"לפחות יצא מזה ספר"
"לפחות יצא מזה ספר" / אתי רן את תוכן הספר משקף נאמנה הטקסט שעל הכריכה האחורית, והרי הוא: "בדואט, אתר היכרויות אינטרנטי, אדם יכול להיות כל מי וכל מה שירצה להיות – שנון, יפה עינים, האחד והיחיד. המקלדת מתקתקת, והמחשב סופג הכל. אירית, גיבורת ספר זה, מבקרת בדואט מדי יום. "זה כל-כך מטופש, החיפוש הזה" – היא כותבת – "כאילו נסיך החלומות יקפוץ החוצה מן המסך, אבל אני לא מצליחה להתאפק – הסקרנות חזקה ממני". בפורומים, בקהילות שברשת, אדם יכול להשתלב ללא מאמץ. בחסות כינויים אנונימים נבנית קהילה חמימה. אירית מאבחנת: ככל שהיא מדברת פחות עם אנשים חיים, היא מדברת יותר עם אנשים וירטואלים. כתיבת סיפור – כך מגדירה אירית את העיסוק החביב עליה מכל – היא תהליך שבו היא, הכותבת, מתקיימת בשלמות בתוך דמות אחרת. גם מכתבי האהבה שהיא שולחת אל עודד, האיש שיצא מדואט ונכנס אל תוך חייה, עוברים אותו תהליך: אירית הבדויה, לא החיה, היא הכותבת אל עודד. ולא אל עודד החי היא כותבת, אלא אל האיש שבדואט. אתי רן לוקחת את הקורא למסע בחייה של אירית, שם הוירטואליות והמציאות משמשים בערבוביה, וקו הגבול בין החיים הפנימיים, המתנהלים בתוך נפשה, לחיים הממשיים מטושטש". אירית, גיבורת הספר, חוותה משבר מן הסוג שחוותה גיבורת הספר הראשון של אתי רן. לכאורה התאוששה ועברה הלאה. בפועל נפגמה יכולתה ליצור קשר אנושי. אבדו לה האמון בתמימות וברוך. אבל היא רוצה באלה, רוצה מאוד, ואת כל כמיהתה היא מעבירה אל העולם הוירטואלי. משנפלה ברשת, מיטשטשים אצלה הקוים המפרידים בין המציאות לוירטואליות. יכולת הסיפור של הסופרת נפלאה. ביד אמן היא משלבת מחשבות, מכתבים, קטעי שיחות, סיפורי יומיום ופנטזיות. אופיני הוא השלב הכמעט אחרון של הספר, בו היא גוררת מערכת יחסים גרועה, ועוקבת אחריה כאילו מן הצד, כדי למצוא סוף לספר שהיא כותבת. משהו בסיסי באירית מאוד רגוע, אבל בפועל היא מכניסה עצמה למערבולות כמעט על כל צעד ושעל. אתי רן מפליאה לתמרן בין שתי הקיצונויות. יש משהו בלתי הגיוני בהתנהלות של אירית, אבל המבט החד והמנתח של הסופרת כמעט שמשכנע את הקורא כי כך הדברים אכן אמורים להתרחש. בדיוק כפי שאירית עסוקה ללא הרף בלהסביר את עצמה לעצמה. הספר מעט טורד מנוחה, מן הסוג שנשאר עם הקורא גם לאחר שהושלמה קריאתו, ומעורר הזדהות בעיקר במקומות בהם הוא משיק לחיינו בעידן הוירטואלי.
"לפחות יצא מזה ספר" / אתי רן את תוכן הספר משקף נאמנה הטקסט שעל הכריכה האחורית, והרי הוא: "בדואט, אתר היכרויות אינטרנטי, אדם יכול להיות כל מי וכל מה שירצה להיות – שנון, יפה עינים, האחד והיחיד. המקלדת מתקתקת, והמחשב סופג הכל. אירית, גיבורת ספר זה, מבקרת בדואט מדי יום. "זה כל-כך מטופש, החיפוש הזה" – היא כותבת – "כאילו נסיך החלומות יקפוץ החוצה מן המסך, אבל אני לא מצליחה להתאפק – הסקרנות חזקה ממני". בפורומים, בקהילות שברשת, אדם יכול להשתלב ללא מאמץ. בחסות כינויים אנונימים נבנית קהילה חמימה. אירית מאבחנת: ככל שהיא מדברת פחות עם אנשים חיים, היא מדברת יותר עם אנשים וירטואלים. כתיבת סיפור – כך מגדירה אירית את העיסוק החביב עליה מכל – היא תהליך שבו היא, הכותבת, מתקיימת בשלמות בתוך דמות אחרת. גם מכתבי האהבה שהיא שולחת אל עודד, האיש שיצא מדואט ונכנס אל תוך חייה, עוברים אותו תהליך: אירית הבדויה, לא החיה, היא הכותבת אל עודד. ולא אל עודד החי היא כותבת, אלא אל האיש שבדואט. אתי רן לוקחת את הקורא למסע בחייה של אירית, שם הוירטואליות והמציאות משמשים בערבוביה, וקו הגבול בין החיים הפנימיים, המתנהלים בתוך נפשה, לחיים הממשיים מטושטש". אירית, גיבורת הספר, חוותה משבר מן הסוג שחוותה גיבורת הספר הראשון של אתי רן. לכאורה התאוששה ועברה הלאה. בפועל נפגמה יכולתה ליצור קשר אנושי. אבדו לה האמון בתמימות וברוך. אבל היא רוצה באלה, רוצה מאוד, ואת כל כמיהתה היא מעבירה אל העולם הוירטואלי. משנפלה ברשת, מיטשטשים אצלה הקוים המפרידים בין המציאות לוירטואליות. יכולת הסיפור של הסופרת נפלאה. ביד אמן היא משלבת מחשבות, מכתבים, קטעי שיחות, סיפורי יומיום ופנטזיות. אופיני הוא השלב הכמעט אחרון של הספר, בו היא גוררת מערכת יחסים גרועה, ועוקבת אחריה כאילו מן הצד, כדי למצוא סוף לספר שהיא כותבת. משהו בסיסי באירית מאוד רגוע, אבל בפועל היא מכניסה עצמה למערבולות כמעט על כל צעד ושעל. אתי רן מפליאה לתמרן בין שתי הקיצונויות. יש משהו בלתי הגיוני בהתנהלות של אירית, אבל המבט החד והמנתח של הסופרת כמעט שמשכנע את הקורא כי כך הדברים אכן אמורים להתרחש. בדיוק כפי שאירית עסוקה ללא הרף בלהסביר את עצמה לעצמה. הספר מעט טורד מנוחה, מן הסוג שנשאר עם הקורא גם לאחר שהושלמה קריאתו, ומעורר הזדהות בעיקר במקומות בהם הוא משיק לחיינו בעידן הוירטואלי.