לפחד לחיות

[stאסתי]

לפחד לחיות

אפשר לחיות ככה כל החיים. בלי לקחת סיכון,בלי לזוז ללא בטחונות. בבועה המוגנת שבנית/נולדת לתוכה. אולי השינוי הגדול שעשיתי בלעזוב את ה``שם`` ניצל את כל האומץ שהיה לי והוא נגמר? אולי האומץ הוא כמו שריר, חייבים לאמן אותו. ואני? אני כבר כמה שנים פחדנית. לא מכניסה את עצמי לאפשרות פגיעה.הולכת על בטוח. ומפסידה את החיים... איך מפסיקים לפחד ומתחילים להעיז?

 

[מחפשת דרך]

גם אם השריר רפוי

ניתן לאמן אותו שוב. ואם כבר למדת לרכב על אופניים, את לא צריכה ללמוד זאת שוב. האמת היא שזה חכם לעשות דברים שקולים. אבל לזכור שלפעמים צריכים לקפוץ למים ולא לדעת אם הם קרים או לא. "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" אני חושבת עכשיו על ספרו של ד"ר סוס. רק לכי, תעזי, וכבר תגיעי. תחשבי לאן את רוצה להגיע- ותלכי צעד צעד, לא חייבים לרוץ. <מרוב מטאפורות כבר לא רואים את הפואנטה>

 

[stאסתי]

ה הפחד הזה להיפגע

להתאכזב מאנשים,מעצמי... המילים כל כך זולות והמעשים כל כך רחוקים מהמילים... אז נסגרים בבועה שבה אתה יודע את החוקים שאתה בנית ויש לך את השקט הזה הכל כך רע...

 

[ציפור דרור חופשייה]

התעוררת לחיים??

ברוך מחייה המתים! לאן נעלמת??

 

[mnm6]

אסתי

לדעתי מה שהיה שם לא גמר לך את האומץ,פשוט לא ידעת מה יהיה בדיוק והיום שאת מנוסה לא בא לך להתחיל מחדש. אבל גם תינוק שלומד ללכת נופלומקבל מכה ואם לא ינסה שוב ,הוא לעולם לא יצליח ללכת....

 

[אלוהימית]

מה שאני למדתי,

על עצמי בפרט לאחרונה זה לדעת לפרגן לעצמי, כן, לדעת לתפוח לעצמי על השכם. אסתי, עשית צעדים מדהימים, צעדים שלא כל אחד יכול לעשות ולא כל אחד עושה. זה אומר משהו על מבנה האישיות שלך, על הפוטנציאל שיש בך. אנחנו עברנו כברת דרך ולפעמים אנחנו שוכחות לטפוח לעצמנו על השכם. לעריך את מה שעשינו. אני באופן אישי כמעט שכחתי שהייתי פעם חרדית. שהייתי נשואה, שעברתי תהליך של יציאה בשאלה. לפני שבוע הייתי בניחום אבלים של מישהי במשפחה, חזרתי משם סהרורית. פתאום הבנתי מאיפה אני באה, איזה דרך עשיתי. ראיתי שם את כל הבנות דודות שאוחזות בהריון רביעי, חמישי, שישי, ומדברות על הנקות, רבנים וקשקושים. ראיתי את המורות שלי בסמינר החסידי, את החברות שלי שכל עולמן זה האדמו"ר, הרכילות ורחוב רבי עקיבא השומר. ופתאום הבנתי. מאיפה הגעתי, איזה דרך עברתי. ההורים שלי נוהגים להגיד לי שאיבדתי את הרגישות, שמה שנראה לי היום טבעי כמו להגיע להורים בלי כיסוי ראש נראה לי נורמלי ואם הייתי חושבת כמו פעם זה לא היה קורה. אבל מסקנה אחת יש לי מזה, ואני חושבת שהיא רלוונטית לך וגם לי. אסור לנו לשכוח מה עברנו, מאיפה באנו ואיזה דרך עברנו. אסור במרחק הזמן לזלזל בדרך הארוכה, המכאיבה והמטלטלת שעשינו. אם תסתכלי אחורה על מה שעברת תביני שיש בך את הכח, האומץ והתעוזה לעשות כל דבר. השאלה היא רק אם את לומדת מזה ומחליטה להמשיך בדרך הזאת. יציאה בשאלה זאת לא תקופה, לא מקריות, לא מוזיקת המקרה אלא דרך חיים!!!! באהבה. גילי. נ.ב. מתגעגעת לכולכם.

 

[stאסתי]

דע מאין באת

ולאן אתה הולך..זה תמיד בא ביחד..תודה על הביקור והתגובה.

 

[ירושלמי2007]

יהיה בסדר

זה בסדר לפחד. כי אם לא נפחד אז ניהיה כמו מלאכים. ולמלאכים יש להם שעמום אחד גדווול!!

 

[ספל חמאה]

הקו הדק

בין ללכת על בטוח לבין לא להיכנס לאפשרות פגיעה - הוא לא כל כך דק, למרות שעושה רושם שאינך מבחינה בו. את הרי יודעת אישית שיש הרבה דברים שאפשר לפחד מהם וחלקם כלל אינם נוגעים לך. את קוראה לעצמך פחדנית, מכיוון ששמת לב שכבר כמה שנים אינך עוזבת חבל דמיוני, אבל זה רק בגלל ששמת לב לחבל הזה. למעשה, יש לך במטען שלל החלטות נועזות שאת בוחרת לא לשים אליהן לב מתוך מבחר סיבות אפשריות. העניין הוא - יפה ששמת לב לגליצ'ים שמפריעים לך באישיותך, אבל אל תעשי לעצמך הנחות. מצאי את נקודות בסיס הפחד שלך בכל תחומי הפחד שלך, והטריחי עצמך גם באיבוק נקודות האומץ הרבות שלך. לאחר עבודת מיון הנתונים - המסקנות יעופפו מאליהן, וזה יהיה הזמן לעבור לשלב הניסוי... >ספל חמאה עם אצבעות קפואות<

 

[stאסתי]

אז איך מצליחים לשכנע את עצמך

להיכנס לאפשרות של פגיעה? הפחד מהפגיעה אחרי נסיון העבר כל כך גדול שאני אעשה הכל על מנת שלא להגיע למצב שאולי אולי אני אפגע... ואני מודעת לזה ולא מצליחה לשנות את זה

 

[ספל חמאה]

זה הכל עניין של הכנה

האמת, בין ללכת על בטוח ובין להיכנס לאפשרות פגיעה - אני מעדיפה את אופציה א. בהוקי קרח (המשחק הכי אלים שעולה כרגע בדעתי) פגיעות פיזיות הן חלק ברור מהמשחק - ורובן לא מתקרבות לשריקת שופט. ובכל זאת יש קבוצות חובבות ומקצועיות בתחום. השחקנים הללו אינם נחשבים בעיני כ-נכנסים לאפשרות פגיעה, אלא דווקא כ-הולכים על בטוח. מכיוון שהם עושים הכנות מרובות לקראת המשחק והם מקבלים מראש את חוקיו. ומעבר להכנה - צריך למצוא את האיזון בין להיות פחדן, בין לא להיות פחדן לבין להיות זהיר ואחראי. וזה לא דורש אומץ (אם כי, לפעמים כן) זה דורש הקשבה פנימית (ועמוד שדרה). ואני לא מבינה למה את רוצה לשנות? ניסיון החיים שלך מביא אותך לראות חסרונות בטרם התפתחות הקשר. בגלל שיש הרבה אנשים עם חסרונות, כבר שנתיים מנגנוני האזהרה שלך מהבהבים, ומשום מה נדמה לך שלאחר שנתיים יכול להיות כשל במערכות. ובכן - לא! המערכות שלך עובדות היטב (אזרי אומץ להאמין בעצמך). מה שבאמת מעיק לך זה שהקוסמוס לא זורק משו טוב לכיוונך. זה מבאס. אז לגבי הקוסמוס: שלחי מספיק אנרגיות - הוא כבר יחזיר לך, (בפועל את יכולה לעשות מה שאני קוראה להתפלל). >ספל חמאה מפשירה<

 

[barr1969]

מדברים על זה

הפורום הוא מקום מצויין, ולך יש המון חברים גם מחוץ לו. נכון שיש חברים של "לצאת", יש חברים של לשבת לצפות בטלוויזיה ולעשן, אבל יש גם כאלו שנותנים כתף, לא אלגורי. וכשצריך לשחרר קיטור, פונים לחברים האלו. זה מה שאני עושה. ובהזדמנות זו: תודה לחברים הטובים שלי, שלפעמים הכתף שלהם רטובה מדמעות. אבל אחרי זה, החיים נראים קצת יותר פשוטים.

 

[stאסתי]

זה בהחלט עוזר לי

אבל עם כמה שהחברים שלי מדהימים והם אכן כאלה הם לא יכולים לעשות את הדברים האלה בסופו של דבר במקומי... וחבל

 

[מXיר]

חייבת לקרוא

תפסיקי לנסות לחיות כמו אחרים. תפסיקי לנסות לשנות את עצמך בדברים שאת האמיתית לא באמת רוצה לשנות בך. ואז תביני שפחדיך הם רק תירוצים להישאר כמו שאת שזה בעצם הכי טוב לך. לסיכום: הרצון שלך לשינויים נובע מקנאתך בחברותייך שנראות ניהנות. אך חשוב לזכור שהן שכחו את ה`אני` האמיתי שהם היו פעם לפני שהן החלו להילחם בעצמם. תישארי כמו שאת ואל תנסי להשתנות בכוח, ותראי שכך יהיה לך הכי טוב ותהיי הכי שלמה עם עצמך. הוכחה טובה לכך תראי מעצמך, לשינויים שבאמת רצית לבצע ביצעת כמעט ללא פחדים ומצאת בעצמך את הכוחות הנדרשים, לעולם לא נגמר לאדם הכח להילחם ולהתגבר על פחדים אם הוא שלם עם הרצון להתגבר עליהם. בתקוה שדברי נראים בעיניך ובהצלחה לך

 

[נמאס להתבחשש]

לאן באמת נעלמה התעוזה?

איפה האומץ שגרם לי לעזוב את הכל ובאמת את הכל לקחת תיק גב על הבטן (זה כי הגב היה תפוס עם הנרתיק של הגיטרה שניצלה ברגע האחרון, ונמכרה ברגע של חלישות ודלפוניות טהורה) וארבע מאות שקל בארנק ולנסוע. ליעד לא ברור. ואחר כך כל המיני מהפכות שדרשו המון המון אומץ. אבל היום זה לא כך. היום אני אעשה הרבה כולל תיזוז אנשים ומוניות בשביל לישון בבית שלי על הכרית שלי. פעם, הייתי ישנה ברחוב, ואם היה לי מזל או שכל היה גם מזרן התעמלות. כאילו משהו נרגע ואפילו התברגן פעם כשלא היה לי טוב הייתי קמה והולכת. היום אני לא מוצאת את האומץ לעזוב את העבודה. לחשוב מה אני באמת רוצה ולקבל על עצמי את ההשלכות. אולי זה בגלל שהיום כבר יש מה להפסיד. והמון. פעם לא היה היום יש לכן המהלכים הללו מרתיעים. ככה לי נראה חייבים לעשות אותם אם חשים חוסר מנוחה, אבל במתינות, במחשבה. כי להפסיד את כל מה שבנית זה לא כדאי.

 

[קלידוסקופ]

מה עושים עם החיים האלה?

הריקנות. לא מוביל לשום מקום. אחרי שאתה מתאמץ ומגיע לשיא. פתאום נופלים. אין מה ללמוד. הכל ריק . נמאס לראות סרטים לא בא לעשות כלום. אין כוח. אוכלים משמינים. לא אוכלים רעבים. מעשנים כואב הגרון. לא מעשנים אוכלים. כותבים אנשים יודעים, לא כותבים אנשים גם לא מעריכים. שותקים. ריקנות.