לפעמים אני כועסת עליו
למה הוא היה חייב ללכת? ואם כבר ללכת אז למה בכזה פיגוע מפורסם? פיגוע שכולם מדברים עליו... שעושים עליו סרטים וכתבות ופרקים בתוכניות... ולא נותנים מנוח... מזכירים שוב ושוב ושוב... סוף סוף נגמר ספטמבר... חוזרים לשגרה... עד יום ההולדת שלו... כך לפחות חשבתי... ואז פתחתי את הטלויזיה... ושוב פרק בעוד איזו סדרה מטופשת על היום ההוא בו השתנה העולם... בו נחרב העולם שלי... ושוב פורצות הדמעות... השחקנים רצים על המסך ואני חושבת... בדיוק עכשיו הוא ראה את המטוס... בדיוק עכשיו הוא נאבק על חייו... בדיוק עכשיו הוא נגמר... ומתחילים הרחמים העצמיים... עליי... עליה... עליי... שאף פעם לא יהיה לי יותר אושר מושלם כי הכאב ילווה אותי לנצח... עליה... שאף פעם אבא לא יבוא לקחת אותה מהגן... אף פעם היא לא תשמע אותו אומר "אני אוהב אותך"... אף פעם היא לא תשמע עד כמה הוא גאה בה... בוכה עליי... על האובדן... על הכאב... על חוסר הוודאות... בוכה עליה... על שנידונה לאבד דווקא אותו ולחיות דווקא איתי ולא להיפך... לפעמים אני רוצה כל כך להיות איתו... לפעמים אני רוצה כל כך להרגיש מה שהוא הרגיש ברגעיו האחרונים... רק כדי לדעת עד כמה זה כואב באמת... חושבת על כניסה למכונית... הדלקת גפרור וזהו... רק כדי לדעת מה הוא עבר... להרגיש שוב חלק ממנו... ובכל פעם שזה עולה קשה לי יותר להרחיק את המחשבות ולגרום להן להיעלם. בינתיים אני עדיין פחדנית מדי... במקום להיכנס למכונית ולגמור עם זה וזהו... אני מתחילה בקטן... שותה קצת יותר מדי... נוהגת קצת מהר מדי... חושבת שככה, אולי, לא יחשיבו לי את זה למעלה כהתאבדות... רק רוצה להגיע אליו כבר... מה יהיה?!?
למה הוא היה חייב ללכת? ואם כבר ללכת אז למה בכזה פיגוע מפורסם? פיגוע שכולם מדברים עליו... שעושים עליו סרטים וכתבות ופרקים בתוכניות... ולא נותנים מנוח... מזכירים שוב ושוב ושוב... סוף סוף נגמר ספטמבר... חוזרים לשגרה... עד יום ההולדת שלו... כך לפחות חשבתי... ואז פתחתי את הטלויזיה... ושוב פרק בעוד איזו סדרה מטופשת על היום ההוא בו השתנה העולם... בו נחרב העולם שלי... ושוב פורצות הדמעות... השחקנים רצים על המסך ואני חושבת... בדיוק עכשיו הוא ראה את המטוס... בדיוק עכשיו הוא נאבק על חייו... בדיוק עכשיו הוא נגמר... ומתחילים הרחמים העצמיים... עליי... עליה... עליי... שאף פעם לא יהיה לי יותר אושר מושלם כי הכאב ילווה אותי לנצח... עליה... שאף פעם אבא לא יבוא לקחת אותה מהגן... אף פעם היא לא תשמע אותו אומר "אני אוהב אותך"... אף פעם היא לא תשמע עד כמה הוא גאה בה... בוכה עליי... על האובדן... על הכאב... על חוסר הוודאות... בוכה עליה... על שנידונה לאבד דווקא אותו ולחיות דווקא איתי ולא להיפך... לפעמים אני רוצה כל כך להיות איתו... לפעמים אני רוצה כל כך להרגיש מה שהוא הרגיש ברגעיו האחרונים... רק כדי לדעת עד כמה זה כואב באמת... חושבת על כניסה למכונית... הדלקת גפרור וזהו... רק כדי לדעת מה הוא עבר... להרגיש שוב חלק ממנו... ובכל פעם שזה עולה קשה לי יותר להרחיק את המחשבות ולגרום להן להיעלם. בינתיים אני עדיין פחדנית מדי... במקום להיכנס למכונית ולגמור עם זה וזהו... אני מתחילה בקטן... שותה קצת יותר מדי... נוהגת קצת מהר מדי... חושבת שככה, אולי, לא יחשיבו לי את זה למעלה כהתאבדות... רק רוצה להגיע אליו כבר... מה יהיה?!?
