לפני האבן
לפני האבן *************** מאת: פרי מגדים -א - לפני הפַּסָל עומדת אבן גדולה, היולית, ובפני דימיונו, צורה שאותה הוא היה רוצה להוציא מהאבן. דמיונו של הפסל איננו דימיון מושלם. יותר ממה שיש לו ידיעה ברורה, יש לו הרגשה חיה, כאשר לאט לאט, ההרגשה הזאת הולכת ולובשת צורה. בטרם הוא הכה באבן, באיזמלו ובפטישו, הכין לעצמו סידרה של טיוטות, בהם הוא ניסה לרשום את הצורה הכי מתאימה המבטאת את מושא רצונותיו, את תמצית דמו... לאט לאט מרישום לרישום הלכה והתגבשה יותר ויותר הצורה המתאימה, הנכונה. כעת, מצד אחד, הוא כבר להוט לעבוד על האבן, מצד שני, היות שיש לו עדיין ספקות באשר לצורה הסופית שתצא ממנו, הוא חרד להנחית על האבן את מכת הפטיש הראשונה, ביודעו שסידרה של כמה מכות פטיש עלולה לחייב אותו ללכת לכיוון שאולי הוא לא כל כך התכוון אליו. כי כל נגיעה באבן היא נגיעה סופית, ומה שמסותת - מסותת לתמיד! "לא משנה מה תהיה השורה הראשונה שתצא ממך, בלאו הכי לא כל מה שאגרת תוכל להוביל...", ציטט בהטעמה פנימית שורה מיתוך שיר של אנדד אלדן, אותו קרא לפני שנים רבות, שורה שהפכה לו מאז למוטו של ההתחלות... "זה אולי נכון בכתיבה של מילים... שאותם אפשר לכתוב ולמחוק ולכתוב..." אמר, "אך בעבודה עם אבנים ...? ", חִייֵך לעצמו... איך שלא יהיה, הוא תמיד סמך על כך שבתהליך העבודה, תתפתח היצירה בהתאם לכוונתו. הרעד הפנימי, רעד הנובע מחוסר הידיעה הסופית איך הפסל יראה בסופו של דבר, האיץ בתוכו, תחושה של ראשוניות, ותחושה של סקרנות שמחדדת את חושיו, ומדגדגת את קצות עצביו. עד שבוקר אחד מצא את עצמו כאיש אחד מנחית על האבן את מכת הפטיש הראשונה. * * * מאז אותו בוקר עברו חמישה שבועות, ומצב רוחו של הפַּסָל בכי רע. למרות שהוא עבד על האבן, במשך חודש שלם, מתוך התלהבות וללא לאות. האבן עוצבה בידו לכיוון, שהתבהר לו עכשיו, ככיוון לא נכון, כיוון שלא יאפשר לו להגיע למה שהוא רצה. לא במכה אחת הוברר לו שהוא טעה לדרך שאין חזרה ממנה. בהתחלה הייתה זו תחושה של הֵיצֵרוּת. תחושת היצרות שהוא התחיל לחוש אותה, בין מכת איזמל למכת איזמל. תחושה שאחרי כל מכה ומכה האבן נהיית יותר ויותר צרה על מנת להכיל את רעיונו. אך הוא הרגיע את עצמו באומרו, שזאת היא רק רוֹשְׁמָה של הפרספקטיבה. הפרספקטיבה הנובעת ממעמד האבן, היא זו שיוצרת את האפקט של הָהֵיצֵרוּת, אפקט שבעצם איננו קיים במציאות. כך המשיך להשלות את עצמו; שהתחושה האומרת לו שכאילו משהו פה לא בסדר, נובעת רק מאשליה אופטית. אך ככל שהוא ממשיך לחצוב באבן, מנחית בכל כח זרועו הימנית, האוחזת את הפטיש הכבד, מהלומות על האיזמל המגושם שמחזיקה ידו השמאלית, שובר שברי אבן ונתזי אבן. וככל שהוא מסיר את סרח העודף וחושף לאט לאט את סקיצת הפסל הגולמית שבה טמונה גוף היצירה, סקיצה שבהמשך הוא כבר יעבוד עליה רוב הזמן עם פטיש קל ואיזמל עדין, וככל שסקיצת האבן הולכת ונחשפת, כך גם הולכת ונחשפת... הולכת ונחשפת... מה ? הפרספקטיבה המוטעית ? האשליה האופטית ? או שהולכת ונחשפת כאן טעות גסה של פיסול ? אם "האשליה האופטית" גוברת ככל שאני מעמיק לחצוב באבן – אז ברור לגמרי שיש קשר בין החרפת "האשליה האופטית" לבין התקדמות העבודה שלי בחציבת האבן זאת אומרת שאין כאן שום אשליה אופטית ! הגיון פשוט! מה כל כך פשוט...? מה זה כל כך פשוט... ? מלמל לעצמו, תוך שהוא עוזב את הפטיש שנוחת ארצה בקול עמום, ספק נזרק מידו בתנועת כעס, ספק מופל בתנועת ייאוש... ואז פתאום הבעתו מתחדדת כשהוא מסנן מיתוך שיניו: "לעזאזל, זאת לא אשליה אופטית! " כאשר נגולה מעיניו "האשליה האופטית" ונחשפה לפניו המציאות, הוא כעס על עצמו, על כך שאימץ לעצמו פרשנות מוטעית רק בגלל שהיא הייתה כל כך נוחה לו. אם היה עוצר בלי לאמץ פרשנות, היה אפשר להציל את היצירה ! הוא כעס על עצמו, וצחק מעצמו צחוק מר. היה לו יותר קל לכעוס על עצמו ולצחוק מעצמו, מאשר לעמוד מול תחושת האובדן הכואבת שחילחלה בתוכו. בדימיונו, בא לו לנפץ את האבן הגדולה. את האבן שהכיר בה כל זיז, כל חריץ וכל בקע. הוא הכיר את פני האבן עוד יותר מאשר הוא מכיר את קמטי הפנים של אישה אהובה. בפועל, הוא אומנם לא העיז לנגוע באבן לרעה. אך לעומת זה, הוא זרק את כל הרישומים שהנחו אותו בעבודתו, כמי שמתנער מחפצים מיותרים, מרגיזים, שאותם הוא היה חייב לשאת עד עכשיו על גבו. בלי הרישומים, הוא נותר לבדו, הוא והאבן. וכמובן עם התחושה הדמיונית החזקה של הבבואה שהייתה צריכה לצאת מתוך האבן, כגרעין היוצא מתוך קליפתו. אך כל פעם שהוא הסתכל באבן, או שראה אותה בדמיונו, משהו בתוכו התכווץ, התכווץ כל כך חזק עד שהוא היה מוכרח להתכופף, וללחוץ על בטנו, על מנת להעביר את תחושת הכיווץ. * * * כמה ימים עברו עליו כמעט בלי מעשה, כשהוא הולך מפה לשם ומשם לפה, מסדר דברים, בהיסח הדעת, כאשר אחר כך, משום מה, הם נראים לו עוד פחות מסודרים ממה שהיו קודם לכן, ואז הוא הולך והופך את הסדר. לפלא בעיניו, התחושות המטרידות, הקשות האלה שמלוות אותו כבר כמעט שבועיים. זה עוד לא קרה לו. שנים רבות שהוא כבר מפסל. בתהליך העבודה הוא התמכר להרבה אבנים. היו הרבה חומרי-אבן שלא נענו לו תוך כדי העבודה. או שדמיונו לגבי היצירה לא תאם את מה שיצא לו. או שידיו הטעו אותו. או שחוסר זהירות היה בעוכריו. פעם נשברה חתיכה שאי אפשר היה להדביקה, פעם התפוררה האבן וכדומה. הוא היה אז מצטער על העבודה הרבה שהלכה לאיבוד, ואפילו בפעמים מאד בודדות חש עצב על האקסטזה שבסופו של דבר לא הגיעה ליידי מימוש. אך מעולם לא ליוותה אותו סערת רגשות כל כך עזה. המשך הסיפור: בהודעה הבאה
לפני האבן *************** מאת: פרי מגדים -א - לפני הפַּסָל עומדת אבן גדולה, היולית, ובפני דימיונו, צורה שאותה הוא היה רוצה להוציא מהאבן. דמיונו של הפסל איננו דימיון מושלם. יותר ממה שיש לו ידיעה ברורה, יש לו הרגשה חיה, כאשר לאט לאט, ההרגשה הזאת הולכת ולובשת צורה. בטרם הוא הכה באבן, באיזמלו ובפטישו, הכין לעצמו סידרה של טיוטות, בהם הוא ניסה לרשום את הצורה הכי מתאימה המבטאת את מושא רצונותיו, את תמצית דמו... לאט לאט מרישום לרישום הלכה והתגבשה יותר ויותר הצורה המתאימה, הנכונה. כעת, מצד אחד, הוא כבר להוט לעבוד על האבן, מצד שני, היות שיש לו עדיין ספקות באשר לצורה הסופית שתצא ממנו, הוא חרד להנחית על האבן את מכת הפטיש הראשונה, ביודעו שסידרה של כמה מכות פטיש עלולה לחייב אותו ללכת לכיוון שאולי הוא לא כל כך התכוון אליו. כי כל נגיעה באבן היא נגיעה סופית, ומה שמסותת - מסותת לתמיד! "לא משנה מה תהיה השורה הראשונה שתצא ממך, בלאו הכי לא כל מה שאגרת תוכל להוביל...", ציטט בהטעמה פנימית שורה מיתוך שיר של אנדד אלדן, אותו קרא לפני שנים רבות, שורה שהפכה לו מאז למוטו של ההתחלות... "זה אולי נכון בכתיבה של מילים... שאותם אפשר לכתוב ולמחוק ולכתוב..." אמר, "אך בעבודה עם אבנים ...? ", חִייֵך לעצמו... איך שלא יהיה, הוא תמיד סמך על כך שבתהליך העבודה, תתפתח היצירה בהתאם לכוונתו. הרעד הפנימי, רעד הנובע מחוסר הידיעה הסופית איך הפסל יראה בסופו של דבר, האיץ בתוכו, תחושה של ראשוניות, ותחושה של סקרנות שמחדדת את חושיו, ומדגדגת את קצות עצביו. עד שבוקר אחד מצא את עצמו כאיש אחד מנחית על האבן את מכת הפטיש הראשונה. * * * מאז אותו בוקר עברו חמישה שבועות, ומצב רוחו של הפַּסָל בכי רע. למרות שהוא עבד על האבן, במשך חודש שלם, מתוך התלהבות וללא לאות. האבן עוצבה בידו לכיוון, שהתבהר לו עכשיו, ככיוון לא נכון, כיוון שלא יאפשר לו להגיע למה שהוא רצה. לא במכה אחת הוברר לו שהוא טעה לדרך שאין חזרה ממנה. בהתחלה הייתה זו תחושה של הֵיצֵרוּת. תחושת היצרות שהוא התחיל לחוש אותה, בין מכת איזמל למכת איזמל. תחושה שאחרי כל מכה ומכה האבן נהיית יותר ויותר צרה על מנת להכיל את רעיונו. אך הוא הרגיע את עצמו באומרו, שזאת היא רק רוֹשְׁמָה של הפרספקטיבה. הפרספקטיבה הנובעת ממעמד האבן, היא זו שיוצרת את האפקט של הָהֵיצֵרוּת, אפקט שבעצם איננו קיים במציאות. כך המשיך להשלות את עצמו; שהתחושה האומרת לו שכאילו משהו פה לא בסדר, נובעת רק מאשליה אופטית. אך ככל שהוא ממשיך לחצוב באבן, מנחית בכל כח זרועו הימנית, האוחזת את הפטיש הכבד, מהלומות על האיזמל המגושם שמחזיקה ידו השמאלית, שובר שברי אבן ונתזי אבן. וככל שהוא מסיר את סרח העודף וחושף לאט לאט את סקיצת הפסל הגולמית שבה טמונה גוף היצירה, סקיצה שבהמשך הוא כבר יעבוד עליה רוב הזמן עם פטיש קל ואיזמל עדין, וככל שסקיצת האבן הולכת ונחשפת, כך גם הולכת ונחשפת... הולכת ונחשפת... מה ? הפרספקטיבה המוטעית ? האשליה האופטית ? או שהולכת ונחשפת כאן טעות גסה של פיסול ? אם "האשליה האופטית" גוברת ככל שאני מעמיק לחצוב באבן – אז ברור לגמרי שיש קשר בין החרפת "האשליה האופטית" לבין התקדמות העבודה שלי בחציבת האבן זאת אומרת שאין כאן שום אשליה אופטית ! הגיון פשוט! מה כל כך פשוט...? מה זה כל כך פשוט... ? מלמל לעצמו, תוך שהוא עוזב את הפטיש שנוחת ארצה בקול עמום, ספק נזרק מידו בתנועת כעס, ספק מופל בתנועת ייאוש... ואז פתאום הבעתו מתחדדת כשהוא מסנן מיתוך שיניו: "לעזאזל, זאת לא אשליה אופטית! " כאשר נגולה מעיניו "האשליה האופטית" ונחשפה לפניו המציאות, הוא כעס על עצמו, על כך שאימץ לעצמו פרשנות מוטעית רק בגלל שהיא הייתה כל כך נוחה לו. אם היה עוצר בלי לאמץ פרשנות, היה אפשר להציל את היצירה ! הוא כעס על עצמו, וצחק מעצמו צחוק מר. היה לו יותר קל לכעוס על עצמו ולצחוק מעצמו, מאשר לעמוד מול תחושת האובדן הכואבת שחילחלה בתוכו. בדימיונו, בא לו לנפץ את האבן הגדולה. את האבן שהכיר בה כל זיז, כל חריץ וכל בקע. הוא הכיר את פני האבן עוד יותר מאשר הוא מכיר את קמטי הפנים של אישה אהובה. בפועל, הוא אומנם לא העיז לנגוע באבן לרעה. אך לעומת זה, הוא זרק את כל הרישומים שהנחו אותו בעבודתו, כמי שמתנער מחפצים מיותרים, מרגיזים, שאותם הוא היה חייב לשאת עד עכשיו על גבו. בלי הרישומים, הוא נותר לבדו, הוא והאבן. וכמובן עם התחושה הדמיונית החזקה של הבבואה שהייתה צריכה לצאת מתוך האבן, כגרעין היוצא מתוך קליפתו. אך כל פעם שהוא הסתכל באבן, או שראה אותה בדמיונו, משהו בתוכו התכווץ, התכווץ כל כך חזק עד שהוא היה מוכרח להתכופף, וללחוץ על בטנו, על מנת להעביר את תחושת הכיווץ. * * * כמה ימים עברו עליו כמעט בלי מעשה, כשהוא הולך מפה לשם ומשם לפה, מסדר דברים, בהיסח הדעת, כאשר אחר כך, משום מה, הם נראים לו עוד פחות מסודרים ממה שהיו קודם לכן, ואז הוא הולך והופך את הסדר. לפלא בעיניו, התחושות המטרידות, הקשות האלה שמלוות אותו כבר כמעט שבועיים. זה עוד לא קרה לו. שנים רבות שהוא כבר מפסל. בתהליך העבודה הוא התמכר להרבה אבנים. היו הרבה חומרי-אבן שלא נענו לו תוך כדי העבודה. או שדמיונו לגבי היצירה לא תאם את מה שיצא לו. או שידיו הטעו אותו. או שחוסר זהירות היה בעוכריו. פעם נשברה חתיכה שאי אפשר היה להדביקה, פעם התפוררה האבן וכדומה. הוא היה אז מצטער על העבודה הרבה שהלכה לאיבוד, ואפילו בפעמים מאד בודדות חש עצב על האקסטזה שבסופו של דבר לא הגיעה ליידי מימוש. אך מעולם לא ליוותה אותו סערת רגשות כל כך עזה. המשך הסיפור: בהודעה הבאה