לפעמים ורק
לפעמים אני צריכה להמציא את עצמי כל פעם מחדש... הכל התחיל כל כך טוב ולא האמנתי שככה זה ייסתיים. שמי אנו חשוב לסיפור אבל נאמר שאני אניאלה. היום יש לנו פגישה, כן, קבענו ב 5:00, אני תמיד מסיימת מאוחר את העבודה בבית הדפוס הוותיק בקרייה. משתדלת לסיים אחרונה כי גם ככה אף אחד לא מחכה לי בבית, המשמורת על הילדים לא היתה לשביעות רצוני אך לצערי נאלצתי לוותר על מלחמות כיוון שכל הוני היה הבגדים שבאמתחתי. הוא החליט שאני השתנתי ולכן אני זו שצריכה לעזוב את הבית, לכן לא הייתה לי ברירה רק לקום וללכת, כן אני לא אדם של מלחמות לא קורצתי מהחומר הזה שרבים נאחזים בו כאילו היה נשימתם האחרונה. אז הפגישות היו לשביעות רצון שנינו, אך לאחר שנה לערך נאלצתי עקב מצבי הכלכלי העגום והרעת תנאים של שתי מקומות עבודה לעזוב, להיתרחק קצת מהלדים שלי, הנסיכים הקטנים שלי. כן, אז היום אני רואה אותם רק בסופי שבוע, אבל לא נטשתי כמו שכולם דואגים להטיח בי. כן, החלטתי לעבור צד. כן, החלטתי לראשונה בחיי להתמודד מול הפחדים מה כולם יאמרו? ומה יהיה אחרי ומה? ומה? ומה?. כל כך הרבה פחדים שאנחנו מכניסים לעצמנו יותר מהדבר האמיתי, שבסופו של יום נתמודד איתו אם לא היום אז מתי שהוא הוא יצוץ כמו פצע שממאן להיסגר אם לא יטפלו בו כראוי. קבענו לצאת קצת לים, לדבר פנים מול פנים אחרי שיחות ארוכות בטלפון, זו היתה אמורה להיות פגישה סתמית של שתי חברות. קבענו בקריון. " היי מה נשמע?" שאלתי ולא ציפיתי לג'ינ'גית שלא מביישת אף נמש בגופה. "סבבה" ענית בקול מבוייש. נוסעים לים? שאלתי בטח רק אנחנו חייבות לאכול משהו כי אני גוועת ברעב. נסענו לעכו, קנינו בירות וחומוס לנגב והתיישבנו מול הים, סיפרת לי איך האקסית שלך שברה לך את הלב פשוט ביום בהיר אמרה לך שהיא אוהבת אחרת, ואת שראית אותה כאישה שלך, שתמיד תהיה שלך נשברת. סיפרת איך הכרתם ומה היה ושהיא התקשרה ורצתה להיות בקשר איתך אך את סרבת כי את לא שומרת על קשרים עם האקסים שלך, למה? שאלתי ואם האדם שהיית בקשר איתו הוא אדם טוב אך הקשר הזה לא התאים את תוותרי על האדם שבו בגלל סיבה מוזרה שכזו? הרמתי גבה כשהיא ענתה בחיוב לשאלתי, אך לא הרחבתי בנושא. בסוף השיחה עודדתי אותך והיתעקשתי שתניחי לאקסית שלך כי את יותר טובה ממנה, אמרתי נחרצות! היה קריר למרות שחודש יוני היה לקראת סיומו. הקפצתי אותך לאוטו ושם נפרדנו. הגעתי הבית, כן סוף סוף בית משלי. בשנה האחרונה עברתי במס לא קטן של בתים והאחרון שבהם היה של האקסית שלי שסבלתי כל רגע ורגע להיות שם, בחורה מוזרה ביותר עם לב רחב, שלא מובן לי במצבים מסויימים. לא כל כך הסתדרנו ורוב הזמן היא רק הרחיקה אותי ממנה, וכשהלב שלי כבר אמר את המילה האחרונה, קמתי והלכתי, בלי שום רגשות חרטה. לגילי היתה בת זוג כשהכרתי אותה, אבל זה לא הפריע לי לפלרטט איתה ולזרוק לה כל מיני מילות חיבה ותיזרים לבדוק האם גם היא מרגישה את מה שמתחולל בתוכי כשאני לידה. אך היא מצידה הייתה מאוהבת עד לראש, הקשר בינינו התחזק ופתאום ברגע אחד התנתק, אין טלפונים אין מיילים הכל נעצר כמו שעון שנפח את נשמתו. גילי גילי מתי תראי את מה שכולם רואים ותתפכחי, מתי? כל אהבתך אליה הרי חד צדדית היא ואינך רואה זאת? , אך הכל התפוצץ לה בפנים בערך שנה אחרי שהכרנו. האקסית זרקה אותה מהבית, ההורים נידו אותה מהמשפחה ועוד כהנה וכהנה דברים שקצרה היריעה מלהכיל אותם ושלא הייתי מאחלת לאוייבי. מייד כששמעתי שהן נפרדו אזרתי אומץ והתקשרתי. מה קורה? איך את? השאלות הרגילות. וסיימנו בתחושה אחרת, אני רוצה, לא! אני חייבת לראות אותה. עצרתי את עצמי כל כך הרבה ועכשיו תורי לעשות מהלך. יום למחרת אני מקבלת טלפון, "היי", זו גילי בקו השני "איך את?" שאלתי בקול רציני. "בסדר" ענית וספרת לי שאת חולה ושאמא שלך על ערש דוואי, ושתקת חיכית, חיכית שאני אציע, חיכית שאני ארמוז אבל שתקתי גם, מעכלת את מה שנאמר כאן ואת ההשלכות של כל זה. "רוצה לבוא?" שאלתי כי הרי מה יש לי להפסיד, "אם תבואי אני אזמין לנו צימר", "כן" ענית, אני אבוא באוטובוס הקרוב. "יש!!!" צעקתי כל מה שרציתי היה לאחוז בך בין זרועותיי והינה זה קורה. גל של אופוריה הציף אותי חיוך טיפשי התפשט לו בכל פני. כן בימים שהייתי איתך לא תארתי שמהלך חיי ישתנה מקצה לקצה....
