לעלות שלב

Mist2

New member
לעלות שלב

נאמר, שאם ברצונך לעלות שלב‮,‬ עליך לעזור לאחר להגיע למקומך‮.‬
רק לאחר שחלקתי את ההבנות וההתבוננויות שלי עם אנשים אחרים, התבהרו אותם התבוננויות והבנות אף העמיקו יותר.
 
חוויתי את זה כל-כך הרבה פעמים,

בכל-כך הרבה צורות, באופנים כל-כך מרשימים... חוק מופלא.
 

Mist2

New member


אם הדבר נכון ואמתי, בשלב מסוים התפתחות יכולה להתרחש רק בדרך זו.
וזו הסיבה שאנשים מסוימים מתחילים ללמד אחרים.
 

סינבד

New member
אתה יכול להתקדם רק עד גבול מסויים

בלי לוותר על חשיבה פורמולטיבית.
 

neophile

New member
השאלה היא אם צריך לקחת את ההוראה הזאת באופן מילולי

 
לא מילולי - מעשי.

זהו עקרון, שיישומו רב-פנים ורב-מימדים.
ודאי שאין זה אפשרי "להציב מישהו במקומך", אחד לאחד.
בנסותך לעשות את זה בכנות, כהיבט של זכירה עצמית ולא סתם ככה, אתה לומד בהדרגה מה אפשרי ואיך ומה הפירוש המעשי של "להציב מישהו במקומך", מפני שיש לכך משמעות עמוקה ורחבה מאד.
{אז אתה מגלה שכבר התחלת לעשות את זה בעבר, טיפין-טיפין, עוד מלפני שידעת על כך.}
אני בטוח שכל מה שכתבתי בהודעה הזאת, כבר התחלת לעשות.
 

Mist2

New member
במקרה שלי, אני לא הייתי הכוח הראשון

כלומר, לא החלטתי שאני הולך ללמד.
ניגשו אלי תלמידים כמוני, ושאלו שאלות.
זה קרה אצלנו תמיד, ששאלנו שאלות אחד את השני, או פשוט שוחחנו על הנושאים הקשורים.
בשלב מסויים התחלתי לשים לב, עד כמה התשובות שלי משפיעות לטובה ומעמיקות את ההבנות שלי עצמי.
&nbsp
זה דומה לכך שאדם בטוח שהוא יכול לעשות משהוא שהוא ראה.
אבל הוא באמת מתחיל להבין רק כשהוא מנסה מעשית לעשות את הדבר.
יכול להיות שזו דוגמה שלא ממש מתאימה, אבל זה מה שיש לי כרגע :).
&nbsp
&nbsp
 
יפהפה, כך בדיוק זה קורה תמיד


בהמשך יכולים להצטרף לכך דברים נוספים.
חלק מעוצמתו של בית-ספר, מסוד כוחו, מהמתנה שטמונה בו, היא בדיוק זה.
וזה כל-כך חשוב ובלתי-ניתן-להחלפה, כמעט.

קשה לזה להתרחש מחוץ לבית-ספר ושלא כחלק מהסביבה ההתפתחותית שבית-הספר יוצר, מסיבות רבות.
אחת מהן היא שאנחנו לא רוצים להטעות אנשים אחרים, לחסום אותם ולהזיק להם; ובתוך מסגרת של בית-ספר מודע או סמי-מודע, הדברים מאורגנים כך שהאפשרות להתנסות בלעזור לאחרים באופן הדרגתי, מבוקר ומפוקח, צומחת ביחד איתנו ומתאימה את עצמה כל העת למצב הידע וההוויה שלנו.
ברגע שיש לנו משהו לתת, בית-הספר כבר יכול להשתמש בפירותינו הראשונים באופן נכון, שלא יאפשר להם להזיק לאף-אחד וזה חשוב מאד. אפילו הטעויות שלנו והעדר-הבשלות שלנו, נעשים מועילים.
באופן כזה מספק בית-הספר סביבה רבת-ערך היכולה להיזון ממאמצינו ומעבודתנו ביותר מאשר דרך אחת. כך כולם יוצאים נשכרים: אנחנו, האחרים ובית-הספר. כל תנועה אמיתית שלנו בתוך בית-הספר - מיטיבה עם כל שלוש הרמות. בית-ספר אמיתי הוא באמת ישות פלאית, שברירית מאין כמוה.

זכורה לי הדוגמה המרשימה שאוספנסקי כתב עליה שקרתה לו ("חיפוש אחר המופלא") כאשר ניסה להסביר לתלמידים האחרים אודות אחד מהתרשימים, במסגרת סבב-הרצאות כלשהו שאורגן ביניהם. הוא בעצמו לא ידע מה הוא הולך להגיד ואז לפתע החל התרשים לנוע בפניו ובמקביל עלו בו המלים "תרשים נע" והוא מצא את עצמו מסביר בבהירות משהו שהוא עצמו לא הבין עד לאותם רגעים. כך הוא התוודע באופן רב-רושם לחלק (קטן) מכוחה הפלאי של ההתמסרות לנסיון לסייע לאחרים ולתרום את חלקו.

אקהרט טולה סיפר שעד שלא נגשו אליו והתחילו לשאול אותו דברים והוא ניסה להשיב, הוא בעצמו לא הבין דבר ממה שקרה לו. היה זה תהליך ארוך, של שנים, במסגרתו הוא השיב לשאלות וגם הלך בעצמו למורים רוחניים וקרא ספרים רוחניים, בעודו מוסיף ומבין ומעמיק, שכבה אחר שכבה.
כיום הוא מודה לכל מי שנעזרו בו ומציין שסביר להניח שהוא קיבל מהם ומהשאלות שהופנו אליו, יותר מאשר השואלים קבלו ממנו ומהתשובות שהוא נתן.
עד לעצם היום הזה הוא לומד דברים רבים חדשים דרך התשובות שהוא מוצא את עצמו מספק לאנשים. זה חלק ממה שעוזר לו להמשיך להתפתח.
 
לרגעים היה נדמה לי שאני כותב את זה בעיקר ל-neophile,

אך מי יודע?
אולי זה נכתב בכלל למישהם אחרים?
כך או אחרת, אני כתבתי את זה... וזה השפיע עלי.
ואני יכול לשים לב להשפעות של זה עלי.
ובפעם הבאה שאכתוב משהו, אשתדל להיות ער יותר.
 
אנחנו נוכחים לא רק בשבילנו.

אם הייתי נוכח רק בשביל לעצמי, זהו דבר אחד.
אני נוכח בשבילי
ואני נוכח בשבילכם
ואני נוכח בשביל אלוהים.
 
ובהתחלה, כאשר הנוכחות עודנה נדירה מאד,

אז אנחנו מנסים לנכוח בשביל עצמנו
ומנסים לנכוח בשביל מי-שמנסים-לנכוח-איתנו (לאו דווקא לידינו אך לומדים איתנו)
ומנסים לנכוח בשביל בית-הספר (שזה מאד חשוב... אפילו רק לנסות את זה לשניה יכול כבר לחולל תוצאה מורגשת)

אם ננסה לנכוח רק בשבילנו
או רק בשבילנו ובשביל אחרים
אפילו הנסיון - לא יימשך זמן רב...

במוקדם או במאוחר, משהו יתעקם או ישתנה.

אז לכן, אם יש לנו משהו טהור באמת לשמור עליו, עלינו להמשיך ולטהרו... אי-אפשר סתם כך להזניח אותו או לנסות לשמור עליו לבל-ישתנה. עלינו להמשיך להשקותו ולפתחו. לשם כך עלינו להתמסר בכל שלושת הרבדים, מפני שרובד אחד בלבד או שניים בלבד, לא יחזיקו מעמד לעד.
 
lightflake: "מעניין, אצלי זה הפוך,

אם אני מנסה לנכוח (או כל דבר אחר) אני לא נוכח .. ודווקא כשאני לא מנסה לנכוח (ושום דבר אחר) אז אני שם לב שהנוכחות נוכחת


אום שיווה"
 

Mist2

New member
כן, על זה רשמתי שבעבודה עצמית

1+1= בכל פעם מספר אחר.
מאמץ בדרך כלל לא מוביל לתוצאה ישירה, התוצאה יכולה להופיעה בזמן אחר לגמרי, כאשר לא נעשה כל מאמץ.
אבל ללא המאמץ, התוצאה לא הייתה מופיעה כלל, או שהייתה מופיעה בצורה נדירה מאוד מסיבות שונות.

בשלב ״מתקדם״ יותר, כאשר אנו לומדים לבצע מאמצים אחרים, ממקום ובצורה שונה, הדברים משתנים מעט, וזה כבר באמת קשור לאדם ולצורת העבודה שלו...

כמובן שלא כל מאמץ מתאים ונכון, כאשר אתה אומר שאתה מנסה להיות נוכח, אולי הפעולה שלך לא נכונה...
 
lightflake: "צודק...

ולפי הגישה שאני הולך בה, כל פעולה בכל כיוון אינה נכונה ... מה שהמחפש מחפש כבר נמצא אך בלתי נראה ובלתי מושג כי זה טבעו הראשוני, זה כמו שהמים יתאמצו למצוא את רטיבותם... התודעה הבלתי משתנית קיימת, תמיד, בשלמות, אין מה להוסיף ואין מה לשנות, כל פעולה בכל כיוון רק מסיטה את תשומת לבנו ממה שכבר קיים... האמונה במחשבה שאומרת שצריך לשנות משהו במצב הנוכחי היא רק עוד תרגיל של המיינד לברוח מהמציאות ולהרוויח עוד קצת זמן לקיומו האשלייתי...

שאלו את רמנה איך לראות את זה אז הוא ענה שצריך חסד, אז המשיכו ושאלו איך לקבל חסד, אז הוא ענה גם לזה, שצריך חסד..."

הודעה מאת lightflake שבהודו כרגע, הוצבה בפורום על-ידי בן
 
למעלה