אני לא זוכרת אם סיפרתי את זה,
אבל פעם תקף את המסעדה לחץ מטורף ובלתי צפוי בשעות הרגועות של היום... ככה שהייתי מלצרית אחת ופיקולו איומה (טוב, היום היא מלצרית בת זונה! אבל אז היא לא ידעה לעבוד..). טוב, בלתי נמנע שיהיו אלף בלאגנים... פאקינג מסעדה מפוצצת, גם אם אני משתלטת על 15 שולחנות (כשביניהם היו כמה שולחנות של עשרה אנשים ויותר)- אין מצב שהם יקבלו שירות טוב כמו שהייתי רוצה לתת. סורי- אני לא סופרמן.. כולה מלצרית, ויש לי את המקסימום שולחנות שאני יכולה לשרת בלי לקרוס/לדפוק את השירות. בקיצור..... בלאגן בלאגן בלאגן, מישהו התעצבנה שלא הוצאתי זיקוק עם העוגה (כמה גרוטסקי!! היא רואה אותי רצה כמו חיה, והיא מתעצבנת על הזיקוק! אוף!), ואמרה לי "גם הפרצוף שלך לא משהו". ?????? ומה שהכי נורא זה שאח"כ הייתי חייבת להמשיך לעבוד כי לא היו מלצרים אחרים... אז אשכרה עבדתי עם דמעות בעיניים, ולאף אחד מהלקוחות זה לא הפריע.
וכשהלחץ נרגע והלכתי לשטיפה לבכות המנהלת המקסימה שלי אמרה לי (בין קללה אחת לאחרת
) - "לקוח הוא תמיד לקוח. אבל הוא לא חייב להיות לקוח שלנו!". ולמען הסר ספק: הפרצוף שלי הוא מממממש משהו!