לפעמים...
לפעמים, אני מרגישה כל כך בודדדה, כל כך סגורה בעצמי, כאילו אין אף אחד מסביבי שיכול לעזור לי, שאני יכולה לדבר איתו. לפעמים, אני מרגישה כל כך לבד שבא לי לצעוק, אבל אז אני חושבת שאף אחד לא ישמע גם אם אני יעמוד במקום הומה אדם, כי אולי לאף אחד לא אכפת. לפעמים,הזכרונות משתלטים על כל מחשבה, על כל רגש, על כל כולי ואני לא יכולה לברוח, כי אין לאן... לפעמים, אני שמה לב כמה מועט העניין שלי בחים לאחרונה. אני, זאת שמועודדת את כולם, זאת שאומרת שיש תמיד שקט אחרי הסערה. אני מוצאת את עצמי עומדת ליד חלון וחושבת לעצמי- למה שאני לא אקפוץ? מה אני אפסיד? למי בכלליהיה אכפת , אם אפילו לי לא אכפת? לפעמים, כמו עכשיו, כמה שאני מנסה להסביר מה אני מרגישה, אני לא מצליחה. המשפטים הקטועים והלא מובנים בהחלט לא מצליחים להבהיר עד כמה זה נורא...
לפעמים, אני מרגישה כל כך בודדדה, כל כך סגורה בעצמי, כאילו אין אף אחד מסביבי שיכול לעזור לי, שאני יכולה לדבר איתו. לפעמים, אני מרגישה כל כך לבד שבא לי לצעוק, אבל אז אני חושבת שאף אחד לא ישמע גם אם אני יעמוד במקום הומה אדם, כי אולי לאף אחד לא אכפת. לפעמים,הזכרונות משתלטים על כל מחשבה, על כל רגש, על כל כולי ואני לא יכולה לברוח, כי אין לאן... לפעמים, אני שמה לב כמה מועט העניין שלי בחים לאחרונה. אני, זאת שמועודדת את כולם, זאת שאומרת שיש תמיד שקט אחרי הסערה. אני מוצאת את עצמי עומדת ליד חלון וחושבת לעצמי- למה שאני לא אקפוץ? מה אני אפסיד? למי בכלליהיה אכפת , אם אפילו לי לא אכפת? לפעמים, כמו עכשיו, כמה שאני מנסה להסביר מה אני מרגישה, אני לא מצליחה. המשפטים הקטועים והלא מובנים בהחלט לא מצליחים להבהיר עד כמה זה נורא...