involuntaryCollap
New member
לקבל את ביתי
שלום רב אני כותבת לגבי הבת שלי לביתי לא היו חיים קלים כל כך, מגיל מאוד קטן סבלה מOCD חמור יחסית, דיכאון וחרדה חברתית שבשלבי ילדות (גיל 6-10) התבלטה במיוחד. את גיל ההתבגרות היא עברה גם כן בצורה קשה, בעיות נפשיות יחד עם מרדנות, הובילו אותה להתעסק שנים בחברים ואלכוהול, ושום דבר מעבר. אציין שבשלב זה לא הייתי כ"כ מעורבת בחייה, הלוואי והייתי יודעת כבר אז את כל הדברים הללו. היא עברה מערכות יחסים ארוכות, קפצה מאחת לאחת, ואף אחת מהן לא הייתה בריאה בשבילה, אך אני מאמינה שזה היה צורך פנימי שלה, שמישהו יהיה שם. היום היא בת 27, רק בשנה האחרונה התקרבנו. היום אנחנו מאוד מאוד קרובות, ורק עכשיו אני מגלה את הבת החכמה והטובה שיש לי. כמו שאמרתי, בגיל ההתבגרות התמקדה בשתיה, ומאז ועד לפני שנה הייתה שותה באופן קבועה. אינני חושבת שהפכה לאלכוהוליסטית מבחינה גופנית, אך בהחלט היה שם משהו נפשי. לפני שנה היא נולדה מחדש, החליטה שהיא מפסיקה לשתות והתמקד בשטויות.. היא לא שותה כלל, אפילו לא בירה, היא כבר לא מבלה עד שעות הבוקר ומבלה את מרבית זמנה עם המשפחה, שלטענתה אין לה דבר יותר טוב מאיתנו. הבעיה היא שהיא כבר לא יוצאת כלל ודעותיה השתנו, כלומר- מהצד החיובי קורים דברים נפלאים- אנחנו מבלים איתה הרבה, היא כבר לא מסתובבת בחוץ עם אנשים שאני לא מכירה, היא החליטה שהיא רוצה ללמוד וכרגע היא עובדת קשה וחוסכת כל שקל כדי להתחיל בסמסטרים הקרובים ללמוד ביולוגיה. היא מחייכת וצוחקת. היא עוברת טיפול כבר שנים ורק בשנה האחרונה היא אומרת כמה הטיפול טוב לה. היא מקבלת את עצמה, חיצונית ופנימית, וזה דבר חדש מאוד מאוד!!! כל כך מקבלת את עצמה, שהיא צוחקת על כל דבר שלילי שיש בה ועושה מכך בדיחה. הקנאה שהייתה לה לאחותה שלא רחוקה ממנה בגילה חלפה והפחה לפירגון שעושה אותי מאושרת. מצד שני, היא לא יוצאת מהבית, היא טוענת שאין בה רצון להסתובב עם האנשים שהסתובבה פעם.. כשאמרתי לה שתתחיל להכיר אנשים חדשים, אמרה שאין בה את הצורך. וחשוב לציין שלמרות החרדה אנשים כן אוהבים אותה והיא בחורה שיודעת לבלות. אין בה רצון לזוגיות, היא אומרת שעד עכשיו המערכות יחסים שהיו לה לא היו אמיתיות, שאף פעם לא הייתה מאוהבת והכי גרוע- אומרת שאין בה צורך להתמסד ולהקים משפחה. נכון שיכול להיות וזה נובע מהעומס של זוגיות שהיא עברה ודברים יכולים להשתנות, אך כשאנחנו מדברות, היא אומרת שבמחשבה יותר טוב לה לחשוב על דירה יפה וחתולים סביבה, מאשר דירה יפה ובן זוג.. וחלילה- ילדים. כשאני אומרת לה שאין כמו רגש אמהי, שכדאי שכן תתחיל לחשוב על זה, רק קצת. היא אומרת "אני אוהבת ילדים מאוד, אבל לא רוצה כאלה משלי" ומוסיפה- "זו הנורמה, להתחתן ולהביא ילדים, אבל מי קבע מהי הנורמה? אולי אני נורמלית? או אולי שכל אחד נורמלי בדרך שלו? אם לחיות לבד והשקיע בלטפל בבעלי חיים מספק אותי ועושה לי טוב, למה שלא אחיה ככה? אני לא מסכנה, מסכן מי שעושה מה שלא טוב לו, חתולים עושים לי טוב, הם הילדים שלי". אותי כאמא זה קצת מעציב, אך אני מנסה לחשוב האם יש צדק בדבריה, או שהיא פשוט נסגרה לחלוטין מהעולם החיצוני. היא לא יוצאת, כשאני אומרת לה לצאת היא אומרת "אין לי לאן לצאת, לפאבים לא אצא כי אני לא שותה, אני שונאת בתי קפה ואף פעם לא אהבתי מועדונים", אז במקום היא הולכת לסיבוב בקניון עם אחותה הקטנה יותר או לסיבוב בחוץ. האם יש מקום לדאגה? או שאולי סוף סוף טוב לה.. אולי ככה טוב לה, בלי בילויים ויותר בלהתרכז בעצמה ובמשפחה. יש הרבה אנשים שלא מקימים משפחה, יש א- מיניים, יש הרבה כמוהה, למה קשה לי לקבל את זה?
שלום רב אני כותבת לגבי הבת שלי לביתי לא היו חיים קלים כל כך, מגיל מאוד קטן סבלה מOCD חמור יחסית, דיכאון וחרדה חברתית שבשלבי ילדות (גיל 6-10) התבלטה במיוחד. את גיל ההתבגרות היא עברה גם כן בצורה קשה, בעיות נפשיות יחד עם מרדנות, הובילו אותה להתעסק שנים בחברים ואלכוהול, ושום דבר מעבר. אציין שבשלב זה לא הייתי כ"כ מעורבת בחייה, הלוואי והייתי יודעת כבר אז את כל הדברים הללו. היא עברה מערכות יחסים ארוכות, קפצה מאחת לאחת, ואף אחת מהן לא הייתה בריאה בשבילה, אך אני מאמינה שזה היה צורך פנימי שלה, שמישהו יהיה שם. היום היא בת 27, רק בשנה האחרונה התקרבנו. היום אנחנו מאוד מאוד קרובות, ורק עכשיו אני מגלה את הבת החכמה והטובה שיש לי. כמו שאמרתי, בגיל ההתבגרות התמקדה בשתיה, ומאז ועד לפני שנה הייתה שותה באופן קבועה. אינני חושבת שהפכה לאלכוהוליסטית מבחינה גופנית, אך בהחלט היה שם משהו נפשי. לפני שנה היא נולדה מחדש, החליטה שהיא מפסיקה לשתות והתמקד בשטויות.. היא לא שותה כלל, אפילו לא בירה, היא כבר לא מבלה עד שעות הבוקר ומבלה את מרבית זמנה עם המשפחה, שלטענתה אין לה דבר יותר טוב מאיתנו. הבעיה היא שהיא כבר לא יוצאת כלל ודעותיה השתנו, כלומר- מהצד החיובי קורים דברים נפלאים- אנחנו מבלים איתה הרבה, היא כבר לא מסתובבת בחוץ עם אנשים שאני לא מכירה, היא החליטה שהיא רוצה ללמוד וכרגע היא עובדת קשה וחוסכת כל שקל כדי להתחיל בסמסטרים הקרובים ללמוד ביולוגיה. היא מחייכת וצוחקת. היא עוברת טיפול כבר שנים ורק בשנה האחרונה היא אומרת כמה הטיפול טוב לה. היא מקבלת את עצמה, חיצונית ופנימית, וזה דבר חדש מאוד מאוד!!! כל כך מקבלת את עצמה, שהיא צוחקת על כל דבר שלילי שיש בה ועושה מכך בדיחה. הקנאה שהייתה לה לאחותה שלא רחוקה ממנה בגילה חלפה והפחה לפירגון שעושה אותי מאושרת. מצד שני, היא לא יוצאת מהבית, היא טוענת שאין בה רצון להסתובב עם האנשים שהסתובבה פעם.. כשאמרתי לה שתתחיל להכיר אנשים חדשים, אמרה שאין בה את הצורך. וחשוב לציין שלמרות החרדה אנשים כן אוהבים אותה והיא בחורה שיודעת לבלות. אין בה רצון לזוגיות, היא אומרת שעד עכשיו המערכות יחסים שהיו לה לא היו אמיתיות, שאף פעם לא הייתה מאוהבת והכי גרוע- אומרת שאין בה צורך להתמסד ולהקים משפחה. נכון שיכול להיות וזה נובע מהעומס של זוגיות שהיא עברה ודברים יכולים להשתנות, אך כשאנחנו מדברות, היא אומרת שבמחשבה יותר טוב לה לחשוב על דירה יפה וחתולים סביבה, מאשר דירה יפה ובן זוג.. וחלילה- ילדים. כשאני אומרת לה שאין כמו רגש אמהי, שכדאי שכן תתחיל לחשוב על זה, רק קצת. היא אומרת "אני אוהבת ילדים מאוד, אבל לא רוצה כאלה משלי" ומוסיפה- "זו הנורמה, להתחתן ולהביא ילדים, אבל מי קבע מהי הנורמה? אולי אני נורמלית? או אולי שכל אחד נורמלי בדרך שלו? אם לחיות לבד והשקיע בלטפל בבעלי חיים מספק אותי ועושה לי טוב, למה שלא אחיה ככה? אני לא מסכנה, מסכן מי שעושה מה שלא טוב לו, חתולים עושים לי טוב, הם הילדים שלי". אותי כאמא זה קצת מעציב, אך אני מנסה לחשוב האם יש צדק בדבריה, או שהיא פשוט נסגרה לחלוטין מהעולם החיצוני. היא לא יוצאת, כשאני אומרת לה לצאת היא אומרת "אין לי לאן לצאת, לפאבים לא אצא כי אני לא שותה, אני שונאת בתי קפה ואף פעם לא אהבתי מועדונים", אז במקום היא הולכת לסיבוב בקניון עם אחותה הקטנה יותר או לסיבוב בחוץ. האם יש מקום לדאגה? או שאולי סוף סוף טוב לה.. אולי ככה טוב לה, בלי בילויים ויותר בלהתרכז בעצמה ובמשפחה. יש הרבה אנשים שלא מקימים משפחה, יש א- מיניים, יש הרבה כמוהה, למה קשה לי לקבל את זה?