בדיעבד אני
מצטער על שלא ביקשתי גם מאמא שלי לצפות. זכור לי, שלפני שנתיים - הזמנו לחוג "סגול" (=חוג הסטודנטים ההומואים באוניברסיטת בן גוריון, שאני ממיסדיו) נציג מקבוצת הו"ד: הומוסקסואלים דתיים - כדי שיספר על חוויותיו כהומו דתי. הוא סיפר על הקושי הרב והלא אנושי, ועל יחסם הנורא של אנשי הדת אליו - בערך כמו מה שראיתם בסרט "לפניך ברעדה". האנשים בחדר (סטודנטים הומואים ולסביות גאים וחילונים) התחילו להתקיף אותו על דתיותו- ועל כך שאם זה היחס - למה הוא נשאר דתי, ושמדובר בטפשות מצידו להשאר דתי ומאמין. אני הייתי החוזר בשאלה היחיד שם. די ריחמתי עליו. ופתאום מצאתי את עצמי מתווכח עם האחרים שם - מגן עליו - ומסביר למה אין להם זכות לומר לו שלא להאמין, ומְדַבֵּר בזכות האמונה. לא הייתי מצפה מעצמי קודם לדָבָר כזה - אבל המתקפה הווכחנית האטומה כנגדו - חייבה אותי לא להישאר אדיש. וממש ריחמתי עליו. זה הזכיר לי איך - כשהייתי בחו"ל ונדרשתי להתמודד עם האשמות על ישראל ועל פגיעה בזכויות העם הפלשתינאי - נדחקתי לפינה להגנה על עמדות (ימניות) שלא הייתי חוזר עליהם בארץ, ודיברתי ימנית. סתם נזכרתי. דני