לפני 13 שנים..

[טלטוליי]

לפני 13 שנים.. ../images/Emo16.gif

אמנם קצת באיחור אבל החלטתי לשתף אתכן.. לפני שבוע לאמא היתה אזכרה... 13 שנים... פיי.. ולחשוב שהייתי בת 3 =\ הרגשתי לבד... אחותי הגדולה לא יכלה לבוא, אתן יודעות למה... אז פשוט הרגשתי לבד... היא לא היתה איתי כדי לחזק אותי.. כשהגענו לקבר.. היינו 5 אחיות של אמי, סבתא שלי, בת דודה ואני.. כולם בכו, דיברו איתה, קראו תהילים... סיפרו סיפורים.. ורק אני ישבתי על איזה קבר אחר לידם.. שותקת.. מנסה להבין איך אמא שלי נמצאת מתחת לאבן קרה בתוך האדמה.. במשך 13 שנים.. מנסה ולא נקלט לי, כי זה לא הגיוני... כולם הסתכלו עליי במבט של - "למה את לא בוכה? זו אמא שלך".. רק כשהם אמרו "יאללה בואו נלך גם ככה זה לא יעזור אם נבכה".. החלטתי שאני רוצה לדבר איתה!! היא אמא שלי לא? אבל התביישתי.. לא יודעת למה, בת דודה שלי ראתה שאני רוצה אבל מתמהמהת... אז היא אמרה למשפחה - תלכו אנחנו באות עוד 5 דק', איך שכולם התרחקו, התחלתי לבכות... והייתי בהלם.. זו לא הפעם הראשונה שלי.. מממש לא..! פשוט עם הזמן, כשאני גודל, מבינה ומתבגרת יותר.. אני מבינה כמה אמא חסרה לי בתקופה הזו, גיל 16-17.. כל יום אני חושבת עליה, למרות שלא הכרתי אותה, אבל באותו היום.. לפני שבוע בבית העלמין.. פשוט לא האמנתי... וכאב לי, יותר מאי פעם.... אתן הראשונות שאני מספרת להן מה באמת הרגשתי, אני מרגישה שאם אני אספר את זה למישהו מהמשפחה... הוא יצחק ולא יאמין לי.. כי לא הכרתי אותה.. אמנם קצת באיחור אבל.... שתהיה לנו שנה נפלאה, של הגשמת חלומות, בריאות.. אושר - עושר.. ושרק נחייך.. אמן!

 

[Darkmatter]

../images/Emo16.gif

פייי 13 שנים?! באמת לא ייאמן. כל דבר שמרגישים הוא דבר אנושי ואם אנשים אחרים לא מסוגלים להבין ולחוות את זה כמוך, זה לא אומר שזה לא קיים וזה לא אומר שזה לא לגיטימי. אני חושבת דווקא שזה הגיוני. כשאת גודלת את מבינה יותר ויותר את האובדן ואת ההשלכות שלו ויכולה יותר להתחבר לאמא ולהתגעגע אליה. אני מקווה שתצליחי להתחבר אליה בדרך שלך ושיוקל לך לאט לאט... איתך...

 

[אשבל1]

היי טלטוליי חמודה

קשה לי להאמין שמישהו יצחק כי לא הכרת אותה, אני חושבת שאנשים מבינים שגם אם איבדת את אימך בגיל 3 עדיין היא הייתה אמא שלך והאובדן הוא אובדן באותה מידה. האם ייתכן שאת זו שחושבת שאם איבדת את אימך בגיל כה צעיר אז אבלך שונה משל אחרים? לדעתי עלייך לאזור אומץ ולא לפחד לשדר לסביבה שכואב לך ועצוב לך ואמא חסרה לך כל כך בתקופה לא קלה זו של החיים. וגם לי כמוך הרבה יותר נוח להיות באזכרה לבד ליד הקבר, זה מאוד אישי, מאחלת לך שנה שמחה ובאמת יתגשמו כל חלומותייך..

 

[טלטוליי]

תודה :]

 

[כנפיים לבנות]

טלטוליי יקרה..

קודם כל, אני שמחה שהגעת לכאן ושיתפת אותנו... אני לא יכולה לתאר לך כמה אני מזדהה איתך.. גם אני גדלתי כל חיי בלי אמא.. וגיל ההתבגרות, 14- 17 פחות או יותר, היה השלב הכי קשה.. אני זוכרת את עצמי באחת האזכרות שלה אומרת למשפחה שאני עוד מעט מגיעה, בדיוק בשלב שתיארת, שכולם החליטו שגם ככה לא יעזור אם נבכה. ישבתי לידה ודיברתי אליה. אחרי הפעם הזו זה הפך להרגל. כולם ידעו שאחרי הכמה דקות של איחוד משפחתי, יש לי את הכמה דקות שלי איתה. את יודעת, לפעמים אחרי שאני מספרת שאמא נפטרה ושואלים אותי בת כמה הייתי ואני אומרת שהייתי תינוקת, אני מקבלת תגובות של "אה אז לא הכרת אותה בכלל..." ואני בטוחה שאת מכירה את זה... אני רוצה לומר לך, שזה כלל לא משנה... זה לא עושה את זה קל יותר או קשה יותר... ואני לא חושבת שמישהו יצחק אליך אם תגידי שקשה לך... זו התמודדות שונה ולא יותר קלה... אחי הגדול אמר לי באחת האזכרות שזה הזמן שלי להתאבל עליה.. שכשזה קרה לא יכולתי לעשות את זה אז אני עושה את זה עכשיו.. וזה אחד הדברים שהכי הרגיעו אותי באותה תקופה... טלטוליי, זו אכן תקופה כלל לא פשוטה כשלעצמה, וההתמודדות עם האובדן וכל ההשלכות וההשפעות שלו באים בעוצמות מאוד חזקות... גם אם עברו 13 שנה... הזמן לא מרפא, ובמיוחד לא כשהאובדן הוא בגיל כל כך צעיר שבכלל לא הייתה לך הזדמנות לעבד אותו... אני מאוד מכירה את זה... ובטוחה שאני לא היחידה כאן... תני לעצמך זמן.. וזיכרי שאנחנו כאן תמיד...

גדול...

 

[ymz]

../images/Emo16.gif

אין לי הרבה להוסיף למה שבנות כתבו, אמא זאת אימא ולא משנה בת כמה היית שכאיבדת אותה הכאב הוא אותו כאב והצורך נשאר אותו צורך. מאחלת לך שנה טובה והרבה שמחה.

 

[לימון מוסיפה המון]

טלטוליי

מדהים אותי כל פעם מחדש, איך יוצרים הררכיה לכאב. את היית ילדה בת 3, כשהיא נפטרה. הכרת אותה! היא היתה חלק בסיסי מאוד מחייך עד גיל 3. לעומת אדם מבוגר שחווה רק אובדן, את חווית בנוסף גם סוג של נטישה. יום אחד היא כמה ונעלמה, ולכי תסבירי לילדה בת 3 מה המשמעות של מוות. איכשהו תמיד נדמה לאנשים שילדים קטנים פשוט מתרגלים למצב שלהם בלי לשאול שאלות. אבל כשהיית בת 3, נעלמה לך אמא ופשוט לא ידעת מה לשאול ובכלל מה קרה. ואז ה"גדולים" מנכסים לעצמם את האובדן בזכות הזכרונות שיש להם והוותק שהם צברו עם אותו אדם וזה פשוט לא נכון ואפילו מעוות. אני הרבה יותר משמחה בשביל שהצלחת לתת לעצמך לבכות. שהצלחת לתת לעצמך את הלגיטימציה להתאבל עליה ולכאוב את עובדנה. אני ממש לא מופתעת שהצלחת לבכות דווקא כשכולם הלכו. זה הכי טבעי בעולם, בדיוק בגלל השימוש במונח הלא נכון "לא הכרת אותה". הכרת אותה והיא הכי אמא שלך! סיפור קטן, את אבא שלי איבדתי במלחמת יום כיפור, כשהייתי בת פחות משנתיים. בדיוק כמוך, גדלתי בתחושה שאם אין לי זכרונות, אז כנראה שלא איבדתי וכמובן שלא נתתי לעצמי לבכות. להיות בלי אבא היה סוג של מצב נתון שאומר לחיות בחסר. כשהייתי בערך בת26-27, גילו לאמא שלי סרטן, ואז שנייה לפני הניתוח שלה החלטתי בפעם הראשונה בחיי שאני נוסעת לבד לקבר של אבא. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי, דיברתי איתו ובכלל העזתי להשתמש במושג הלא ברור הזה בעייני "אבא". מסתבר שיותר מידיי אנשים באזכרות רק גורמים לנו לנתק מהאדם שאליו הגענו. מאוד שמחה בשבילך שהגעת ליכולת להתאבל עליה בגיל כל כך צעיר.

לימור

 

[לימון מוסיפה המון]

כמה=קמה

 

[כנפיים לבנות]

לימון יקרה!

כייף לראות אותך

מה שלומך?? ו... רציתי לומר לך שמאוד הזדהתי עם מה שכתבת.. לילה נעים

 

[לימון מוסיפה המון]

תודה../images/Emo25.gif

 

[סנדקית]

שלום טלטוליי

קודם כל, שולחת לך חיבוק גדול ומודה לך שכתבת את הדברים, כי הצלחת לתאר סיטואציה רגשית וכואבת ונתת לה מילים שהצלחתי להבין. את מתארת בכתיבה שלך שני מצבים בנוגע להתנהגות שלך באבל על אמא שלך- מחד את כותבת שהרגשת שהסתכלו עליך וחשבו "למה היא לא בוכה" ומאידך את חוששת שבדיוק אותם אנשים יצחקו ולא יאמינו שאת מרגישה משהו. הרבה פעמים, אם לא תמיד, זה בעצם מה שאנחנו חושבים שחושבים עלינו ולא מה שהאחרים באמת חושבים. יצא לי קצת מסורבל, ומה שאני בעצם מנסה להגיד, שלפחות מהתחושות שלי, אני לא מרגישה את הלגיטימציה מהסביבה להתאבל, ובעצם זו לא הסביבה אלא אני. הרבה פעמים מאוד קשה לי להתחבר לעצב הזה, לדבר הערטילאי הזה שנקרא ההורים שלי שנפטרו לפני 22 שנה. זה כ"כ רחוק ויחד עם זה החוסר בהם לפעמים כ"כ מוחשי. ועוד משהו- בשנתיים האחרונות, סגלנו לעצמנו אני, אחיותי ואחי (שהיה בן גילך כשהוריי נפטרו) סוג חדש של אזכרה. אחרי שכל המשפחה עולה לקבר אנחנו נשארים שם כמה שבא לנו, רק האחים, וכל אחד עושה ואומר מה שהוא רוצה. נדהמתי לגלות כמה זה עושה לנו טוב. בעצם אחרי כ"כ הרבה שנים גילינו את הקושי הזה שקיים אצל כולנו "להעמיד פנים" כל הזמן ו"לעשות את הדבר הנכון" ליד כל השאר. גילינו שבהרכב הזה, שהוא רק שלנו, אנחנו הכי אמיתיים והכי כואבים והכי מתאבלים, בלי שאף אחד מעביר ביקורת (אמיתית או מדומה), וככה הכי טוב לנו. אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי, אני מקווה שתרשי לעצמך להרגיש ולכאוב, יש לך את כל הלגיטימציה שבעולם להתאבל על הדבר היקר מכל שאבדת. שתהיי לך שנה טובה- שתמשיכי להתחבר ולהזכר ולגעת, בקצב ובתדירות שהלב שלך מאפשר לך. וכמובן שתחייכי הרבה, שתשמחי המון ושיהיה לך שפע של טוב.

 

[סְקָאלִי]

היי טלטוליי ...

מצטערת שחווית צער כה רב. כתבו לך בתגובות הרבה דברים חכמים. ואכן אנשים לא תמיד מבינים ... הקשר בין התינוק לאם הוא כל כך חזק וכל כך משמעותי. האם היא הבטחון של התינוק, היא הקשר שלו לעולם. היא מזינה אותו והיא מלטפת אותו והיא מדברת איתו. היא בד"כ הדמות הכי קבועה בחייו, והיא נותנת לו את הבטחון שלו. התינוק זקוק לאימו עוד לפני שהוא יודע להמשיג למה. ובודאי שתינוקות ועל אחת כמה וכמה ילדים בגיל יותר גדול, מרגישים בהבדלים ובהיעדרות, והכל עולמם מזדעדע מהשינוי. הקשר עם האם מעצב בהרבה מבונים את התינוק ואת תפיסתו כאדם כלפי העולם. הזכרון של אמא "סָפוּג" בנו, ולאו דווקא במילים ועובדות. וכמו שאת בעצמך כותבת בחתימה שלך: :לפעמים צריך לאבד מישהו, כדי להבין כמה אנו זקוקים לו.." וגם: "הזמן לא יכול לשכוח.. את מה שהלב לא יכול למחוק." דבר נוסף שמשפיע כאן אולי הוא העובדה שאת בגיל התבגרות. אחד מהמאפיינים של הגיל הזה הוא שמתפתח בו נושא הזהות. והרי חלק בסיסי מהזהות שלנו זה המקורות שלנו - מאין באנו, מה המורשת שלנו מהורינו. לסיום, אני מאוד מסכימה גם עם מה שהסנדקית כתבה. לעיתים קרובות אנחנו עושים מה שנקרא "השלכה" - מייחסים מחשבות שלנו לאנשים בסביבתנו. אני מליצה לך, לאט לאט ועד כמה שניתן, לגבש לעצמך את מה שנראה לך נכון. אחרים לא יכולים לחוות את כאבך, ואת לא חייבת דין וחשבון והסברים לאף אחד. דברי עם עצמך, תהיי קשוהנ לרגשות שלך, ותשאלי את עצמך מה מתאים לך, ולפי זה תנהגי. זה החיים שלך יקירתי, ובסופו של דבר הם יהיו מה שאת תעשי מהם. שולחת לך חיבוק גדול, קטנטונת.