לפני סגירת הקלפיות
הבוקר, כשהלכנו כולנו לבי``ס של הברווז להצביע, פגשנו את החצר מגודרת והרבה אנשיבטחון ומשטרה. התברר שאהוד ברק מגיע לבקר. שאלתי: ``מה...דווקא לכאן? למעוז בוחריו? אין מקומות אחרים בהם צריך לשכנע את המהססים? הואבא לכאן לשכנע את המשוכנעים...?`` בעלת עיני השקד, ברגישותה האופיינית, השיבה ש...``מה אתה רוצה ממנו, מסכן... הוא בא לשאוב קצת עידוד...`` נו, מילא. עמדנו שם בשטח המגודר לבקשתו של הברווז, לצפות בו, להושיט יד, ואולי לתת קצת עידוד (כאילו שאני לא צריך קצת עידוד לאור הקטסטרופה הצפויה בעוד כמה שעות....). ואז הוא הגיע. מלווה באנשי בטחון, יחד עם רעייתו. מצלמות טלביזיה דחפו אותנו הצידה, ולמרות זאת הצלחתי להעיף בו מבט בוחן מקרוב. הוא נראה זחוח. ידעתי שזה כלפי חוץ. היה ברור מתוך עיניו הכבויות שהוא יודע שזהו. ואני..., כרגיל במצבים כאלה, גלגלתי את הסרט לאחור. נזכרתי בערגה בתקווה הגדולה מלפני שנה וחצי, כשהוא נבחר. נזכרתי באמונה שהיתה לי באיש הזה. כמה האמנתי בשלום שהוא הבטיח להביא. כמה האמנתי במהפכה האזרחית (שלא לומר החילונית) שהוא הבטיח להגשים. כמה האמנתי ביכולתו ללכד את השורות ולהגשים סוף סוף את כל מה שדרוש כדי להעניק לברווז שלי, לאיש הקרטה, לילדה עם הכובע האדום, לאיש המונופול, ולכולם חיים של שלום, של שלווה, של שיוויון, של כבוד. כשהוא נבחר, החגיגה היתה גדולה. וכבר בנאום הנצחון שלו (אתם זוכרים? ``רק לא שס....רק לא שס...``); הוא כבר איכזב אותנו... ובהמשך, ראינו עד כמה הוא זלזל בבוחריו. אספתי עד כמה שיכולתי את כל הריסות ליבי, ולקחתי את עצמי להצביע בעדו. בעצם... להצביע נגד הזכרונות האיומים מלפני 19 שנה, למרות האכזבה מברק. ושם, מאחורי הפרגוד, פתאום ראיתי שבערימה של שרון חסרים כבר המון פתקים, ובערימה המלאה של ברק... אני כאילו הראשון שלוקח בידיו פתק שלו להכניס בתוך המעטפה... וחשבתי, שאני לא מבין... אני כותב מילים אלה שעה וחצי לפני פירסום תוצאות המדגם. דומה שבכל מערכות הבחירות בהן השתתפתי - מעולם לא היתה לי וודאות כה גדולה לגבי התוצאות. מעולם לא ידעתי מראש שאני בצד המפסיד. ומעולם לא הייתי כל כך חרד לגורלו של הברווז... סקסופון
הבוקר, כשהלכנו כולנו לבי``ס של הברווז להצביע, פגשנו את החצר מגודרת והרבה אנשיבטחון ומשטרה. התברר שאהוד ברק מגיע לבקר. שאלתי: ``מה...דווקא לכאן? למעוז בוחריו? אין מקומות אחרים בהם צריך לשכנע את המהססים? הואבא לכאן לשכנע את המשוכנעים...?`` בעלת עיני השקד, ברגישותה האופיינית, השיבה ש...``מה אתה רוצה ממנו, מסכן... הוא בא לשאוב קצת עידוד...`` נו, מילא. עמדנו שם בשטח המגודר לבקשתו של הברווז, לצפות בו, להושיט יד, ואולי לתת קצת עידוד (כאילו שאני לא צריך קצת עידוד לאור הקטסטרופה הצפויה בעוד כמה שעות....). ואז הוא הגיע. מלווה באנשי בטחון, יחד עם רעייתו. מצלמות טלביזיה דחפו אותנו הצידה, ולמרות זאת הצלחתי להעיף בו מבט בוחן מקרוב. הוא נראה זחוח. ידעתי שזה כלפי חוץ. היה ברור מתוך עיניו הכבויות שהוא יודע שזהו. ואני..., כרגיל במצבים כאלה, גלגלתי את הסרט לאחור. נזכרתי בערגה בתקווה הגדולה מלפני שנה וחצי, כשהוא נבחר. נזכרתי באמונה שהיתה לי באיש הזה. כמה האמנתי בשלום שהוא הבטיח להביא. כמה האמנתי במהפכה האזרחית (שלא לומר החילונית) שהוא הבטיח להגשים. כמה האמנתי ביכולתו ללכד את השורות ולהגשים סוף סוף את כל מה שדרוש כדי להעניק לברווז שלי, לאיש הקרטה, לילדה עם הכובע האדום, לאיש המונופול, ולכולם חיים של שלום, של שלווה, של שיוויון, של כבוד. כשהוא נבחר, החגיגה היתה גדולה. וכבר בנאום הנצחון שלו (אתם זוכרים? ``רק לא שס....רק לא שס...``); הוא כבר איכזב אותנו... ובהמשך, ראינו עד כמה הוא זלזל בבוחריו. אספתי עד כמה שיכולתי את כל הריסות ליבי, ולקחתי את עצמי להצביע בעדו. בעצם... להצביע נגד הזכרונות האיומים מלפני 19 שנה, למרות האכזבה מברק. ושם, מאחורי הפרגוד, פתאום ראיתי שבערימה של שרון חסרים כבר המון פתקים, ובערימה המלאה של ברק... אני כאילו הראשון שלוקח בידיו פתק שלו להכניס בתוך המעטפה... וחשבתי, שאני לא מבין... אני כותב מילים אלה שעה וחצי לפני פירסום תוצאות המדגם. דומה שבכל מערכות הבחירות בהן השתתפתי - מעולם לא היתה לי וודאות כה גדולה לגבי התוצאות. מעולם לא ידעתי מראש שאני בצד המפסיד. ומעולם לא הייתי כל כך חרד לגורלו של הברווז... סקסופון
