את שמת... בד"כ די קשה לסתום לי את הפה
זה היה יפה. עלתה לי בראש סצנה כמו מאיזה סרט פילם נואר, אבל צבעוני, עם רגעים זורמים, אבל גם שברי תמונות, שלו, שלך, שלכם יחד, תמונה חטופה פה, תמונה חטופה שם, צלילים ושברי צלילים, והרבה ערפל, סימני שאלה, פצעים רגשיים פתוחים שמחפשים מזור והקלה ובית חם וקבלה - פשוט קבלה.
זה פשוט פוסט שנוגע, בלי להיכנס לתיאורים מפורטים של שום דבר - וזאת יכולת מדהימה ומרגשת בעיניי, פשוט מעורר השראה.
פואטיקה, לא פחות. שאפו