לקום ולעזוב...........
6 שנים במקום העבודה הנוכחי, 6 שנים מגיעה כל בוקר לחדר עבודה שוקק חיים, מתנהלת מול חברים חריגים, מקסימים, עצובים,שמחים,חולים בעיקר, חלקם חדשים ומוצאת את עצמי מלווה אותם עד הרגע שהם מחייכים את חיוך האושר האמיתי הראשון שלהם, כמו תינוק שגילה את עצמו. יש מטרה למקום העבודה בו אני נמצאת, יש מטרה מקודשת. והיום עובר, גם שבוע חלף, עוד חודש נעלם לו שנה מתעטפת לה בצעיף, ואני רואה איך הם "גדלים" הופכים להיות כאחד האדם (כמעט). והמקום הזה, עם כל היופי הזה, הופך להיות כרוני, עבורי, עבורם עבור שאר הצוות. ועם הזמן דברים משתנים, חלקם כבר ממש "בוגרים" ומעיזים לצאת ולעבוד בשוק החופשי (לא פשוט עבורם, אבל מצליחים) ויום יום אני מגיעה למקום בו הכרוניות שולטת, טוב זה אופי המקום, לא מתלוננת. אז לזה יש חזיונוח, והשני שומע קולות,והשלישי פוחד פחד מוות שרודפים אחריו, והרביעי בדכאון, וככה זה 6 שנים, אחד הולך שניים באים. ואין קידום, ואין משכורת שמכבדת את עצמה, וכבר אין משהו שגורם לי לקום בשמחה מהמיטה ולרוץ לעבודה, הפכתי גם אני לכרונית,ובשנה האחרונה היתה עזיבה גדולה של אנשי צוות אחרים. כבר שנה מתלבטת, לעזוב, להישאר? חושבת על האבטלה בחוץ, וחושבת שאני צריכה להגיד תודה שלפחות יש לי מקום עבודה, אבל בת'כלס, מה שחשוב לי כעת, זה מה שנכנס לבנק בתחילת החודש, הרי המצב המשפחתי שלי שונה בשנה וחצי האחרונות, אני בכוחות עצמי עבור ילדיי. את האמפטיה צריכה לשים בצד כרגע, ולחשוב ריאלי, על הקיום היומיומי שלי ושל ילדיי. וגם אם יש לי כבר את המעמד שלי שם, ובשנים האחרונות, עקב מאורעות מצערים ובשנה וחצי האחרונים עם הליך הגירושין שלי,נאלצתי להעדר לא פעם, או לאחר, או להגיע לעבודה עם דמעות בעינים, תמיד היה מי שיבין אותי, תמיד היה מי שיחבק אותי ויתן לי את הדעה המקצועית, כן, אז אני יכולה ללכת ולבוא מתי שבא לי,אפילו שהבוסית מחמיצה פנים, זה צ'ופר לא קטן בעולם העבודה. יודעת שבמקום עבודה אחר, לא תהיה את ההבנה הזאת, זה שווה לי? ומתבוננת במטופלים, אוהבת אותם, אחד אחד, חייבת להם המון מהידע שלי על החיים, על הבריאות, על איך להגיד להם תודה על מה שאני למדתי מהם. יש להם חוכמת חיים והם לא מודעים לה ומסתכלת על תדפיס חשבון הבנק שלי ואומרת: זהו????
ובחודשים האחרונים מתגבשת אצלי החלטה לעזוב את מקום העבודה, למרות שעדיין כלום לא מחכה לי בחוץ. אבל יודעת ש-2 הידים שלי יודעות ומוכנות לעבוד בכל דבר שיש,בלי להתפנק, כי גם יודעת שצריכה להכניס משכורת גבוהה יותר, אין ברירה. כן, חלק יגידו,איזה טעות את הולכת לעשות חלק יגידו תעשי מה שההגיון אומר ורק אני עדיין בספקות, לא חששות, אלא ספקות האם נכון לי לעזוב? האם החלטה נכונה? האם היא נבונה? ואיך יראו החיים שלי בלי לראות את החברים כל יום? זאת מחשבה שמייסרת אותי על אמת, קשה לי לוותר עליהם, אוהבת אותם בכל ליבי, כל אחד מהם עולם ומלואו ואף יותר. אז עכשיו אני עוד כאן, כי אין לי חשק ללכת "לשם", אין לי מוטיבציה, מרגישה שחוקה לגמרי, אבל אני חייבת. ויודעת שלא יעברו עוד ימים רבים, ואודיע על התפטרות ומה שנשאר זה לסמן את האיקסים בלוח השנה עד להחלטה על ההודעה ועכשיו לעבודה..............
(תרתי משמע) פר??? מתה מפחד מההחלטה הזאת.
6 שנים במקום העבודה הנוכחי, 6 שנים מגיעה כל בוקר לחדר עבודה שוקק חיים, מתנהלת מול חברים חריגים, מקסימים, עצובים,שמחים,חולים בעיקר, חלקם חדשים ומוצאת את עצמי מלווה אותם עד הרגע שהם מחייכים את חיוך האושר האמיתי הראשון שלהם, כמו תינוק שגילה את עצמו. יש מטרה למקום העבודה בו אני נמצאת, יש מטרה מקודשת. והיום עובר, גם שבוע חלף, עוד חודש נעלם לו שנה מתעטפת לה בצעיף, ואני רואה איך הם "גדלים" הופכים להיות כאחד האדם (כמעט). והמקום הזה, עם כל היופי הזה, הופך להיות כרוני, עבורי, עבורם עבור שאר הצוות. ועם הזמן דברים משתנים, חלקם כבר ממש "בוגרים" ומעיזים לצאת ולעבוד בשוק החופשי (לא פשוט עבורם, אבל מצליחים) ויום יום אני מגיעה למקום בו הכרוניות שולטת, טוב זה אופי המקום, לא מתלוננת. אז לזה יש חזיונוח, והשני שומע קולות,והשלישי פוחד פחד מוות שרודפים אחריו, והרביעי בדכאון, וככה זה 6 שנים, אחד הולך שניים באים. ואין קידום, ואין משכורת שמכבדת את עצמה, וכבר אין משהו שגורם לי לקום בשמחה מהמיטה ולרוץ לעבודה, הפכתי גם אני לכרונית,ובשנה האחרונה היתה עזיבה גדולה של אנשי צוות אחרים. כבר שנה מתלבטת, לעזוב, להישאר? חושבת על האבטלה בחוץ, וחושבת שאני צריכה להגיד תודה שלפחות יש לי מקום עבודה, אבל בת'כלס, מה שחשוב לי כעת, זה מה שנכנס לבנק בתחילת החודש, הרי המצב המשפחתי שלי שונה בשנה וחצי האחרונות, אני בכוחות עצמי עבור ילדיי. את האמפטיה צריכה לשים בצד כרגע, ולחשוב ריאלי, על הקיום היומיומי שלי ושל ילדיי. וגם אם יש לי כבר את המעמד שלי שם, ובשנים האחרונות, עקב מאורעות מצערים ובשנה וחצי האחרונים עם הליך הגירושין שלי,נאלצתי להעדר לא פעם, או לאחר, או להגיע לעבודה עם דמעות בעינים, תמיד היה מי שיבין אותי, תמיד היה מי שיחבק אותי ויתן לי את הדעה המקצועית, כן, אז אני יכולה ללכת ולבוא מתי שבא לי,אפילו שהבוסית מחמיצה פנים, זה צ'ופר לא קטן בעולם העבודה. יודעת שבמקום עבודה אחר, לא תהיה את ההבנה הזאת, זה שווה לי? ומתבוננת במטופלים, אוהבת אותם, אחד אחד, חייבת להם המון מהידע שלי על החיים, על הבריאות, על איך להגיד להם תודה על מה שאני למדתי מהם. יש להם חוכמת חיים והם לא מודעים לה ומסתכלת על תדפיס חשבון הבנק שלי ואומרת: זהו????
