לפעמים
אני בוהה מול המסך לפעמים בוהה דרוך, לפעמים רפוי. אותיות שיוצרות מילים, שחוברים למשפטים, שיוצרים שורות, שמרצדות לי מול המסך, לפעמים. ולפעמים השורות מסתדרות בטור, אצלי בראש טור שלא מצליח לפרוץ. לפעמים, אני רוצה להגיד: "היי אתם, אתם לא רואים שגם אני כאן?" והמקלדת הופכת פתאום שקופה והאותיות דהויות. לפעמים, אני פוחד להגיב, למרות שיש לי אותיות דרוכות בקנה, שמחכות לקריאת המזניק. לפעמים אני מגיב והשורה נותרת מיותמת ואני חושב שאני לא באמת חשוב על מנת שיחברו למילים שלי. לפעמים, כולם מברכים את חתן יום ההולדת ומביאים לו פרחים ועוגה ובלונים, ואני מנסה לשכנע את עצמי, שיש אנשים שמחים בעולם שטוב להם וגם נעים. לפעמים אני שמח, והאותיות השמחות שלי פורצות בהורה סוערת, אבל אז, אני פתאום עוצר וחושב: "מה? כאילו כמה באמת אכפת לאנשים מריקוד ההורה שלי?" ולפעמים, אני מבין שכל האנשים הם בדיוק כמוני, לפעמים, רק שכל אחד מאותם אנשים, לובש בגד בצבע שונה, צבע שנותן לו הרגשה שהוא באמת מיוחד. לפעמים.
אני בוהה מול המסך לפעמים בוהה דרוך, לפעמים רפוי. אותיות שיוצרות מילים, שחוברים למשפטים, שיוצרים שורות, שמרצדות לי מול המסך, לפעמים. ולפעמים השורות מסתדרות בטור, אצלי בראש טור שלא מצליח לפרוץ. לפעמים, אני רוצה להגיד: "היי אתם, אתם לא רואים שגם אני כאן?" והמקלדת הופכת פתאום שקופה והאותיות דהויות. לפעמים, אני פוחד להגיב, למרות שיש לי אותיות דרוכות בקנה, שמחכות לקריאת המזניק. לפעמים אני מגיב והשורה נותרת מיותמת ואני חושב שאני לא באמת חשוב על מנת שיחברו למילים שלי. לפעמים, כולם מברכים את חתן יום ההולדת ומביאים לו פרחים ועוגה ובלונים, ואני מנסה לשכנע את עצמי, שיש אנשים שמחים בעולם שטוב להם וגם נעים. לפעמים אני שמח, והאותיות השמחות שלי פורצות בהורה סוערת, אבל אז, אני פתאום עוצר וחושב: "מה? כאילו כמה באמת אכפת לאנשים מריקוד ההורה שלי?" ולפעמים, אני מבין שכל האנשים הם בדיוק כמוני, לפעמים, רק שכל אחד מאותם אנשים, לובש בגד בצבע שונה, צבע שנותן לו הרגשה שהוא באמת מיוחד. לפעמים.
