבורך. 2. ההורים שלך הם בני אדם. ובני אדם טועים לפעמים. 3. באופן קצת לא פיירי, ציוני הבגרות משפיעים מאוד על העתיד - על מה תוכלי ללמוד, לאיזו פקולטה תוכלי להתקבל באונ' ציוני בגרות אפשר לשפר גם אחרי הצבא באופן עצמאי, אבל לפעמים חבל נורא על הזמן המבוזבז. בעיקרון, אני אמנע מלבקר או להסביר לך את ההורים שלך. אין לי הרבה מידע, אני לא באמת יודע מה הציונים שלך, אני לא באמת יודע כמה הגזמת עם העיסוקים האחרים, כמה ההורים שלך הם הישגיים וכיו"ב. מה שכן, אני הרבה יותר מוטרד ממה שכתבת כבדרך אגב - אנחנו לא רגילים ללמוד. זה נשמע לי כל כך מוכר. כל השנים הכל הלך חלק ופשוט וקל עד... כיתות י"א יו"ב ששם למרות הכישרון והיכולות, עדיין נדרש ללמוד, להשקיע, לתרגל, להכין שיעורים, להתכונן למבחנים ופתאום מוצאים שאין מושג איך לעשות את זה באמת. אין את המיומנויות האלו... אני מאחל לך שתסתדרי עם ההורים שלך, שתגיעי איתם לעמק השווה שמצד אחד תוכלי להנות קצת ומצד שני הקשר ביניכם יהיה טוב - זה הכי חשוב.

3 לא במיוחד נכון
ההשפעה של ציוני הבגרויות הולכת ונעשית זניחה יותר ויותר. האוניברסיטאות פחות ופחות מתייחסות אל הבגרויות (משום שהן באמת לא משקפות כלום, ויש שיגידו גם שמטעמי גזענות אבל אני מגחכת נוכח הטענה הזאת ולכן לא אתייחס אליה) ויותר אל הפסיכומטרי (או שלוקחות רק בגרויות מאוד ספציפיות עבור מקצועות מסויימים - למשל ב"ג שציון ההתאמה להנדסות הוא החלק הכמותי בפסיכומטרי יחד עם הבגרות במתמטיקה ובפיזיקה אם יש כזו). ככה שכן, אפשר להיות מחונן שמאוד מחפף בתיכון ועדיין מתקבל לכל מה שהוא רוצה.

 

[shani74]

ואפשר גם

3 לא במיוחד נכון
ההשפעה של ציוני הבגרויות הולכת ונעשית זניחה יותר ויותר. האוניברסיטאות פחות ופחות מתייחסות אל הבגרויות (משום שהן באמת לא משקפות כלום, ויש שיגידו גם שמטעמי גזענות אבל אני מגחכת נוכח הטענה הזאת ולכן לא אתייחס אליה) ויותר אל הפסיכומטרי (או שלוקחות רק בגרויות מאוד ספציפיות עבור מקצועות מסויימים - למשל ב"ג שציון ההתאמה להנדסות הוא החלק הכמותי בפסיכומטרי יחד עם הבגרות במתמטיקה ובפיזיקה אם יש כזו). ככה שכן, אפשר להיות מחונן שמאוד מחפף בתיכון ועדיין מתקבל לכל מה שהוא רוצה.

ואפשר גם
להוציא ציונים ממש גבוהים בבגרות ובפסיכומטרי, ולהתקבל לכל המסלולים של המצטיינים באוניברסיטאות, וללמוד את כל התואר בחינם, ולהתקבל יותר בקלות לתארים הבאים. ואפשר גם להתחיל לפתח הרגלי למידה שיעזרו באוניברסיטה, שבה כל בחינה היא בסדר גודל של בגרות (לפחות במקצועות שאני למדתי - מתמטיקה ופיסיקה). מצד שני, אני יכולה לשמש גם כדוגמה שלילית להורים שלך - כי בדיוק בגלל הלחץ הזה (שבמקרה שלי היה בעיקר עצמי) נכנסתי קצת לדכאון בכיתה י"א, כי פחדתי מהגורליות של הבחינות האלה (בעיקר כי רציתי ללכת לעתודה - שם אין הזדמנות לתקן את הבגרויות). והאמת, שאחרי שזה קרה ההורים שלי באמת הפסיקו ללחוץ עליי בקשר ללימודים באופן מוחלט. בסופו של דבר אכן הממוצע שלי היה גבוה במיוחד, אבל מצד שני ממילא הלכתי לתלפיות, שם לא מסתכלים בכלל על ציוני הבגרות.

 

[LucyInTheSky2]

אמממ

ואפשר גם
להוציא ציונים ממש גבוהים בבגרות ובפסיכומטרי, ולהתקבל לכל המסלולים של המצטיינים באוניברסיטאות, וללמוד את כל התואר בחינם, ולהתקבל יותר בקלות לתארים הבאים. ואפשר גם להתחיל לפתח הרגלי למידה שיעזרו באוניברסיטה, שבה כל בחינה היא בסדר גודל של בגרות (לפחות במקצועות שאני למדתי - מתמטיקה ופיסיקה). מצד שני, אני יכולה לשמש גם כדוגמה שלילית להורים שלך - כי בדיוק בגלל הלחץ הזה (שבמקרה שלי היה בעיקר עצמי) נכנסתי קצת לדכאון בכיתה י"א, כי פחדתי מהגורליות של הבחינות האלה (בעיקר כי רציתי ללכת לעתודה - שם אין הזדמנות לתקן את הבגרויות). והאמת, שאחרי שזה קרה ההורים שלי באמת הפסיקו ללחוץ עליי בקשר ללימודים באופן מוחלט. בסופו של דבר אכן הממוצע שלי היה גבוה במיוחד, אבל מצד שני ממילא הלכתי לתלפיות, שם לא מסתכלים בכלל על ציוני הבגרות.

אמממ
זה לא ממש המקרה אצלי... אני לא ילדה של תכניות מצוינות, ובטח לא של תלפיות. בגלל זה ההורים שלי ממשיכים לגלות אכזבה מכל דבר שאני עושה... אני מניחה שאם הייתי באמת רוצה, הייתי משקיעה את חיי בלימודים ומצטיינת בהכל. אבל לא כזאת אני, ומה שמפריע לי זה שהם לא מקבלים אותי עם האופי שלי.

 

[ציפי ג]

הבעיה שלי עם הענין היא

ואפשר גם
להוציא ציונים ממש גבוהים בבגרות ובפסיכומטרי, ולהתקבל לכל המסלולים של המצטיינים באוניברסיטאות, וללמוד את כל התואר בחינם, ולהתקבל יותר בקלות לתארים הבאים. ואפשר גם להתחיל לפתח הרגלי למידה שיעזרו באוניברסיטה, שבה כל בחינה היא בסדר גודל של בגרות (לפחות במקצועות שאני למדתי - מתמטיקה ופיסיקה). מצד שני, אני יכולה לשמש גם כדוגמה שלילית להורים שלך - כי בדיוק בגלל הלחץ הזה (שבמקרה שלי היה בעיקר עצמי) נכנסתי קצת לדכאון בכיתה י"א, כי פחדתי מהגורליות של הבחינות האלה (בעיקר כי רציתי ללכת לעתודה - שם אין הזדמנות לתקן את הבגרויות). והאמת, שאחרי שזה קרה ההורים שלי באמת הפסיקו ללחוץ עליי בקשר ללימודים באופן מוחלט. בסופו של דבר אכן הממוצע שלי היה גבוה במיוחד, אבל מצד שני ממילא הלכתי לתלפיות, שם לא מסתכלים בכלל על ציוני הבגרות.

הבעיה שלי עם הענין היא
שגיל ההתבגרות היא גיל פיתוח האישיות. להעדיף לימודים על פני דברים חברתיים, באופן כפוי, היא להעדיף משהו חיצוני על פני צורך פנימי. ילד בגיל ההתבגרות לא עסוק במחר. הוא עסוק בהיום ובמי אני. וכך צריך להיות. אחרי גיל ההתבגרות נכנסים למערכת השיקולים של האדם המחר. זו המהות של גיל ההתבגרות. וברגע שנותנים כזה משקל גבוה לבגרויות, מפספסים את האדם כפי שהוא. אני יודעת שזו אוטופיה, וזו לא המציאות בהרבה מקומות. אבל את בני בן ה-16 אני הדרכתי כן לנסות ללמוד דברים שלא מענינים אותו, כדי לדעת. לעשות בגרות במה שמעניין אותו ברמה גבוהה. ובבא היום, שיצטרך לבחור מקצוע, יהיה לו לפחות הידע כדי להשלים בגרויות כדי ללמוד מקצועות שעליהם לא חלם היום, לו ירצה. וכך הוא עושה 3 יחידות במתמטיקה וקיבל 100 במתכונות, ומתעסק בעיקר בהיסטוריה ובא"י. מה שממש לא מכין אותו לאוניברסיטה מבחינת מקצועות אקדמים מבוקשים, אבל מה שבהחלט נותן לו כלי הכרה עצמית. זו חוכמה שבאה בירושה, לא משהו אישי שלי. אני מכירה די אנשים שגם אם אינם מלחיצים את הילדים שלהם לגבי הציונים, לחוצים מאוד מכך שהילדים המחוננים ירדו בלימודים, ועסוקים בכל מיני פעילויות נלוות לא בונות תואר. וחבל לי על ההורים שלא רואים את התועלת בפעילויות האלו לילד שלהם, והם יושבים דאוגים, כי הם מצפים מהילד להיות מבוגר טרם גילו.

 

[נועה לביא]

אפשר,

ואפשר גם
להוציא ציונים ממש גבוהים בבגרות ובפסיכומטרי, ולהתקבל לכל המסלולים של המצטיינים באוניברסיטאות, וללמוד את כל התואר בחינם, ולהתקבל יותר בקלות לתארים הבאים. ואפשר גם להתחיל לפתח הרגלי למידה שיעזרו באוניברסיטה, שבה כל בחינה היא בסדר גודל של בגרות (לפחות במקצועות שאני למדתי - מתמטיקה ופיסיקה). מצד שני, אני יכולה לשמש גם כדוגמה שלילית להורים שלך - כי בדיוק בגלל הלחץ הזה (שבמקרה שלי היה בעיקר עצמי) נכנסתי קצת לדכאון בכיתה י"א, כי פחדתי מהגורליות של הבחינות האלה (בעיקר כי רציתי ללכת לעתודה - שם אין הזדמנות לתקן את הבגרויות). והאמת, שאחרי שזה קרה ההורים שלי באמת הפסיקו ללחוץ עליי בקשר ללימודים באופן מוחלט. בסופו של דבר אכן הממוצע שלי היה גבוה במיוחד, אבל מצד שני ממילא הלכתי לתלפיות, שם לא מסתכלים בכלל על ציוני הבגרות.

אפשר,
אם זה לא בא על חשבון משהו אחר. נראה לי ממש מיותר להשקיע באובססיביות בציונים בבגרויות שרוב הסיכויים שבכלל לא תצטרך. אם אחרי הצבא מגיעים למסקנה שצריכים אז משפרים, לא אסון גדול ולא חייבים לקחת קורס בשביל זה.

 

[ציפי ג]

לא עמדתי במצבך

לקוראי הפורום
שלום. אני לא הורה של ילדים מחוננים או משהו כזה, אבל אני בעצמי תלמידה בכיתת מחוננים בכיתה י"ב. רציתי להתייעץ אתכם לגבי מצב מסוים, מכיוון שאתם באים מנקודת המבט של ההורים שלי.. כבר שנתיים שההורים שלי לוחצים עליי מאודדדד. מאז כיתה י"א, שבה הלימודים התחילו לאתגר אותי והציונים ירדו, ההורים שלי החלו להציב לי אולטימטומים. הייתי מתנדבת במד"א, אני עובדת ואני חברה בתנועת נוער, לכן לוח הזמנים שלי היה צפוף תמיד. אז ההורים שלי החליטו שכשעונש הם ימנעו ממני לעסוק בדברים האלה- ההנאות שלי מהחיים. אני מבהירה שהציונים שלי לא היו נמוכים, הם היו נמוכים יחסית לממוצע הרגיל שלי... כמו כן, המצב היה כזה אצל כל חברי הכיתה שלי, מכיוון שכולנו באנו עם אותה הבעייה- אנחנו לא רגילים ללמוד, אז אפשר היה להתייחס למצב כתופעה נורמלית. בקיצור, צייתתי להורים שלי, כי כזאת אני. אבל כשהציונים הלכו ועלו, הם בכל זאת לא היו מסופקים ושאלו אותי "למה זה לא 100?", "לאן נעלמו 6 נקודות?" וכו'.... זה מאוד מייאש ששום דבר לא מספק את ההורים שלי, והם לא מרוצים מהדרך בה אני הולכת. אני מנסה לגרום להם להתגאות בי, ותמיד יש להם ציפיות יותר גבוהות ממני. אני מסבירה להם שאני בן-אדם, ואני לא מסוגלת לשבת וללמוד כמו רובוט. אבל הם לא מרוצים, הם רוצים עוד ועוד... אני מודעת למצב בביתם של חברים שלי,והוא שונה לחלוטין... האם אני צריכה לנסות לטפל בזה או להתרגל למצב ולחכות לגרוע ביותר שעוד עתיד לבוא?

לא עמדתי במצבך
כך שאני לא יודעת איך לעזור. רק דעי שאת נורמלית לגמרי. והוריך יצטרכו ללמוד להתמודד עם האכזבה שלהם ממך. ואת תצטרכי ללמוד להתמודד עם כך שהם שואפי שלמות.\ קשה, אבל אנשים עומדים בזה.

 

[apk]

בתי צעירה, אבל ...

לקוראי הפורום
שלום. אני לא הורה של ילדים מחוננים או משהו כזה, אבל אני בעצמי תלמידה בכיתת מחוננים בכיתה י"ב. רציתי להתייעץ אתכם לגבי מצב מסוים, מכיוון שאתם באים מנקודת המבט של ההורים שלי.. כבר שנתיים שההורים שלי לוחצים עליי מאודדדד. מאז כיתה י"א, שבה הלימודים התחילו לאתגר אותי והציונים ירדו, ההורים שלי החלו להציב לי אולטימטומים. הייתי מתנדבת במד"א, אני עובדת ואני חברה בתנועת נוער, לכן לוח הזמנים שלי היה צפוף תמיד. אז ההורים שלי החליטו שכשעונש הם ימנעו ממני לעסוק בדברים האלה- ההנאות שלי מהחיים. אני מבהירה שהציונים שלי לא היו נמוכים, הם היו נמוכים יחסית לממוצע הרגיל שלי... כמו כן, המצב היה כזה אצל כל חברי הכיתה שלי, מכיוון שכולנו באנו עם אותה הבעייה- אנחנו לא רגילים ללמוד, אז אפשר היה להתייחס למצב כתופעה נורמלית. בקיצור, צייתתי להורים שלי, כי כזאת אני. אבל כשהציונים הלכו ועלו, הם בכל זאת לא היו מסופקים ושאלו אותי "למה זה לא 100?", "לאן נעלמו 6 נקודות?" וכו'.... זה מאוד מייאש ששום דבר לא מספק את ההורים שלי, והם לא מרוצים מהדרך בה אני הולכת. אני מנסה לגרום להם להתגאות בי, ותמיד יש להם ציפיות יותר גבוהות ממני. אני מסבירה להם שאני בן-אדם, ואני לא מסוגלת לשבת וללמוד כמו רובוט. אבל הם לא מרוצים, הם רוצים עוד ועוד... אני מודעת למצב בביתם של חברים שלי,והוא שונה לחלוטין... האם אני צריכה לנסות לטפל בזה או להתרגל למצב ולחכות לגרוע ביותר שעוד עתיד לבוא?

בתי צעירה, אבל ...
הייתי במצבך, בשלב מאוחר בהרבה של החיים. למדתי לימודים אקדמיים במקום שבו לעבור משנה לשנה היה הישג אדיר, ומעטים מאוד הצליחו להוציא 90 ומעלה. מסיבות שונות הגעתי למצב שלא יכולתי לשלב עבודה ולמודים וגם הציונים שלי היו ממוצעים ביחס לציונים באותו המוסד, כלומר ממוצע בין 60 ל-70. לאמי לא היה קל לסייע לי אבל גם לא בלתי אפשרי. אבל למרות שמעולם לא אותרתי (לא ערכו אצלנו מבחני איתור ולא פנינו לאבחון עצמאי) תמיד ידענו שאני מחוננת. אז כולם ציפו ממני גם באקדמיה לציונים שלא פחותים מ-95, ולא לקחו בחשבון שאני לא המחוננת היחידה באקדמיה ויש שם גם לא מעט שעולים עלי. אז כשעמדתי להתחיל את שנה ג ידעתי שאם אבקש מלגת סיוע אקבה, אבל בשביל לבקש צריך להיות רשומים ובשביל להרשם צריך את התשלום הראשון. פניתי לאמי בבקשה שתסייע לי רק לממן את התשלום הראשון והיא סרבה בגלל הציונים "הנמוכים" שלי. נאלצתי להפסיק את לימודי ונשברתי. התוצאה הייתה ש-10 שנים עבדתי בשכר המינימום ועכשיו אני מובטלת כבר שנים, ואבדתי את החשק לחזור ללימודים. כעבור מספר שנים, כשמצבה של אמי השתנה והיא כבר לא יכלה לסייע לי, היא הבינה שטעתה ומאז אוכלת את הלב על שכשבקשתי סרבה לסייע לי. מה אני רוצה לאמר לך? עליך להתעקש ולא לוותר על הדברים שחשובים זה חשוב יותר מהציונים ועל הוריך להבין זאת. למודים זה לא הכל בחיים ואת עושה דברים חשובים שהנזק מהוויתור עליהם עלול להיות משמעותי יותר עבורך, וכשהוריך יתעוררו ויבינו את טעותם עלול להיות מאוחר מידי.

 

[LucyInTheSky2]

תודה..

בתי צעירה, אבל ...
הייתי במצבך, בשלב מאוחר בהרבה של החיים. למדתי לימודים אקדמיים במקום שבו לעבור משנה לשנה היה הישג אדיר, ומעטים מאוד הצליחו להוציא 90 ומעלה. מסיבות שונות הגעתי למצב שלא יכולתי לשלב עבודה ולמודים וגם הציונים שלי היו ממוצעים ביחס לציונים באותו המוסד, כלומר ממוצע בין 60 ל-70. לאמי לא היה קל לסייע לי אבל גם לא בלתי אפשרי. אבל למרות שמעולם לא אותרתי (לא ערכו אצלנו מבחני איתור ולא פנינו לאבחון עצמאי) תמיד ידענו שאני מחוננת. אז כולם ציפו ממני גם באקדמיה לציונים שלא פחותים מ-95, ולא לקחו בחשבון שאני לא המחוננת היחידה באקדמיה ויש שם גם לא מעט שעולים עלי. אז כשעמדתי להתחיל את שנה ג ידעתי שאם אבקש מלגת סיוע אקבה, אבל בשביל לבקש צריך להיות רשומים ובשביל להרשם צריך את התשלום הראשון. פניתי לאמי בבקשה שתסייע לי רק לממן את התשלום הראשון והיא סרבה בגלל הציונים "הנמוכים" שלי. נאלצתי להפסיק את לימודי ונשברתי. התוצאה הייתה ש-10 שנים עבדתי בשכר המינימום ועכשיו אני מובטלת כבר שנים, ואבדתי את החשק לחזור ללימודים. כעבור מספר שנים, כשמצבה של אמי השתנה והיא כבר לא יכלה לסייע לי, היא הבינה שטעתה ומאז אוכלת את הלב על שכשבקשתי סרבה לסייע לי. מה אני רוצה לאמר לך? עליך להתעקש ולא לוותר על הדברים שחשובים זה חשוב יותר מהציונים ועל הוריך להבין זאת. למודים זה לא הכל בחיים ואת עושה דברים חשובים שהנזק מהוויתור עליהם עלול להיות משמעותי יותר עבורך, וכשהוריך יתעוררו ויבינו את טעותם עלול להיות מאוחר מידי.

תודה..
אני מודעת לכך שהמצב בבית שלי הוא לא נורמלי, וההורים שלי פרפקציוניסטים באופן מוגזם. אני מנסה לעמוד על שלי, אבל אחרי שנתיים נקודת השבירה שלי מתחילה להיראות קרובה יותר ויותר... אני מודה לכם מאוד על התמיכה, טוב לשמוע לפעמים מילות עידוד.... אני רק מאחלת לכם יחסים טובים עם הילדים שלכם. בבקשה אל תשכחו שלמרות שהם בעלי יכולות מדהימות, גם הילדים הכי הפנומנליים הם בני אדם... בקשר לזה שהכיתה שלי לא רגילה ללמוד... כל המחוננים מתמודדים עם ה"בום" שמעורר אותם ומוכיח להם את זה. הבעייה היא שבית הספר היסודי וחטיבת הביניים הן לא מסגרות מאתגרות. אני ביליתי את כל ילדותי בקריאת ספרים, חוגים, טלוויזיה, חברים וכו'... הזמן שמוקדש ללימודים בגיל הזה הוא אפסי. (אצל ילדים מחוננים) לכן, כמו שאמרו כאן, אין לנו מיומנויות למידה. אם הילדים שלכם קטנים עדיין, תעזרו להם. תאתגרו אותם כבר עכשיו. תגרמו להם לאט לאט לרכוש מיומנויות של התמודדות עם זמנים ואחריות. זה יעזור גם להם וגם לכם.... בכל אופן, תודה רבה על הייעוץ...

 

[בזזזזזזז]

../images/Emo140.gif את מאבחנת מאד במדויק

תודה..
אני מודעת לכך שהמצב בבית שלי הוא לא נורמלי, וההורים שלי פרפקציוניסטים באופן מוגזם. אני מנסה לעמוד על שלי, אבל אחרי שנתיים נקודת השבירה שלי מתחילה להיראות קרובה יותר ויותר... אני מודה לכם מאוד על התמיכה, טוב לשמוע לפעמים מילות עידוד.... אני רק מאחלת לכם יחסים טובים עם הילדים שלכם. בבקשה אל תשכחו שלמרות שהם בעלי יכולות מדהימות, גם הילדים הכי הפנומנליים הם בני אדם... בקשר לזה שהכיתה שלי לא רגילה ללמוד... כל המחוננים מתמודדים עם ה"בום" שמעורר אותם ומוכיח להם את זה. הבעייה היא שבית הספר היסודי וחטיבת הביניים הן לא מסגרות מאתגרות. אני ביליתי את כל ילדותי בקריאת ספרים, חוגים, טלוויזיה, חברים וכו'... הזמן שמוקדש ללימודים בגיל הזה הוא אפסי. (אצל ילדים מחוננים) לכן, כמו שאמרו כאן, אין לנו מיומנויות למידה. אם הילדים שלכם קטנים עדיין, תעזרו להם. תאתגרו אותם כבר עכשיו. תגרמו להם לאט לאט לרכוש מיומנויות של התמודדות עם זמנים ואחריות. זה יעזור גם להם וגם לכם.... בכל אופן, תודה רבה על הייעוץ...

את מאבחנת מאד במדויק
את מצבך ואת רגשותיך. זו נקודת התחלה טובה. לגבי הקשר עם ההורים חשבתי מהבוקר מה לענות, אבל נראה לי מסוכן ולא הוגן כלפיך "לאבחן" את המערכת בנתונים החלקיים שמסרת. התחושה שלך קשה, ומבחינתך בצדק. מצד שני הרבה מאד מתבגרים מתארים את יחסיהם עם ההורים בצורה דומה לשלך, ולא בטוח שהקושי קשור אך ורק לדרישות שלהם. נראה לי שכדאי לחשוב על תקשורת ברורה יותר, שתתחיל אולי בשיחה פתוחה ובוגרת ביניכם שבה תתארי להורים שלך את ההרגשה שלך ואת הקושי שלך, ותבקשי את הקשבתם ותמיכתם בך. אם תשתדלי להיות גם חכמה ולא רק צודקת (בהשאלה מהכלל המוכר) - נראה שתרויחו כולכם. וחשוב לא פחות שתזכרי את הרגשתך ותלמדי ממנה ותפיקי לקח לגבי אופן ההורות שתבחרי לתת לילדיך. בהצלחה.

 

[מסר בבקבוק]

נראה לי מזעזע

לקוראי הפורום
שלום. אני לא הורה של ילדים מחוננים או משהו כזה, אבל אני בעצמי תלמידה בכיתת מחוננים בכיתה י"ב. רציתי להתייעץ אתכם לגבי מצב מסוים, מכיוון שאתם באים מנקודת המבט של ההורים שלי.. כבר שנתיים שההורים שלי לוחצים עליי מאודדדד. מאז כיתה י"א, שבה הלימודים התחילו לאתגר אותי והציונים ירדו, ההורים שלי החלו להציב לי אולטימטומים. הייתי מתנדבת במד"א, אני עובדת ואני חברה בתנועת נוער, לכן לוח הזמנים שלי היה צפוף תמיד. אז ההורים שלי החליטו שכשעונש הם ימנעו ממני לעסוק בדברים האלה- ההנאות שלי מהחיים. אני מבהירה שהציונים שלי לא היו נמוכים, הם היו נמוכים יחסית לממוצע הרגיל שלי... כמו כן, המצב היה כזה אצל כל חברי הכיתה שלי, מכיוון שכולנו באנו עם אותה הבעייה- אנחנו לא רגילים ללמוד, אז אפשר היה להתייחס למצב כתופעה נורמלית. בקיצור, צייתתי להורים שלי, כי כזאת אני. אבל כשהציונים הלכו ועלו, הם בכל זאת לא היו מסופקים ושאלו אותי "למה זה לא 100?", "לאן נעלמו 6 נקודות?" וכו'.... זה מאוד מייאש ששום דבר לא מספק את ההורים שלי, והם לא מרוצים מהדרך בה אני הולכת. אני מנסה לגרום להם להתגאות בי, ותמיד יש להם ציפיות יותר גבוהות ממני. אני מסבירה להם שאני בן-אדם, ואני לא מסוגלת לשבת וללמוד כמו רובוט. אבל הם לא מרוצים, הם רוצים עוד ועוד... אני מודעת למצב בביתם של חברים שלי,והוא שונה לחלוטין... האם אני צריכה לנסות לטפל בזה או להתרגל למצב ולחכות לגרוע ביותר שעוד עתיד לבוא?

נראה לי מזעזע
אולי תנסי לשכנע אותם ללכת לייעוץ משפחתי או משהו כזה - להוריד אותם קצת מהגב שלך בכל מקרה, תדעי, ההתנדבות, העבודה ותנועת הנוער כ"כ חשובים וכל הכבוד לך שאת עושה את זה. חבל שהם לא תומכים ומעודדים.

 

[אריאלה841]

מצב לא קל

לקוראי הפורום
שלום. אני לא הורה של ילדים מחוננים או משהו כזה, אבל אני בעצמי תלמידה בכיתת מחוננים בכיתה י"ב. רציתי להתייעץ אתכם לגבי מצב מסוים, מכיוון שאתם באים מנקודת המבט של ההורים שלי.. כבר שנתיים שההורים שלי לוחצים עליי מאודדדד. מאז כיתה י"א, שבה הלימודים התחילו לאתגר אותי והציונים ירדו, ההורים שלי החלו להציב לי אולטימטומים. הייתי מתנדבת במד"א, אני עובדת ואני חברה בתנועת נוער, לכן לוח הזמנים שלי היה צפוף תמיד. אז ההורים שלי החליטו שכשעונש הם ימנעו ממני לעסוק בדברים האלה- ההנאות שלי מהחיים. אני מבהירה שהציונים שלי לא היו נמוכים, הם היו נמוכים יחסית לממוצע הרגיל שלי... כמו כן, המצב היה כזה אצל כל חברי הכיתה שלי, מכיוון שכולנו באנו עם אותה הבעייה- אנחנו לא רגילים ללמוד, אז אפשר היה להתייחס למצב כתופעה נורמלית. בקיצור, צייתתי להורים שלי, כי כזאת אני. אבל כשהציונים הלכו ועלו, הם בכל זאת לא היו מסופקים ושאלו אותי "למה זה לא 100?", "לאן נעלמו 6 נקודות?" וכו'.... זה מאוד מייאש ששום דבר לא מספק את ההורים שלי, והם לא מרוצים מהדרך בה אני הולכת. אני מנסה לגרום להם להתגאות בי, ותמיד יש להם ציפיות יותר גבוהות ממני. אני מסבירה להם שאני בן-אדם, ואני לא מסוגלת לשבת וללמוד כמו רובוט. אבל הם לא מרוצים, הם רוצים עוד ועוד... אני מודעת למצב בביתם של חברים שלי,והוא שונה לחלוטין... האם אני צריכה לנסות לטפל בזה או להתרגל למצב ולחכות לגרוע ביותר שעוד עתיד לבוא?

מצב לא קל
למעשה אין לא לך הרגלי למידה וזה מצב מאוד גרוע בחברה שלימודים אקדמיים כל כך חשובים. הרגלי למידה אי אפשר לרכוש ביום אחד. ובמידה מסויימת הורייך אחראים שלא דאגו שתרכשי בכיתות הנמוכות. מי שרוכש הרגלים נהנה מעצם הלמידה. גם ביטול כל העיסוקים האחרים לא יעזרו לך לפתח הרגלי למידה. כדאי שתתני להוריך לקרוא הכתוב בפורום וכדאי למצוא ייעוץ בנושא הרגלי למידה. ברור שגם לא נבון לבטל את כל הפעילויות האחרות זה לא בריא לנפש.

 

[67AMIT]

תעשי מה שאת אוהבת

לקוראי הפורום
שלום. אני לא הורה של ילדים מחוננים או משהו כזה, אבל אני בעצמי תלמידה בכיתת מחוננים בכיתה י"ב. רציתי להתייעץ אתכם לגבי מצב מסוים, מכיוון שאתם באים מנקודת המבט של ההורים שלי.. כבר שנתיים שההורים שלי לוחצים עליי מאודדדד. מאז כיתה י"א, שבה הלימודים התחילו לאתגר אותי והציונים ירדו, ההורים שלי החלו להציב לי אולטימטומים. הייתי מתנדבת במד"א, אני עובדת ואני חברה בתנועת נוער, לכן לוח הזמנים שלי היה צפוף תמיד. אז ההורים שלי החליטו שכשעונש הם ימנעו ממני לעסוק בדברים האלה- ההנאות שלי מהחיים. אני מבהירה שהציונים שלי לא היו נמוכים, הם היו נמוכים יחסית לממוצע הרגיל שלי... כמו כן, המצב היה כזה אצל כל חברי הכיתה שלי, מכיוון שכולנו באנו עם אותה הבעייה- אנחנו לא רגילים ללמוד, אז אפשר היה להתייחס למצב כתופעה נורמלית. בקיצור, צייתתי להורים שלי, כי כזאת אני. אבל כשהציונים הלכו ועלו, הם בכל זאת לא היו מסופקים ושאלו אותי "למה זה לא 100?", "לאן נעלמו 6 נקודות?" וכו'.... זה מאוד מייאש ששום דבר לא מספק את ההורים שלי, והם לא מרוצים מהדרך בה אני הולכת. אני מנסה לגרום להם להתגאות בי, ותמיד יש להם ציפיות יותר גבוהות ממני. אני מסבירה להם שאני בן-אדם, ואני לא מסוגלת לשבת וללמוד כמו רובוט. אבל הם לא מרוצים, הם רוצים עוד ועוד... אני מודעת למצב בביתם של חברים שלי,והוא שונה לחלוטין... האם אני צריכה לנסות לטפל בזה או להתרגל למצב ולחכות לגרוע ביותר שעוד עתיד לבוא?

תעשי מה שאת אוהבת
תדברי עם ההורים ותסבירי בכמה שיותר כנות כמה זה חשוב לך וכמה (ולמה) ציונים זה לא הכל בחיים

 

[1שייכת]

אולי תתני להם לקרוא את השרשור הזה?

לקוראי הפורום
שלום. אני לא הורה של ילדים מחוננים או משהו כזה, אבל אני בעצמי תלמידה בכיתת מחוננים בכיתה י"ב. רציתי להתייעץ אתכם לגבי מצב מסוים, מכיוון שאתם באים מנקודת המבט של ההורים שלי.. כבר שנתיים שההורים שלי לוחצים עליי מאודדדד. מאז כיתה י"א, שבה הלימודים התחילו לאתגר אותי והציונים ירדו, ההורים שלי החלו להציב לי אולטימטומים. הייתי מתנדבת במד"א, אני עובדת ואני חברה בתנועת נוער, לכן לוח הזמנים שלי היה צפוף תמיד. אז ההורים שלי החליטו שכשעונש הם ימנעו ממני לעסוק בדברים האלה- ההנאות שלי מהחיים. אני מבהירה שהציונים שלי לא היו נמוכים, הם היו נמוכים יחסית לממוצע הרגיל שלי... כמו כן, המצב היה כזה אצל כל חברי הכיתה שלי, מכיוון שכולנו באנו עם אותה הבעייה- אנחנו לא רגילים ללמוד, אז אפשר היה להתייחס למצב כתופעה נורמלית. בקיצור, צייתתי להורים שלי, כי כזאת אני. אבל כשהציונים הלכו ועלו, הם בכל זאת לא היו מסופקים ושאלו אותי "למה זה לא 100?", "לאן נעלמו 6 נקודות?" וכו'.... זה מאוד מייאש ששום דבר לא מספק את ההורים שלי, והם לא מרוצים מהדרך בה אני הולכת. אני מנסה לגרום להם להתגאות בי, ותמיד יש להם ציפיות יותר גבוהות ממני. אני מסבירה להם שאני בן-אדם, ואני לא מסוגלת לשבת וללמוד כמו רובוט. אבל הם לא מרוצים, הם רוצים עוד ועוד... אני מודעת למצב בביתם של חברים שלי,והוא שונה לחלוטין... האם אני צריכה לנסות לטפל בזה או להתרגל למצב ולחכות לגרוע ביותר שעוד עתיד לבוא?

אולי תתני להם לקרוא את השרשור הזה?

 

[אמא של רום]

חייבת לספר לך. הייתי שם

לקוראי הפורום
שלום. אני לא הורה של ילדים מחוננים או משהו כזה, אבל אני בעצמי תלמידה בכיתת מחוננים בכיתה י"ב. רציתי להתייעץ אתכם לגבי מצב מסוים, מכיוון שאתם באים מנקודת המבט של ההורים שלי.. כבר שנתיים שההורים שלי לוחצים עליי מאודדדד. מאז כיתה י"א, שבה הלימודים התחילו לאתגר אותי והציונים ירדו, ההורים שלי החלו להציב לי אולטימטומים. הייתי מתנדבת במד"א, אני עובדת ואני חברה בתנועת נוער, לכן לוח הזמנים שלי היה צפוף תמיד. אז ההורים שלי החליטו שכשעונש הם ימנעו ממני לעסוק בדברים האלה- ההנאות שלי מהחיים. אני מבהירה שהציונים שלי לא היו נמוכים, הם היו נמוכים יחסית לממוצע הרגיל שלי... כמו כן, המצב היה כזה אצל כל חברי הכיתה שלי, מכיוון שכולנו באנו עם אותה הבעייה- אנחנו לא רגילים ללמוד, אז אפשר היה להתייחס למצב כתופעה נורמלית. בקיצור, צייתתי להורים שלי, כי כזאת אני. אבל כשהציונים הלכו ועלו, הם בכל זאת לא היו מסופקים ושאלו אותי "למה זה לא 100?", "לאן נעלמו 6 נקודות?" וכו'.... זה מאוד מייאש ששום דבר לא מספק את ההורים שלי, והם לא מרוצים מהדרך בה אני הולכת. אני מנסה לגרום להם להתגאות בי, ותמיד יש להם ציפיות יותר גבוהות ממני. אני מסבירה להם שאני בן-אדם, ואני לא מסוגלת לשבת וללמוד כמו רובוט. אבל הם לא מרוצים, הם רוצים עוד ועוד... אני מודעת למצב בביתם של חברים שלי,והוא שונה לחלוטין... האם אני צריכה לנסות לטפל בזה או להתרגל למצב ולחכות לגרוע ביותר שעוד עתיד לבוא?

חייבת לספר לך. הייתי שם
אני גם כן מחוננת שעד כיתה יב' לא ממש אותגרתי. גם אני הייתי פעילה במד"א תנועת נוער ומה לא. השבוע היה כ" כעמוס והיה כיף! ההורים שלי לא לחצו עלי עד כית היב' ואז הופעל עלי לחץ כי רציתי ללמוד משהו שקשה להתקבל אליו. הם אמרו לי בסביבה שלך יש מעט כמוך, אבל בארץ יש הרבה. אם לא תגבירי קצב - תכשלי. לא הופעלו עלי שום סנקציות, ואני התכוננתי לבגרויות ולפסיכומטרי בבריכה. התוצאה הית השלמרות שהייתי הראשונה בבית הספר בשני התחומים, כשניגשתי להתקבל לעתודה - לתדהמתי הרבה לא התקבלתי. הבום היה גדול. פתאום כל הבלון של גאונות התפוצץ ךלי בפרצוף, וכמובן שכולם ידעו שנרשמתי ולכן חרושת השמועות החמירה את זה עוד יותר. הנפילה היתה כואבת. מאוד. לא ידעתי איך לאכול את זה. סוף דבר היה שהחלטתי במהלך הצבא להשלים תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה במקום לשפר בגרויות. לקחתי קורס פסיכומטרי, ועד סיום הצבא כבר היו לי הציונים הנדרשים להתקבל לכל פקולטה בכל אוניברסיטה ועוד ניסו לשכנע אותי טלפונית לבוא לכאן ולשם. סיימתי והכל בסדר. לקח: א. את צודקת ולכן אני מנסה לאתגר את בני, אני מכריחה אותו לעבוד קשה גם כשמשעמם, ומקנה לו הרגלי למידה מגיל צעיר. ב. השיטה של הורייך לא נראית לי - כפיה היא לא הדרך. אדם צריך ללמוד מעצמו את הלקח אחרת הוא לא מפנים. ג. את צריכה למצוא דרך להעריך עד כמה באמת את טובה ביחס לאוכלוסיה הרחבה של הארץ. אם את לא ברמה של תלפיות, את כנראה צריכה לשים גז. שורה תחתונה - את צריכה לדעתי קצת ריגול נגדי ואח"F לשבת עם המידע בינך לבין עצמך ולראות האם אובייקטיבית את מספקת לעצמך את הסחורה. אחרי שתראי איפה את עומדת תעריכי כמה תריך להשקיע כרגע כדי להגיע ( ותמיד תקחי ספרים) לאן שאת רוצה. אם בשלב זה דרישות הורייך נראות הגיוניות, התחילי להפעיל את הלחץ הנ"ל על עצמך, והפכי את הורייך למיותרים - הם לא יהיה שם באוניברסיטה - וגם זה דבר שאת צריכה ללמוד. אם בשלב זה נראה כי הורייך מגזימים, קחי את המושכות בידייך, והראי להם אחריות. אם תעשי סקר שוק טוב אני משוכנעת שהם ירדו ממך. סתם טיפ שלי - למרות הכל אני מאוד מאושרת מאיך שנראו פני הדברים וחושבת שאילו הייתי מוותרת אז על התנועה החוגים מד"א בריכה עם החבר'ה, ועוד ועוד הייתי היום אדם אומלל פי כמה.

 

[נועה לביא]

לא ברמה של תלפיות?

חייבת לספר לך. הייתי שם
אני גם כן מחוננת שעד כיתה יב' לא ממש אותגרתי. גם אני הייתי פעילה במד"א תנועת נוער ומה לא. השבוע היה כ" כעמוס והיה כיף! ההורים שלי לא לחצו עלי עד כית היב' ואז הופעל עלי לחץ כי רציתי ללמוד משהו שקשה להתקבל אליו. הם אמרו לי בסביבה שלך יש מעט כמוך, אבל בארץ יש הרבה. אם לא תגבירי קצב - תכשלי. לא הופעלו עלי שום סנקציות, ואני התכוננתי לבגרויות ולפסיכומטרי בבריכה. התוצאה הית השלמרות שהייתי הראשונה בבית הספר בשני התחומים, כשניגשתי להתקבל לעתודה - לתדהמתי הרבה לא התקבלתי. הבום היה גדול. פתאום כל הבלון של גאונות התפוצץ ךלי בפרצוף, וכמובן שכולם ידעו שנרשמתי ולכן חרושת השמועות החמירה את זה עוד יותר. הנפילה היתה כואבת. מאוד. לא ידעתי איך לאכול את זה. סוף דבר היה שהחלטתי במהלך הצבא להשלים תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה במקום לשפר בגרויות. לקחתי קורס פסיכומטרי, ועד סיום הצבא כבר היו לי הציונים הנדרשים להתקבל לכל פקולטה בכל אוניברסיטה ועוד ניסו לשכנע אותי טלפונית לבוא לכאן ולשם. סיימתי והכל בסדר. לקח: א. את צודקת ולכן אני מנסה לאתגר את בני, אני מכריחה אותו לעבוד קשה גם כשמשעמם, ומקנה לו הרגלי למידה מגיל צעיר. ב. השיטה של הורייך לא נראית לי - כפיה היא לא הדרך. אדם צריך ללמוד מעצמו את הלקח אחרת הוא לא מפנים. ג. את צריכה למצוא דרך להעריך עד כמה באמת את טובה ביחס לאוכלוסיה הרחבה של הארץ. אם את לא ברמה של תלפיות, את כנראה צריכה לשים גז. שורה תחתונה - את צריכה לדעתי קצת ריגול נגדי ואח"F לשבת עם המידע בינך לבין עצמך ולראות האם אובייקטיבית את מספקת לעצמך את הסחורה. אחרי שתראי איפה את עומדת תעריכי כמה תריך להשקיע כרגע כדי להגיע ( ותמיד תקחי ספרים) לאן שאת רוצה. אם בשלב זה דרישות הורייך נראות הגיוניות, התחילי להפעיל את הלחץ הנ"ל על עצמך, והפכי את הורייך למיותרים - הם לא יהיה שם באוניברסיטה - וגם זה דבר שאת צריכה ללמוד. אם בשלב זה נראה כי הורייך מגזימים, קחי את המושכות בידייך, והראי להם אחריות. אם תעשי סקר שוק טוב אני משוכנעת שהם ירדו ממך. סתם טיפ שלי - למרות הכל אני מאוד מאושרת מאיך שנראו פני הדברים וחושבת שאילו הייתי מוותרת אז על התנועה החוגים מד"א בריכה עם החבר'ה, ועוד ועוד הייתי היום אדם אומלל פי כמה.

לא ברמה של תלפיות?
הקבלה לתוכנית תלפיות לא מבוססת כלל וכלל על ציוני בגרויות. גם המבחנים שבודקים ידע ויכולות שכליות (וגם כן, מאוד מסויימות) הם רק השלב הראשון של המיונים. לא נראה לי שיש מישהו שיכול להעריך מראש האם הוא יתקבל לתלפיות או לא, ובכלל לא הייתי אומרת שזה פונקציה למשהו (ממילא למתמטיקה ולפיזיקה קל להתקבל). בכלל, איך אפשר לדעת איך את ביחס לאוכלוסיה בארץ? מה זה בעצם אומר? בכל מקרה, חלק מהעכבות הן מאוד לטובה. לא להתקבל לעתודה זו דוגמא לכך.

 

[אמא של רום]

הייתי ואמרת שפספסת קצת.

לא ברמה של תלפיות?
הקבלה לתוכנית תלפיות לא מבוססת כלל וכלל על ציוני בגרויות. גם המבחנים שבודקים ידע ויכולות שכליות (וגם כן, מאוד מסויימות) הם רק השלב הראשון של המיונים. לא נראה לי שיש מישהו שיכול להעריך מראש האם הוא יתקבל לתלפיות או לא, ובכלל לא הייתי אומרת שזה פונקציה למשהו (ממילא למתמטיקה ולפיזיקה קל להתקבל). בכלל, איך אפשר לדעת איך את ביחס לאוכלוסיה בארץ? מה זה בעצם אומר? בכל מקרה, חלק מהעכבות הן מאוד לטובה. לא להתקבל לעתודה זו דוגמא לכך.

הייתי ואמרת שפספסת קצת.
ראשית אני לא יודעת מה ידוע לך על תלפיות, אני נשואה לאחד כזה. נכון שציוני הבגרות אינם מסנן ( כי הם מתקבלים לפני ביצוע הבחנים), אבל הממוצע שלהם בבגרות הוא 100 לפני בונוסים. מעבר לכך מי שעובר את המבחנים שלהם מוציא מאיות בבגרות בלי להתאמץ גם בסוף י"ב. הבחורה כתבה בעצמה ולהלן הקישור, שהיא לא ילדה של תוכניות מצויינות ובהקשר זה היא ציינה את תלפיות. זו לא המצאה שלי אלא התייחסות שלי. ואם תקראי בעיון את התייחסותי - אני משוכנעת שבחורה נבונה כזו תבין בדיוק למה התכוונתי - אבל למקרה שלא - התכוונתי שאם שאיפותיה גבוהות ותלויות ביכולת שכלית והיא מרגישה שהיא לא ברמה הזו, אז כדאי מאוד שהצורך בהשקעה יתחיל לבוא ממנה ולא מההורים. האמיני לי למישהו שאינו תלוש - יש את הכלים לדעת היטב באיזו רמה הוא. ומה זה אומר? מה לעשות יקירתי וכדי להתקבל היום לאוניברסיטה חייבים לעשות פסיכומטיר שבו נבחנים כל המועמדים מכל הארץ, וחייבים למסור ציוני בגרות ( גם בחינות שבהם נבחנים בכל הארץ). מכאן מסקנה מתבקשת היא שאם פניך לפקולטה אטרקטיבית התחרות על המקום צפויה להיות קשה, ולכן אם אתה רוצה לחלוף על פניהם של מתחריך, עליך או להיות חכם מהם באופן משמעותי או לעבוד מאד קשה כדי להיות טוב מהם למרות שהם יותר חכמים. ולגבי ההערה האחרונה - זו דרך מאוד שמחה ומאושרת להסתכל על החיים, ואכן מרגע שזה קרה אני בכוח הפכתי את העצב לצמיחה,. מכאן ועד לאחל למישהו שתהיה לו נפילה קשה כדי שילמד לצמוח? זה כמו לאחל למישהו עוורון כדי שידע להעריך את מאור עינייו. לסיכום אני חושבת שהמשבר הנוכחי שלה עם הוריה אולי הוא המקום לעשות הערכות ולראות היכן היא עומדת כי למה לה ליפול? יש המון אנשים שנפלו כמוני והיום לא יצא מהם כלום. וחבל.

 

[נועה לביא]

לא הבנת אותי ../images/Emo13.gif

הייתי ואמרת שפספסת קצת.
ראשית אני לא יודעת מה ידוע לך על תלפיות, אני נשואה לאחד כזה. נכון שציוני הבגרות אינם מסנן ( כי הם מתקבלים לפני ביצוע הבחנים), אבל הממוצע שלהם בבגרות הוא 100 לפני בונוסים. מעבר לכך מי שעובר את המבחנים שלהם מוציא מאיות בבגרות בלי להתאמץ גם בסוף י"ב. הבחורה כתבה בעצמה ולהלן הקישור, שהיא לא ילדה של תוכניות מצויינות ובהקשר זה היא ציינה את תלפיות. זו לא המצאה שלי אלא התייחסות שלי. ואם תקראי בעיון את התייחסותי - אני משוכנעת שבחורה נבונה כזו תבין בדיוק למה התכוונתי - אבל למקרה שלא - התכוונתי שאם שאיפותיה גבוהות ותלויות ביכולת שכלית והיא מרגישה שהיא לא ברמה הזו, אז כדאי מאוד שהצורך בהשקעה יתחיל לבוא ממנה ולא מההורים. האמיני לי למישהו שאינו תלוש - יש את הכלים לדעת היטב באיזו רמה הוא. ומה זה אומר? מה לעשות יקירתי וכדי להתקבל היום לאוניברסיטה חייבים לעשות פסיכומטיר שבו נבחנים כל המועמדים מכל הארץ, וחייבים למסור ציוני בגרות ( גם בחינות שבהם נבחנים בכל הארץ). מכאן מסקנה מתבקשת היא שאם פניך לפקולטה אטרקטיבית התחרות על המקום צפויה להיות קשה, ולכן אם אתה רוצה לחלוף על פניהם של מתחריך, עליך או להיות חכם מהם באופן משמעותי או לעבוד מאד קשה כדי להיות טוב מהם למרות שהם יותר חכמים. ולגבי ההערה האחרונה - זו דרך מאוד שמחה ומאושרת להסתכל על החיים, ואכן מרגע שזה קרה אני בכוח הפכתי את העצב לצמיחה,. מכאן ועד לאחל למישהו שתהיה לו נפילה קשה כדי שילמד לצמוח? זה כמו לאחל למישהו עוורון כדי שידע להעריך את מאור עינייו. לסיכום אני חושבת שהמשבר הנוכחי שלה עם הוריה אולי הוא המקום לעשות הערכות ולראות היכן היא עומדת כי למה לה ליפול? יש המון אנשים שנפלו כמוני והיום לא יצא מהם כלום. וחבל.

לא הבנת אותי

לא להתקבל לעתודה זה בעיני דבר מאוד חיובי, כמובן שלא עצם האכזבה והנפילה הן "לטובה". היא עוד לא עשתה פסיכומטרי, ולא ממש יכולה להעריך כמה תקבל. לכן היא לא יכולה עדיין לנחש ציוני קבלה. כאמור למעלה, אפשר להתקבל למסלולים מאוד מבוקשים עם בגרויות לא משהו בכלל אם יש פסיכומטרי גבוה דיו. אני ממש לא חושבת שאפשר לדעת כמה חכם אתה לפי הציוני בגרויות. לפחות אם אני מסתכלת על החברים שלי, זה ממש ממש לא עובד ככה. אשר לתלפיות, אני שמחה שאת נשואה לאחד כזה. לא כולם שם כאלה בכלל. היום, מסננים בשקט מתלפיות דווקא את המוכשרים יותר לטובת כל מיני תכונות פלצניות. לי עצמי אין שום דבר עם תלפיות, ולא הייתי מתקרבת לתוכנית כזאת בעד שום הון שבעולם.