לצאת מהארון?
קראתי הלילה מאמר מהסוג המדעי** שמסביר בנימוקים נורא מפורטים וכאלה למה חשוב להומוסקסואלים ולסביות שיוכלו לגלות לכולם את זהותם המינית. וחשבתי שאותם הנימוקים רלוונטיים* למי שאינו מאמין, שהרבה יותר בריא לנפש שיגלה לכולם את דעותיו בנושאי דת. הטיעונים העיקריים שהמדען דנן כתב היו שזה פוגע בקשרים חברתיים, בין אם אתהמסתיר חלק חשוב ממך מאחרים, גם ההסתרה פוגעת וגם המאמץ וכל המסביב פוגע. הקטע הנוסף הוא שאם אתה מגלה אתה כאילו נורא אינטימי כשאתה מגלה את זה וגם זה מסבך את הקשרים החברתיים (כי אתה כאילו נורא אינטימי עם מישהו שהוא סתם ידיד חלקי, וזה ...... מרחם עליכם משלמוע פילסופים. תאמינו לי שזה לפחות נשמע משכנע) עד כאן נושא הגילוי. ואני די סקפטי אם אני יכול להיות גלוי בנושא עם ידידי החרדים. ועכשיו חזרנו (מי שנמאס לו שיברח כל עוד נפשו בו!) לשאלות היותר מוכרות. נכון שאין לי אלוהים בשיט, אבל רגשית אני קרוב לדת. הנה אפילו יום כיפור צמתי והתפללתי חלק מהתפילות, ואפילו נהניתי מהמנגינות, והחזקתי מעמד ברבע מעל חטא עד שנמאס לי להגיד דברים שאני לא מאמין בהם. ואני מרגיש שכאילו רבאק, מה? אני אהיה מחר חילוני? ואני אומר לעצמי, עזוב, הכי טוב הסטטוס קוו. ואז אני מבין שאני מצמצם את מרחב הבנות שאני יכול להתחיל איתם, ואז אני מבין שצריך - רציונלית - להוריד את הכיפה וזריז. ואז אני אומר לעצמי בנימה אבהית, מחונכת/מחכנת שקולה ורגועה, שבנות הן לא כל העולם. ולא מחליפים דת והופעה בשביל קשרים רומנטיים (כאילו שלא
), ובסך הכל אפשר לקמבן דברים בחיים, ולא הופכים את העולם. ואולי הכי טוב זה להיות כיפה סרוגה בסיגנון הדת"ל חפיפניק, ויש שם הרבה ששלושת רבעי לא דתיים ובכל זאת נולדו דתיים ואוהבים בית כנסת בליל שבת וכאלה. אבל אומרים שהבנות הדתיות הן תמיד יותר שמרניות ומה זה אין לי כח לזה. חיכיתי מספיק בתחום. ולפני כמה ימים דיברתי עם איזה בחורה חילונית סתם שישבה מולי, והיא אומרת לי "אז מה זה הכיפה הזאת עליך?" ואני אומר לה "אבל אני שומר שבת" (לא כל שבת אבל למה להיות נקדני?), והיא אומרת "מה הקשר? אז אתה מסורתי" והרגשתי מה זה מוז, הנה יושבת מולך מישהי שלא מבינה הרבה והיא ברור להכשמש שאתה בעצם לא דתי. זו דרך אגב העמדה של כל החילונים שאני מדבר איתם. אבל זה הרי לא אומר כלום, כי אולי אני פשוט מציג דברים כאילו שאני חילוני מאד, וזה מטעה. ואז אני מבין שאני בבלגן, כי הלב והראש הם יצורים כל כך מורכבים, וזו המציאות של העולם הלא מאורגן שלנו. חלק אחד אומר כך וחלק אחר אומר כך. רבע לב חרדי אחולמניוק, שתיים וחצי תשיעיות חילוני אגנוסטיקן שמוכן מחר להתחתן עם בחורה לא יהודית. ואיזה שאריות לב ומוח וראש שבכלל לא יודעות או שהן באמצע, ואולי יש קומבינה שלא הזכרתי ובעצם מתחת לסף ההכרה היא היא האמת האמיתתית והמושלמת אלא שאני מדחיק אותה באכזריות איומה? ואז אני הולך לישון, כי זה הכי חשוב בחיים, וזה דבר שאינו קשור לחיבוטי הדת האינסופיים. *כתבתי "שייכים" ואז נזכרתי בדיון על שפת הדוסים ויודעי חן, אז תיקנתי **Why Tell If You’re Not Asked? Self-Disclosure, Intergroup Contact, and Heterosexuals’ Attitudes Toward. Lesbians and Gay Men. Gregory M. Herek, Ph.D.
קראתי הלילה מאמר מהסוג המדעי** שמסביר בנימוקים נורא מפורטים וכאלה למה חשוב להומוסקסואלים ולסביות שיוכלו לגלות לכולם את זהותם המינית. וחשבתי שאותם הנימוקים רלוונטיים* למי שאינו מאמין, שהרבה יותר בריא לנפש שיגלה לכולם את דעותיו בנושאי דת. הטיעונים העיקריים שהמדען דנן כתב היו שזה פוגע בקשרים חברתיים, בין אם אתהמסתיר חלק חשוב ממך מאחרים, גם ההסתרה פוגעת וגם המאמץ וכל המסביב פוגע. הקטע הנוסף הוא שאם אתה מגלה אתה כאילו נורא אינטימי כשאתה מגלה את זה וגם זה מסבך את הקשרים החברתיים (כי אתה כאילו נורא אינטימי עם מישהו שהוא סתם ידיד חלקי, וזה ...... מרחם עליכם משלמוע פילסופים. תאמינו לי שזה לפחות נשמע משכנע) עד כאן נושא הגילוי. ואני די סקפטי אם אני יכול להיות גלוי בנושא עם ידידי החרדים. ועכשיו חזרנו (מי שנמאס לו שיברח כל עוד נפשו בו!) לשאלות היותר מוכרות. נכון שאין לי אלוהים בשיט, אבל רגשית אני קרוב לדת. הנה אפילו יום כיפור צמתי והתפללתי חלק מהתפילות, ואפילו נהניתי מהמנגינות, והחזקתי מעמד ברבע מעל חטא עד שנמאס לי להגיד דברים שאני לא מאמין בהם. ואני מרגיש שכאילו רבאק, מה? אני אהיה מחר חילוני? ואני אומר לעצמי, עזוב, הכי טוב הסטטוס קוו. ואז אני מבין שאני מצמצם את מרחב הבנות שאני יכול להתחיל איתם, ואז אני מבין שצריך - רציונלית - להוריד את הכיפה וזריז. ואז אני אומר לעצמי בנימה אבהית, מחונכת/מחכנת שקולה ורגועה, שבנות הן לא כל העולם. ולא מחליפים דת והופעה בשביל קשרים רומנטיים (כאילו שלא