לעידו

tairp

New member
לעידו

שלום לך אני אימא לילד עים adhd ורציתי לשמוע ממך אךם הסתדרתה במשך חייך? איך ההורים שלך עזרו לך?איך למדתה חשבון וכדומה...?? אני מבינה שאתה כבר אחרי קצת מהילמודים אני מאוד צמאה לתשובות אני דועגת לבין שלי ורוצה שהיה כמו כולם כי אני עייפה כברנפשית מה לעשות?בקשר לריטלן ....? לתת לו .ואולי עים הוא התעמץ אז הוא יקשיב כי אני נורא לא שלמה שאני צירכה לתת לומקווה שהבנתה אותי
 

אנרגטית

New member
אני לא עידו, עידו ישן עכשיו כמדומני

אבל גם לי יש ADHD וככל שאתאמץ זה נמצא איתי. וככל שאתאמץ להקשיב כך יגדל התיסכול. קשה לי, עד בלתי אפשרי. בכדור הראשון שקיבלתי למבחן טובה הבנתי איך התפספסו לי החיים קודם. אל תעשי את זה לבן שלך. מאמא שהחל משנת הלימודים הזו לוקחת ריטלין ביחד עם הבת הגדולה שלה.
 

05 מיכל

New member
מצטרפת לאנרגטית

גם בזה שאני לא עדו
וגם בתוכן: אל תתפתי לקטע של "אם הוא יתאמץ יותר". גם אם זה יאפשר לו להתרכז קצת יותר - זה יגרום לו נזק נפשי. ילדים עם קשיי ריכוז בלתי מטופלים נוטים לפתח דימוי עצמי נמוך, חרדות ואפילו דיכאונות. הם גם מאשימים את עצמם בקשיים שלהם. למה זה דומה? לילד נמוך שמושיבים אותו בסוף הכיתה לכל החיים. אם הוא יתאמץ וימתח את הראש כל היום הוא יצליח לראות, אבל מה עם הנזק האורטופדי מההתמתחות הבלתי פוסקת ? ומה עם בזבוז האנרגיבה שלו? הרי אם תושיבי אותו בספסל ראשון הוא יוכל לפנות הרבה יותר אנרגיה ללימודים עצמם. לא חבל? וכמו האנרגטית, גם אני הבנתי מה הפסדתי כל השנים, ואני לא מסכימה בשום אופן שילדי יסבלו ככה. אתמול התחלתי לתת רטלין לבתי הצעירה, שהיא הרביעית מתוך חמישה שזקוקה לזה. נכון, מצער שיש צורך בתרופות, כי מי יודע - אולי ביום מן הימים יתגלה שיש בזה נזק כלשהו. אבל הנזק של לא לתת הוא ברור וגלוי לעין!
 
לקבל את המצב ולחבק אותו

בוקר טוב גם אני לא עידו,אך מקווה שאוכל לעזור. גם אני מבוגר עם ADHD (ודיסלקציה) וכיום דוקטוראנט. מתוך נסיוני האישי ומתוך ניסיוני בעבודה עם לקויי קשב ( כחמש שנים) אין ילד שלא רוצה לצליח. הוא לא יוכל להתאמץ ולהקשיב יותר ללא עזרה. טיפול תרופתי כאשר הינו מותאם למבנה האורגני של התסמונת יכול מאוד להקל. את האתאמה עושים נוירולוגים או פסיכאטרים. שמעתי גם שנים שהיו אצל מרפאים אלטרנטיביים שדייחו על הקלה, אך גם טיפול אלטרנטיבי לא "מרפא". המודדות האישית מאוד שונה מילד לילד. כל ילד "התברך" במתנות הייחודיות לו, וילדים יכולים ללמוד לפצות על קשיי הקשב באמצעות הדברים החזקים אצלו. אצלי למשל אני, השתמשתי בקשב המפוצל להתסכל מהחלון ולהקשיב למורה במקביל. העירו לי כל הזמן, אבל בתמיכת אימי למדתי לקבל את זה. אציין רק, שאני אובחני בגיל מאוחר יחסית ( 15) כך שלמרות התמיכה בבית, הצטבר תיסכול. לפחות אצל בנך הוא אובחן מוקדם, כך שאת התיסכול ניתן לפחית משמעותית. נסו את ובנך למצוא מה חזק אצל בנך ולטפח זאת. ADHD היא תסמונת כרונית, כלומר היא אינה עוברת בבגרות. הדרך הטוב ביותר להצליח היא לקבל, לחבק באהבה את מה שקיבלת. תראי בזה כמו התנסות מיוחדת. אם בנך (בתמיכתך) יתייחס לתסמונת כמסוכה ולא כמכשול, הוא יוכל למצוא את התכונות החזקות שלו ובעזרתך להתעלות ולהצליח, גם עם זה ייקח זמן. נסי גם את לקבל זאת באהבה. אם הרגשתי נכון, קיים בדבריך שמץ של אשמה עצמית. (ואני מקווה שאני טועה) אבל אם לא, אשמה עצמית לא עוזרת, היא לא במקום- כי אין על מה להאשים. גם את תחבקי את התסמונת של בנך וקבלתי אותה, רק כך שתוכלי לעזור לו להתמודד עם הקשיים הנלווים לתסמונת. יישר כוחך אשמח לסייע בעתיד גיל מאור
 

facundo te amo

New member
די !

די להגי שגם אם הוא יתאמץ יותר הוא לא יצליח! הוא יצליח! אני הצלחתי, וכל אחד יכול זה הכל בראש ! תגידו אני יצליח תצליחו! תגידו אינ לא יצליח לא תצליח! אם הוא ירצה הוא יצליח. חוץ מזה, אני אישית לא מבינה למה אתם מחזקים רק את הפנים החיובים של הרטלין, יש גם עוד חסרונות. נגיד שהוא מאט גדילה ולפעמים אף עוצר. וכל מני כאלו, על זה לא מדברים פה.
 

אנרגטית

New member
אין לך מושג כמה התאמצתי וכמה רציתי

וכמה ניסיתי וכמה השתדלתי. וכלום. והורי האמינו ודחפו וכלום. חבל שלא אובחנתי לפני 30 שנה.
 

spidergirl

New member
אני הצלחתי ושילמתי מחיר כבד

ובשלב מאוחר יותר כבר לא עזר כלום ולא הצלחתי. זה שהצלחת לא אומר שכולם יכולים להצליח, אל תסיקי מזה לגבי כולם. וריטלין לא מאט את הגדילה, בטח שלא עוצר אותה, לכן לא מדברים על זה כאן. או ליתר דיוק: לא חוזרים כאן על שטויות שאומרים על ריטלין.
 

papylove

New member
די להגיד לא יצליח?

ממה שעבר עלי בילדות אני יכולה להגיד שהיה לי מזל שסיימתי את התיכון ועוד יותר מזל שחוץ מה-add לא היה לי שום לקות למידה, היה לי מזל שיכלתי לעבור מבחן רק ממה ששמעתי בכיתה מילה פה, מילה שם. כאשר התיישבתי ללמוד בבית תמיד היו אי אילו הסחות: שיחת טלפון(אפילו שלא בישבלי) הייתה תמיד סיבה לא לחזור ללמוד, תוכנית בטלויזיה, שעת הארוחה ועוד ועוד. גם הבגרות שלי נראית ככה-הסחת דעת. את הבעיה הרצינית הרגשתי בלימודים האקדמאים. מה שלחברות שלי לקחת שבוע שבועיים לי לקח חצי שנה. מה שאנשים ללא הלקות מסיימים בשלוש שנים אני סיימתי כפול. למזלי בחרתי בתחום החינוך ואז נפתחתי לעולם לקויי הלמידה והפרעות הקשב. להגיד שהלכתי לאבחן את עצמי בזמנו כשלמדתי? לא ולכן גם סבלתי יותר. היום כשאני כבר אמא לילדים ומתבגרים כן בהחלט אני נותנת למי שצריך את הטיפול התרופתי והתוצאות הם קיצוניות (בכל אופן אצלנו בבית) ולכמה דוגמאות: ללא הכדור הילדה לא מספיקה להעתיק מהלוח (המעט שכן מספיקה זה אולי שתים או שלוש שורות מתוך חמש שש עמודים), גם מה שהספיקה אי אפשר להבין בכלל לעומת כאשר הילדה כן לוקחת את הכדור לפני בית הספר היא מבינה את מהלך השיעור (את רובו%95) היא מספיקה כמעט תמיד להעתיק את הכל מהלוח ובכתב ברור (אמנם עדיין עובדים על הסדר והארגון אך המצב השתפר מאוד בשנה האחרונה), אין התפרצויות זעם או תיסכול, הילדה מצליחה להשתתף בשיעור ועוד ועוד לסיכום אם ישנה הבעיה כן לטפל תרופתית. לאורך הזמן והשנים הילדים לומדים מתי הם צריכים לקחת מתי אפשר לוותר. אני אישית התחלתי את התואר השני שלי הלכתי לאבחון ואכן כאשר יש מבחן חשוב, הרצאה שאני יודעת שאני חייבת להיות יותר מאופסת או מרוכזת לוקחת רטלין ועוזר לי המון, כאשר הייתי צריכה להגיש עבודה אכן לקחתי גם ריטלין בשביל לארגן את מחשבותי וכל הנלווה לנושא.
 

רונתי

New member
../images/Emo45.gif כמוני כמוך רק בלי התואר כי אני

אומנם למדתי אבל לא הצלחתי להתמיד והמחשבה על אבחון עלתה לי רק לאחר שנתקלתי בתופעה אצל הבכור שלי, לפני כן לא חשבתי בכלל שיש לי בעיה כזו. הלוואי ובבי"ס היו מאבחנים אותי ונותנים לי ריטאלין, היום הייתי במקום הרבה יותר טוב ובגלל זה אני כל כך בטוחה שאני עושה את המירב למען בני.
 

tairp

New member
ריטלין

את מדברת מניסיון או מה....... הוא שזה רק שיר
 
הלקות שלנו אמיתית זה לא הכל בראש.

ממש כמו שמי שצולע לא יכול פשוט להחליט להיות רץ אולימפי והוא צריך טיפול להארכת עצמות או ללכת עם נעל אחת גבוהה. מספיק כבר להגיד 'זה הכל בראש'. מה יש, רשה להתמודד עם הרעיון שלקות יכולה להיות גם נוירולוגית ולא רק אורטופדית.
 
נכון!אני מסכימה איתך, הכל-בראש../images/Emo4.gif

ובגלל שהכל נמצא בראש,את טועה ובגדול. אם הפרעת הקשב היתה באה לידי ביטוי באופן אחר יתכן ויכולת לקבוע או להסיק כי הילד יכול להתאמץ יותר ואולי להצליח. זה נכון שישנם הרבה מבוגרים עם הפרעות קשב כאלה ואחרות שהצליחו להגיע למשהו בחיים אך אם תתעמקי בדרו של כל אחד אל הצלחתו תביני שעבר דרכי יסורים בכדי להגיע למשהו.שלא נשכח גם שככל שהילד מתגבר הפרעות ההתנהגות הולכות ופוחתות,אולם הפערים הלימודיים רק הולכים וגדלים. אי אפשר לחיות עם מוגבלות שלא תבוא לידי ביטוי. במיוחד לא כשזה בראש.ורק לידיעתך!גם אני היום בגיל 39 מבכה על האמירות של הורי,מורי,וחברי: "אם תתאמצי יותר תצליחי".היום כשאני מגדלת ארבעה ילדים שחלקם קיבלו את מתנתי אני לעולם לא אדרוש מהם להתאמץ יותר כדי להצליח.כדי שהם יצליחו אני פועלת נמרצות כדי להעשיר את הידע שלי על מהות הבעיה,לקבל אותם באהבה כמו לא היתה כל בעיה,ובעיקר לתת את הטיפול והיחס המתבקש אצל כל אחד בניפרד.(כולל טיפול תרופתי)ואכן מצטרפת לשאר ואומרת "הלוואי והיה אדם אחד בילדותי שהיה מבחין במצוקתי".
בברכת יום טוב ענת ה-מצחיקה.
 
איך הסתדרתי פעם ואיך אני מסתדר היום

איך הסתדרתי פעם ואיך אני מסתדר היום: אובחנתי בסביבות גיל 5 והתחלתי לקבל תרופות בגיל 23. אני עדיין תלמיד, היום בגיל 34 אני מתחיל את שלב התזה של התואר השני שלי. אני מתחיל תואר שני פעם שניה אחרי שהתחלתי תואר ראשון פעמיים. הנושא המרכזי סביבו סבים החיים שלי הוא קיבוץ פתרונות חלקיים ללמידה למרות ליקויי למידה וריכוז. בילדותי הנושא הזה גם תפס חלק מרכזי בחיים של ההורים שלי והם היו עייפים ומרוטים בדיוק כמוך. מה גם שבזמנו היו הרבה פחות מומחים לשרותם ואלה שהיו ידעו פחות מהמומחים של היום. לא הייתה אינטרנט ולא היה להם עם מי לדבר ולהתייעץ. ההורים שלי היו צריכים להשקיע בי כל כך הרבה עד ששתי האחיות שלי הפכו לילדות מוזנחות. היום אני לא חש סבל כשאני לומד. אני נעזר בתרופות, בטכנולוגיה מסייעת רבה, בקווצ'ינג ממאמנת אישית מקצועית ובסיוע ארגוני מאישתי, בסיוע ריגשי. האסטרטגיות ללמידה שלמדתי עוזרות לי בעיקר בשפת אמי ופחות באנגלית – השפה בה אני לומד היום. ההוראה המתקנת שלקחתי במשך שנים שיחררה אותי, בתוספת התרופות, מהצורך בסיוע לימודי כשהלימודים בשפת אמי והתפקוד שלי בשפת אמי הוא בתחום הנורמלי. בזכות הטיפול האופטומטריסטי שקיבלתי בגיל 13 פסקו לי המגרנות בזמן הקריאה. אני מתכנן לקבל יותר קווצ'ינג וסיוע ריגשי, לקבל עוד עזרה בדיקדוק אנגלי, לשפר את הסיוע התרופתי ולהשיג תזונאי כדי שהמשקל שלי יפסיק לעלות ולרדת במהירות ולהפריע כך לטיפול התרופתי. בקיצור, מעולם לא השלמתי עם העובדה שהתפקוד שלי לא יכול להשתפר והמציאות הוכיחה שהוא תמיד יכול להשתפר אם רק מוסיפים את הסיוע הנכון. כן השלמתי עם העובדה שאני תמיד אצטרך לחפש דרכים לשפר את התפקוד שלי.
 

tairp

New member
ריטלין

יפה שעניתה לי שמחתי מאוד לקרוא עליך ומקווה מאוד שהבן שלי גם יגיע ל תוצאות טובות.הוא מבחינת חברתית בשכונה בסדר אבל תמיד ניראה לי שעודים עליו הוא שהוא כאלו מאוד תמים אתה מבין אותי?איך אתה היסתדרתה מבחינת החברה יש לך גם אישה.
 
להרבה ADHD יש חברים ובני זוג.

לפעמים קשה לנו להסתדר עם הציבור הרחב אבל אנחנו כן מוצאים את האנשים הבודדים שמבינים ומחבבים אותנו. עם מי שמכיר אותנו לעומק אין בעיה. הבעיה עם אנשים שמכירים אותנו בשיטחיות. עם התרופות העניינים הסתדרו גם עם הציבור הרחב.
 

tairp

New member
ריטלין

תודה על התגובה מצד אחד טיפלו בך בטרפות בגיל מבוגר זה בטח לא הוריד לך פרופיל בצבא ורציתי לשאול אותך איך החברה קיבלה אותך ......?אישתך ידעה מי זה? אני כול הזמן חושבת איך הבן שלי הסתדר כי שבן שלי יוצא החוצה לשכונה יש לי הרגשה שעודים עליו הוא לא מבין איך אני יסביר??????????טב עד כאן
 
במקרה שלי כולם יודעים.

אצלי הלקות הייתה כל כך קשה ובולטת לפני התרופות שאי אפשר היה להסתיר.
 
../images/Emo24.gif

גם לי יש בן עם adhd. ונכון, זה מפחיד. ויש כל כך הרבה דברים שצריך להתמודד איתם במקביל.. לי מאד עזר לדבר עם אמהות כמוני רק בשביל תמיכה מוראלית. היום יש המון מודעות לנושא והיועצת בבית הספר תוכל לעזור לתמוך. לאחרונה נתקלתי באתר באינטרנט שיש בו כל מני סרטונים על אנשים כמוני וכמוך והיו שם כמה סיפורים שממש עודדו אותי. לאתר קוראים realovercoming. אולי תמצאי שם עידוד
הכי חשוב זה שזה לא סוף העולם. זההרק מראה שהבן שלך אינטליגנטי ורגיש. הוא זקוק לתמיכה ולעידוד ואז השמים הם הגבול בשביל מה שהוא יכול להיות.
 
למעלה