לפני 6 שנים, נכנס
״חוק החרם״ לספר החוקים.
החוק קובע כי קריאה לחרם על כל אדם או מוסד שיש לו זיקה לישראל רק בגלל אותה זיקה, היא עוולה אזרחית.
הנה תגובת אחד מחברי הכנסת, שפורסמה אז בהארץ.
מעניין לקרוא- בכלל, ובהקשר לשינוי שהוא צפה והמציאות שלנו היום בפרט.
שלשום הכריעה מליאת הכנסת על הכנסתו של "חוק החרם" לספר החוקים של מדינת ישראל. תופעת החרמות המתרגשת עלינו בעת האחרונה, מבית ומחוץ, היא חמורה ומטרידה. השמעתי דעתי לא פעם, כי בחברה הישראלית הכורעת ממילא תחת הפילוג והשיסוע הפוליטיים והסקטוריאליים, חרמות מסוג זה שהטילו האמנים על תושבי אריאל מחבלים קשות במרקם החיים העדין שלנו כאן.
על מדינת ישראל להתמודד עם צרת החרמות, אך בכלים ובזירות הרלוונטיים. בזירה הבינלאומית ובאמצעות מאמצים דיפלומטיים, כמו גם בכלים מינהליים כמניעת מימון מגופים וארגונים המבקשים לסייע לרעים שבמקטרגינו.
ואולם, אוי לה למדינה היהודית והדמוקרטית ההופכת את חופש הביטוי לעוולה אזרחית, ואוי להם לחברי הכנסת שקיוו לעשות ענבים, אך היטיבו לעשות באושים.
החקיקה המוצעת לא רק שאיננה מעמידה לרשות הדמוקרטיה כלי אפקטיבי להתמודדות עם צרת החרמות, היא אף מאיימת לדרדר אותנו לעידן שבו "סתימת פיות" הופכת לפרקטיקה חוקית מקובלת; לעידן שבו קו הגבול הדמוקרטי-חוקתי נופל קורבן למעשים של פריצות חקיקתית. היועץ המשפטי לכנסת חזר והתריע כי ההצעה היא על סף האי-חוקתיות ומהווה פגיעה בלב חופש הביטוי הפוליטי במדינת ישראל. לדאבוני, ניסיונותי העיקשים להציע נוסחה מפשרת, שתמתן את לשון החוק ותכשיר את ההצעה במבחן החוקתי, כשלו.
"חוק החרם" איננו חוטא רק למבחן החוקתיות. הוא בבחינת חרב פיפיות המאיימת לפגוע במעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית ולשחק לידם של כל אותם המקטרגים והמלעיזים על צביונה הדמוקרטי של המדינה היהודית.
מבחינה פרקטית, תוצאותיו של חוק החרם יהיו אחרות. גם אלה שעד כה לא החרימו את מדינת ישראל יעשו זאת, והפעם לא יבדילו קו ירוק לקו אדום ולקו סגול. בנוסף, החוק מחליש את אחיזתנו המוסרית ביהודה ושומרון ומלבה תסיסה ומחאה מיותרת מבית, באשר הוא מתגרה בעזות מצח בחירויותיו הבסיסיות של הריבון, אזרחי מדינת ישראל.
הינני עומד בוש ונכלם על שלא עלה בידי להגן על אותו היחיד, האינדיווידואל, מפני אגרופיו הפרלמנטריים של הרוב.
ניתן היה לקוות שבעידן שבו תלמידיו של ז'בוטינסקי פרושים לכל רוחבה של הקשת הפוליטית, מהקואליציה ועד לאופוזיציה,
לא כך ייראו פני הדברים. אך בהעדר חוט שדרה אידיאולוגי, נדמה שגם המחויבות העמוקה לדמוקרטיה ולחירויות הפרט של אלה המכנים עצמם ממשיכי דרכו - היא מותנית.
מדינת ישראל היא הנאלצת לשאת במחיר האינטרסים הפוליטיים הגוברים על אלה הלאומיים. כאילו לא די בעולו של "חוק החרם" עצמו, הרי שאחת מתוצאותיו המגונות היא העלאת הרשות המחוקקת והרשות השופטת למסלול של התנגשות ידועה מראש.
ישנן דרכים וכלים לגיטימיים לבקר את פסיקת בית המשפט העליון, וידועה עמדתי בדבר הצורך לקדם את חוק יסוד: החקיקה, על פיו יוסדרו הגבולות שבין שתי הרשויות. ואולם, אינני יכול שלא לגנות בתוקף את הניסיונות להלך אימים על בית המשפט העליון ועל שופטיו, שנשמעו בין במרומז ובין באופן ישיר בימים האחרונים. איומים אלה הם בבחינת מסמר נוסף בארון הדמוקרטיה הישראלית.
חקיקה פרובוקטיבית, כמו גם הצעות חוק הצהרתיות, רק מערערות על מעמדה של הכנסת, על עליונותה ועל עצמאותה. כל זמן שהמחוקק מייצר ביודעין פרצות להתפרץ בן, אל לו לבוא בטענות לרשות השופטת.
״חוק החרם״ לספר החוקים.
החוק קובע כי קריאה לחרם על כל אדם או מוסד שיש לו זיקה לישראל רק בגלל אותה זיקה, היא עוולה אזרחית.
הנה תגובת אחד מחברי הכנסת, שפורסמה אז בהארץ.
מעניין לקרוא- בכלל, ובהקשר לשינוי שהוא צפה והמציאות שלנו היום בפרט.
שלשום הכריעה מליאת הכנסת על הכנסתו של "חוק החרם" לספר החוקים של מדינת ישראל. תופעת החרמות המתרגשת עלינו בעת האחרונה, מבית ומחוץ, היא חמורה ומטרידה. השמעתי דעתי לא פעם, כי בחברה הישראלית הכורעת ממילא תחת הפילוג והשיסוע הפוליטיים והסקטוריאליים, חרמות מסוג זה שהטילו האמנים על תושבי אריאל מחבלים קשות במרקם החיים העדין שלנו כאן.
על מדינת ישראל להתמודד עם צרת החרמות, אך בכלים ובזירות הרלוונטיים. בזירה הבינלאומית ובאמצעות מאמצים דיפלומטיים, כמו גם בכלים מינהליים כמניעת מימון מגופים וארגונים המבקשים לסייע לרעים שבמקטרגינו.
ואולם, אוי לה למדינה היהודית והדמוקרטית ההופכת את חופש הביטוי לעוולה אזרחית, ואוי להם לחברי הכנסת שקיוו לעשות ענבים, אך היטיבו לעשות באושים.
החקיקה המוצעת לא רק שאיננה מעמידה לרשות הדמוקרטיה כלי אפקטיבי להתמודדות עם צרת החרמות, היא אף מאיימת לדרדר אותנו לעידן שבו "סתימת פיות" הופכת לפרקטיקה חוקית מקובלת; לעידן שבו קו הגבול הדמוקרטי-חוקתי נופל קורבן למעשים של פריצות חקיקתית. היועץ המשפטי לכנסת חזר והתריע כי ההצעה היא על סף האי-חוקתיות ומהווה פגיעה בלב חופש הביטוי הפוליטי במדינת ישראל. לדאבוני, ניסיונותי העיקשים להציע נוסחה מפשרת, שתמתן את לשון החוק ותכשיר את ההצעה במבחן החוקתי, כשלו.
"חוק החרם" איננו חוטא רק למבחן החוקתיות. הוא בבחינת חרב פיפיות המאיימת לפגוע במעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית ולשחק לידם של כל אותם המקטרגים והמלעיזים על צביונה הדמוקרטי של המדינה היהודית.
מבחינה פרקטית, תוצאותיו של חוק החרם יהיו אחרות. גם אלה שעד כה לא החרימו את מדינת ישראל יעשו זאת, והפעם לא יבדילו קו ירוק לקו אדום ולקו סגול. בנוסף, החוק מחליש את אחיזתנו המוסרית ביהודה ושומרון ומלבה תסיסה ומחאה מיותרת מבית, באשר הוא מתגרה בעזות מצח בחירויותיו הבסיסיות של הריבון, אזרחי מדינת ישראל.
הינני עומד בוש ונכלם על שלא עלה בידי להגן על אותו היחיד, האינדיווידואל, מפני אגרופיו הפרלמנטריים של הרוב.
ניתן היה לקוות שבעידן שבו תלמידיו של ז'בוטינסקי פרושים לכל רוחבה של הקשת הפוליטית, מהקואליציה ועד לאופוזיציה,
לא כך ייראו פני הדברים. אך בהעדר חוט שדרה אידיאולוגי, נדמה שגם המחויבות העמוקה לדמוקרטיה ולחירויות הפרט של אלה המכנים עצמם ממשיכי דרכו - היא מותנית.
מדינת ישראל היא הנאלצת לשאת במחיר האינטרסים הפוליטיים הגוברים על אלה הלאומיים. כאילו לא די בעולו של "חוק החרם" עצמו, הרי שאחת מתוצאותיו המגונות היא העלאת הרשות המחוקקת והרשות השופטת למסלול של התנגשות ידועה מראש.
ישנן דרכים וכלים לגיטימיים לבקר את פסיקת בית המשפט העליון, וידועה עמדתי בדבר הצורך לקדם את חוק יסוד: החקיקה, על פיו יוסדרו הגבולות שבין שתי הרשויות. ואולם, אינני יכול שלא לגנות בתוקף את הניסיונות להלך אימים על בית המשפט העליון ועל שופטיו, שנשמעו בין במרומז ובין באופן ישיר בימים האחרונים. איומים אלה הם בבחינת מסמר נוסף בארון הדמוקרטיה הישראלית.
חקיקה פרובוקטיבית, כמו גם הצעות חוק הצהרתיות, רק מערערות על מעמדה של הכנסת, על עליונותה ועל עצמאותה. כל זמן שהמחוקק מייצר ביודעין פרצות להתפרץ בן, אל לו לבוא בטענות לרשות השופטת.
