לספר על אמש?
זוכרים? טבעון? הייד פארק ספרותי? עידן זכרה אבל לא התארגנה לבוא - וחבל. היה נחמד. ברחבה ליד חנות הספרים וממש מתחת לשלט של הקונדיטוריה של מישי, הוקמה במה קטנה, אליה הצטרפו מערכת sound ופנס. כסאות הפלסטיק המסורתיים קובצו אל מול הבמה, אבל אנשים מצאו לנכון גם לשבת על המדרגות ועל הגדרות ומתחת לעצים מסביב. חלק מהאנשים בא במיוחד, וחלק פשוט הגיע במקרה, באמצע הטיול עם הכלב - ונשאר. המקריאים הראשונים, בני טבעון לשעבר שבחרו, כל אחד מהסיבה שלו, לקרוא שיר עמוס אלונים ובלוטים... חלקם מטאפוריים, חלקם לא כל כך, והתחלתי לחשוש שמא באתי לשוא. אחר כך עלה אל הבמה איש מגודל, שנראה כאילו הבמה "לא מסתדרת לו" מתחת לרגלים. הוא החזיק בידיו ספר ירקרק - ונראה שאינו יודע מה לעשות איתו. היה שקט קצת מביך, הוא הרים את הספר כמו להראות לנו "הנה!" המחווה הקטנה הזו היתה מספיקה כדי שכולנו נצחק. גם הוא. והוא החל לקרוא סיפור קצר מתוך ספר שנקרא - כמה מוזר - "מכתבי אהבה למתמטיקה". עמדתי שם בהקשבה מרותקת כשחיוך מתחיל להתפשט על פני - מתחיל ולא נגמר עד שהגיע לאזניים. התאהבתי. כבר היה שווה שבאתי, וכבר היה ברור לי עם איזה ספר אשוב. מדובר במשה קליין, מתמטיקאי שהתמחה בחינוך מיוחד. "גנן" עם תואר PhD במתמטיקה... וכותב פרוזה מתוך התבוננות עמוקה ואהבה גדולה. אחר כך התרגשתי מסבא ונכד שעלו לקרוא. הסבא קרא שני שירים עמוסים בתאורי טבע (הפעם זיתים לא אלונים, אבל זה רק בגלל שהוא מבית שערים ולא מטבעון
). הנכד לעומת זאת היה ממש מרגש עם שיר שכתב על אחיו בן החמש. כולה בן 14... אם ימשיך כך יש עתיד!. והיו עוד. עלה מישהו שאני חותמת לכם שהוא "מכוחותי". כלומר מאלו שאני באה בשבילם בבוקר לעבודה. כל כך יפה היה בעיני שהתקבל באותה פשטות וחן כמו כולם וקרא את שיריו שהיו על גבול הקוהרנטיות. כל כך התרגשתי בשבילו כשמחאו לו כפיים! ושני "טיילים מושבעים" קראו. אחד שבחר לחלוק עמנו את חווית הזרוּת בארץ אחרת והשני על האטרף של הצילום - על הרצון להנציח כל רגע, כל שיח וכל ציץ. להנציח ולקחת הביתה. פה ושם בין הקראת השירים עלו הרכבים שונים לנגן ולשיר ולהנעים את זמננו. היה אחלה.
זוכרים? טבעון? הייד פארק ספרותי? עידן זכרה אבל לא התארגנה לבוא - וחבל. היה נחמד. ברחבה ליד חנות הספרים וממש מתחת לשלט של הקונדיטוריה של מישי, הוקמה במה קטנה, אליה הצטרפו מערכת sound ופנס. כסאות הפלסטיק המסורתיים קובצו אל מול הבמה, אבל אנשים מצאו לנכון גם לשבת על המדרגות ועל הגדרות ומתחת לעצים מסביב. חלק מהאנשים בא במיוחד, וחלק פשוט הגיע במקרה, באמצע הטיול עם הכלב - ונשאר. המקריאים הראשונים, בני טבעון לשעבר שבחרו, כל אחד מהסיבה שלו, לקרוא שיר עמוס אלונים ובלוטים... חלקם מטאפוריים, חלקם לא כל כך, והתחלתי לחשוש שמא באתי לשוא. אחר כך עלה אל הבמה איש מגודל, שנראה כאילו הבמה "לא מסתדרת לו" מתחת לרגלים. הוא החזיק בידיו ספר ירקרק - ונראה שאינו יודע מה לעשות איתו. היה שקט קצת מביך, הוא הרים את הספר כמו להראות לנו "הנה!" המחווה הקטנה הזו היתה מספיקה כדי שכולנו נצחק. גם הוא. והוא החל לקרוא סיפור קצר מתוך ספר שנקרא - כמה מוזר - "מכתבי אהבה למתמטיקה". עמדתי שם בהקשבה מרותקת כשחיוך מתחיל להתפשט על פני - מתחיל ולא נגמר עד שהגיע לאזניים. התאהבתי. כבר היה שווה שבאתי, וכבר היה ברור לי עם איזה ספר אשוב. מדובר במשה קליין, מתמטיקאי שהתמחה בחינוך מיוחד. "גנן" עם תואר PhD במתמטיקה... וכותב פרוזה מתוך התבוננות עמוקה ואהבה גדולה. אחר כך התרגשתי מסבא ונכד שעלו לקרוא. הסבא קרא שני שירים עמוסים בתאורי טבע (הפעם זיתים לא אלונים, אבל זה רק בגלל שהוא מבית שערים ולא מטבעון
