לפני 6 שנים פחות יום-
לפני 6 שנים איבדתי אותך. נהרגת, הלכת, נטשת. אני זוכרת את היום הזה, אני לא יכולה לשכוח.. למרות שהוא היה לפני 6 שנים. 6 שנים יקי, 6 שנים שאתה לא כאן. אני מריצה בראש שלי כל מה שעבר וקרה במהלך ה6 שנים האלה. אני זוכרת את הרגע שאמא סיפרה לי, איך הכוס נשמטה לי מהידיים ונשברה לי על הרגל.. איך הרגל דיממה ולא הרגשתי בכלל, כי גם הלב שלי דימם באותה עת. חשבתי שיגיע היום ואשכח, שיגיע היום והכאב יכאב פחות, חשבתי. כי בכל זאת, הימים עוברים.. ועוברים ואתה לא כאן. לא חלק מהם יותר. אבל לא שכחתי, לא כואב לי פחות, אני לא מפסיקה להתגעגע, לא מפסיקה להזכר בדברים משותפים שעשינו ביחד, ולא, לא שוכחת אותך. אומנם כבר לא מבכה על המוות שלך בהרס עצמי, למדתי להתמודד עם המוות שלך ושל סבא. 6 שנים עברו והילדונת שלך כבר גדלה. היא בת 20, ממש זקנה.. אבל נשארה ילדונת. היא הרי ילדונת לנצח. זוכר? היא התבגרה במקצת, השאירה הרבה דברים מאחור, הרבה כעס ופסמיות שצמחו להם עם השנים מאז שנהרגת... היא למדה איך להיות אופטימית, איך לצחוק, בהיא למדה גם איך חיים בלעדיך, איך חיים בלי להכאיב לעצמה, איך חיים בלי לנסות להוציא את הכאב הזה החוצה בעזרת דברים חולניים. ילדונת. זו אני. "ילדונת לנצח"- ביטוי שלך, המצאה שלך, דרך חיים שמתארת אותי עד היום. ילדונת שעדיין אוהבת את הים, ילדונת שעדיין אוהבת את פו, ילדונת שכבר אוהבת צבע ורוד, ילדונת שעוד מעט משתחררת.. האירונייה שבביטוי "ילדונת לנצח" עדיין מדהימה אותי. אתה תשאר חייל לנצח. אתה תשאר בן 19 לנצח. אתה זה שנקברת בעודו עלם רך וצעיר.. "היום הזה יהיה יום עצוב עבור המון אנשים זה יהיה יום רגיל השמש תזרח כמו בכל יום רק משהו יבשר איזה סוף באוויר... היום הזה יהיה יום עצוב עבור המון אנשים זה יהיה יום רגיל היום שבו תמות..." [בן ארצי/מטר של מטאורים] לזכרו
לפני 6 שנים איבדתי אותך. נהרגת, הלכת, נטשת. אני זוכרת את היום הזה, אני לא יכולה לשכוח.. למרות שהוא היה לפני 6 שנים. 6 שנים יקי, 6 שנים שאתה לא כאן. אני מריצה בראש שלי כל מה שעבר וקרה במהלך ה6 שנים האלה. אני זוכרת את הרגע שאמא סיפרה לי, איך הכוס נשמטה לי מהידיים ונשברה לי על הרגל.. איך הרגל דיממה ולא הרגשתי בכלל, כי גם הלב שלי דימם באותה עת. חשבתי שיגיע היום ואשכח, שיגיע היום והכאב יכאב פחות, חשבתי. כי בכל זאת, הימים עוברים.. ועוברים ואתה לא כאן. לא חלק מהם יותר. אבל לא שכחתי, לא כואב לי פחות, אני לא מפסיקה להתגעגע, לא מפסיקה להזכר בדברים משותפים שעשינו ביחד, ולא, לא שוכחת אותך. אומנם כבר לא מבכה על המוות שלך בהרס עצמי, למדתי להתמודד עם המוות שלך ושל סבא. 6 שנים עברו והילדונת שלך כבר גדלה. היא בת 20, ממש זקנה.. אבל נשארה ילדונת. היא הרי ילדונת לנצח. זוכר? היא התבגרה במקצת, השאירה הרבה דברים מאחור, הרבה כעס ופסמיות שצמחו להם עם השנים מאז שנהרגת... היא למדה איך להיות אופטימית, איך לצחוק, בהיא למדה גם איך חיים בלעדיך, איך חיים בלי להכאיב לעצמה, איך חיים בלי לנסות להוציא את הכאב הזה החוצה בעזרת דברים חולניים. ילדונת. זו אני. "ילדונת לנצח"- ביטוי שלך, המצאה שלך, דרך חיים שמתארת אותי עד היום. ילדונת שעדיין אוהבת את הים, ילדונת שעדיין אוהבת את פו, ילדונת שכבר אוהבת צבע ורוד, ילדונת שעוד מעט משתחררת.. האירונייה שבביטוי "ילדונת לנצח" עדיין מדהימה אותי. אתה תשאר חייל לנצח. אתה תשאר בן 19 לנצח. אתה זה שנקברת בעודו עלם רך וצעיר.. "היום הזה יהיה יום עצוב עבור המון אנשים זה יהיה יום רגיל השמש תזרח כמו בכל יום רק משהו יבשר איזה סוף באוויר... היום הזה יהיה יום עצוב עבור המון אנשים זה יהיה יום רגיל היום שבו תמות..." [בן ארצי/מטר של מטאורים] לזכרו