אורית אור1
New member
לפעמים בא לי לברוח
יש לנו ילד מהמם בן שלוש ושמונה חודשים. הוא נכנס לגן עירייה השנה (רוב הילדים שם בני 4).
בחודש האחרון זה הפך להיות בלתי נסבל. כל מה שמבקשים ממנו הוא אומר: לא.
לא למקלחת, לא לשטיפת ידיים, לא להתלבש אחרי אמבטיה, לא לאכול, פשוט כל דבר בסיסי.
בשבועיים האחרונים זה הפך גם לקללות כמו "אני אשים אותך במלכודת" או "אני אהרוג אותך", אני לא רוצה לשמוע אותך", "אני אטביע אותך בים", "את לא אמא שלי ואני רוצה אמא אחת" וכו'.ולזה מתווספת אלימות - הוא ממש מכפכף אותי ואת בעלי.
אנחנו נוקטים בעמדה נוקשה נגד זה. משוחחים איתו בעיקר ולוקחים ממנו צעצוע ליום, מנסים להרגיע אותו דרך סיפור. מראים כעס על המעשה. מעודדים את זה שאנחנו יודעים שהוא ילד חכם ושזה מעשה שלא מתאים לו. וכו' וכו'
הבקרים הפכו ליצירה אחת גדולה. הפכנו להיות אני ובעלי - אמא מן ואבא מן כי הוא "ספיידמן" או "סופרמן". אז לפעמים זה מצליח ולפעמים הוא לא רוצה לעשות כלום והמילים הו המילים שהוא מוציא מהפה.
שלשום זה כבר היה סיוט וזה גרם לי פשוט לצרוח עליו צרחה איומה עד כדי כך שהוא בכה. הייתי יום בדיכאון.
כל העניין הזה מתיש, מעליב, מעייף, מאס ומדכא. כאילו נכנס בו שד ואי אפשר להשתלט עליו.
הערה: הגננת שלו הייתה במחלה שבועיים וחצי. בזמן הזה הקללות התעצמו - אולי זה קשור לזה?
אני יודעת שזה הגיל, ושזה ניסיונות שלו למצוא גבולות. אבל ההתשה היא נוראית ולפעמים פשוט בא לי לברוח מהבית. להיעלם. לא להתמודד עם זה. אין לי כוחות ליומיום המתיש הזה
תודה למי שקרא/ה.
אשמח לעזרה.
יש לנו ילד מהמם בן שלוש ושמונה חודשים. הוא נכנס לגן עירייה השנה (רוב הילדים שם בני 4).
בחודש האחרון זה הפך להיות בלתי נסבל. כל מה שמבקשים ממנו הוא אומר: לא.
לא למקלחת, לא לשטיפת ידיים, לא להתלבש אחרי אמבטיה, לא לאכול, פשוט כל דבר בסיסי.
בשבועיים האחרונים זה הפך גם לקללות כמו "אני אשים אותך במלכודת" או "אני אהרוג אותך", אני לא רוצה לשמוע אותך", "אני אטביע אותך בים", "את לא אמא שלי ואני רוצה אמא אחת" וכו'.ולזה מתווספת אלימות - הוא ממש מכפכף אותי ואת בעלי.
אנחנו נוקטים בעמדה נוקשה נגד זה. משוחחים איתו בעיקר ולוקחים ממנו צעצוע ליום, מנסים להרגיע אותו דרך סיפור. מראים כעס על המעשה. מעודדים את זה שאנחנו יודעים שהוא ילד חכם ושזה מעשה שלא מתאים לו. וכו' וכו'
הבקרים הפכו ליצירה אחת גדולה. הפכנו להיות אני ובעלי - אמא מן ואבא מן כי הוא "ספיידמן" או "סופרמן". אז לפעמים זה מצליח ולפעמים הוא לא רוצה לעשות כלום והמילים הו המילים שהוא מוציא מהפה.
שלשום זה כבר היה סיוט וזה גרם לי פשוט לצרוח עליו צרחה איומה עד כדי כך שהוא בכה. הייתי יום בדיכאון.
כל העניין הזה מתיש, מעליב, מעייף, מאס ומדכא. כאילו נכנס בו שד ואי אפשר להשתלט עליו.
הערה: הגננת שלו הייתה במחלה שבועיים וחצי. בזמן הזה הקללות התעצמו - אולי זה קשור לזה?
אני יודעת שזה הגיל, ושזה ניסיונות שלו למצוא גבולות. אבל ההתשה היא נוראית ולפעמים פשוט בא לי לברוח מהבית. להיעלם. לא להתמודד עם זה. אין לי כוחות ליומיום המתיש הזה
תודה למי שקרא/ה.
אשמח לעזרה.
