לספר או לא לספר ?

[שריד]

לספר או לא לספר ?

רציתי להוועץ אתכם/ן בנושא עליה לכיתה ז' של ילד הנמצא בטיפולי. הילד אובחן כלקוי למידה בכיתה ד'. עד כה הוא די הסתדר בביתה"ס בעיקר בשל אימו שתווכה בינו לבין המורים. האם נהגה לשבת איתו ולהכין שעורים ולאחרונה הוא מסתדר לבד וכמעט ולא נזקק לעזרתה. הילד עובר ביה"ס מתוקף היותו עולה לכיתה ז' וגם במקביל למעבר דירה ואיזור מגורים. האם מתלבטת האם לספר ליועצת בביה"ס החדש על קשייו כבר עכשיו או בתחילת שנה הבאה. היועצת של ביה"ס יעצה לה לספר אך היא אינה בטוחה שכדאי כדי לא ליצור יש מאין. אולי הילד כבר יכול להסתדר בכוחות עצמו ? כיצד מתמודדים בצורה השקולה עם הדילמה ? אלו נקודות כדאי להביא בחשבון בשקילת הפעולה שתעשה. אני שומר את חוות דעתי כרגע כדי לפתוח לדעות מגוונות... בברכה שריד

 

[e l i 2 1]

אני בעד לא לספר בשלב זה

בכל מקרה כדאי לדבר עם הילד ולהתיעץ איתו. אם הילד יבקש לא לספר יתכן והוא מעוניין להוכיח את עצמו מחדש ללא תוית והדבר מצויין. אם הילד יבקש לספר יש להבין מדוע הוא מבקש שהיועצת תדע מכך. צריך לקחת בחשבון שאם מספרים על הקשיים לפני שהמורה הכירה את הילד, סביר להניח שתפתח ציפיות מסוימות ליכולותיו, דבר שיכול להגשים את עצמו לאחר מכן. אולם אם המורה מגיעה לכיתה ללא שום ציפיות הילד יכול להתחיל דף חדש. לעיתים הצלחה קטנה של הילד בתחילת שנה מקרינה על כל השנה (תוצא הפרפר ופיגמליון חיובי של המורות). ברור לי מדוע היועצת ייעצה לאמא לספר - ליועצות הרבה יותר קל כאשר מסדרים את הילדים בתבניות המתאימות, נוח להן להתחיל את השנה כאשר הן יודעות מה יש להן בכיתות. אבל זו גם הבעיה-אף אחד לא יכול להתנתק מהמידע הזה, אשר בסופו של דבר יכול לפגוע בילד. אני מעוניינת לשתף אתכם בחוויות שלי מהשטח הזה, אבל אפתח הודעה חדשה משום שזו התארכה קצת.

 

[e l i 2 1]

חויות מהשטח

בנוסף לעיסוקי כמטפלת קבוצתית ופרטנית עפ"י שיטותיו של פרופ' פוירשטיין אני גם מנחת קבוצות תלמידים בפרוייקט ייחודי שעד שנה שעברה מומן ע"י משרד החינוך. במסגרת הפרוייקט אני עובדת עם קבוצה של 30 תלמידים משכבות ט או י' אשר הביעו רצון להשתתף בפרוייקט (במידה ונרשמו יותר מ - 30 נערכת הגרלה בין התלמידים). את רשימת התלמידים אני מקבלת מבית הספר. אינני יודעת מי מהתלמידים נמצא בכיתת מב"ר או כיתה קטנה (טיפולית), מי מהם הוגדר בעבר עם קשיי למידה ולמי יש בעיות ובאלו מקצועות. מניסיון, המורים והיועצות-תמיד- אבל תמיד, מעוניינות לחשוף בפני מידע זה. עם כניסתי לכיתה אני מודיעה לתלמידים שלא היתה העברת אינפורמציה עליהם מבית הספר אלי וגם אני לא אעביר אינפורמציה לבית הספר בכל הקשור לפרוייקט. מה שקורה בשטח הוא מדהים- מעט מאוד תלמידים בוחרים לומר לי שאובחנו כליקויי למידה. בפועל אני מצפה מכל התלמידים להגיע להשגים גבוהים ואכן הם מגיעים להשגים אלו. גם לתלמידים שבחרו לשתף אותי בתויות שהוצמדו להם אני אומרת שאצלי אין הבחנות כאלו ואני בטוחה שהם ישתפרו ביחס לעצמם לאורך מפגשי הפרוייקט. וכך הדבר. בסוף הפרוייקט נגשות אלי מורות ושואלות אותי על תלמידים מסויימים- האם הם מטיילים לי בכיתה או עושים כל מיני דברים מוזרים, ואני נדהמת - לא ברור לי על מה הן מדברות. אצלי הם מתנהגים בדיוק כמו שאני מצפה מהם - כילדים רגילים ומקסימים. העלתי את הסיפור הזה כדי להדגיש את דעתי בנושא העברת האינפורמציה על הילד בשלב ראשוני זה, במיוחד לאור העובדה שהחל לעבוד עצמאית ולהסתדר בכוחות עצמו.

 

[שריד]

דוגמה נהדרת ומקומית למתואר בסרט

לסניור באהבה. הסרט שממש הרשים אותי והוא מבוסס על סיפור אמיתי, מדבר על איש מחשבים שעשה הסבה להיות מורה. הוא קיבל כיתה של נערים בני מהגרים בקליפורניה, הכיתה הנחשלת ביותר בביה"ס. תהליך של מספר שנים תוך השקעה עצומה מצידו, אמונה ביכולת ההשתנות של הנערים, דרישות מהתלמידים, מודליות שונה יצירתית ביותר בהעברת החומר, הביא את הנערים להשגים מרשימים שהכו בתדהמה את מוסדות הפיקוח של המדינה. התאור שלך ממש העלה לי את הורסיה הקולנועית למה שאת עושה תודה על השיתוף. בנוסף ראיתי שהגבת על הודעה שלי בנושא תווך יתר האם תוכלי לפרט קצת יותר בשרשור חדש ? יום טוב שריד

 

[e l i 2 1]

הסרט לסניור באהבה

משמש אותנו המנחים בפרוייקט שהזכרתי למעלה. אנו מראים אותו לתלמידים במפגש השלישי. הוא עוצמתי ומשאיר רושם רב עליהם. אנחנו המנחים באמת הולכים בדרכי המורה ומאמינים ואוהבים את התלמידים שלנו. מה קורה עם התלמיד שלך. מה דעתך בנושא? האם עליו לספר או לא?

 

[שריד]

חשבתי על פשרה...וזו רק דעתי...

מי שיחליט בסוף זו האם. הדפסתי לה את הדעות השונות והתגובות , (שמתי הודעות גם בפורום חינוך מיוחד וגם בריפוי בעיסוק כדי להרחיב). כנראה שזה יהיה תהליך. משהו כן היא תאמר בטוח כיוון שהבית ספר שאליו הוא ילך הוא ביה"ס קטן יחסית והצוות רוצה לפגוש את התלמידים וההורים לפני שנת הלימודים (נשמע טוב). אגב, בנוגע לסרט אולי את יודעת היכן ניתן להשיג אותו באיכות טובה ? ואריציה מודרנית שלו הוא הסרט בהשתתפות מישל פייפר סיכון מחושב... האם הוא באותה רמה ? לא ראיתי... שריד

 

[e l i 2 1]

וריאציה של הסרט הינו לאדוני באהבה

עם סידני פוטייה. יש לי את הסרט לסניור באהבה. את הסרט עם מישל פייפר לא ראיתי.

 

[נעמי הדס לידור]

ואם הילד היה חרש?

מה שאת מספרת הוא מרתק ונפלא ומעיד על יכולתך לעבוד עם גוונים שונים של ילדים , עם סגנונות למידה שונים ועם ילדים עם צרכים שונים כנראה . אין הדבר מעיד שטוב או לא טוב לדבר על הבעיה בתחילת המפגש כי לראיה אצלך זה לא משנה..... רק שאלה : אם הילד היה חרש האם היית מציעה לו גם לא לומר על בעיתו בכיתה בתחילת השנה כדי לא להפכו לחריג ולתת לו הזדמנות להתמודד לבד....זה בעיני אותו דבר בדיוק....ותחשבו על זה. נעמי

 

[שריד]

ואים הוא היה פגוע נפש ??

אז המשפט הראשון שהיה צריך להגיד במקום עבודה חדש (עוד לפני שהתחיל) היה אני פגוע נפש ??? האם זה כרטיס הביקור הראשוני שצריך להציג ?

 

[נעמי הדס לידור]

הסתרה היא פתרון חלקי ובעייתי

זאת אומרת שההבדל בוא בין נכות נראית ושאינה נראית? תמיד חשבתי שאלה שסובלים מנכות בלתי נראית הם "הדפוקים " יותר תחשוב על זה. כי הקלות הם צריכים לקבל באותה מידה כמו זה שהוא חירש. אז אולי נתחיל כולנו לעבוד נגד הסטיגמה על חולי הנפש למשל כי אתה מעלה בעיה מאוד קשה שהיא בעצם הביטוי הכי קשה ביחס לחולה הנפש הסטיגמא...והסתרה היא פתרון זמני וחלקי בלבד....

 

[שריד]

המוקד שאני רואה אותו הוא לא ההסתרה

כן או לא אלא העוצמה שלי מול החולשה שלי... בתפיסה הקוגניטיבית דינמית אנו מדברים על הפוטנציאל על היכולות...על העוצמות... אנו רוצים הצלחות... מה בעצם אנו אומרים כאשר המצג בראשון שלנו הוא החולשה... הקושי ? ועם כל הכבוד אני חושב שלשים את המגבלה... הקושי או החוסר בחזית... ואני חוזר לשאלה של האם, האם לספר לפני או במהלך או קצת אחרי... היא שאלה למי נותנים את ההזדמנות לעמוד בפני עצמו מול המציאות והאם אנו מעמידים לול הצד השני אדם בראש ובראשונה או מגבלה בראש ובראשונה ... אני לא אומר לא לספר אבל אם הילד רוצה להתגבר לבד מדוע לא לתת לו את ההזדמנות ?

 

[שריד]

לול = למול

 

[מיכל ט]

חשיפה

אני חושבת שהנושא שעלה כאן מאוד מאוד חשוב ואני שמחה שהוא הורחב מעבר לבית הספר או לקות למידה. קודם כל אני חושבת שנעשתה כאן חפיפה לא נכונה בין שני מושגים ליקוי למידה והדבקת תויות. המושג ליקוי למידה או מגבלה נפשית או כל מגבלה אחרת לא כוללת בתוכה את הסטיגמה, אנחנו כחברה למדנו לעשות את החיבור מתוך חוסר ידיעה לגבי משמעות הליקוי. אני מאוד מסכימה עם נעמי לגביי הקושי שבקיום נכות לא נראית קוגנטיבית או נפשית שמחייבת התייחסות. אין לי תשובה חד משמעית לגביי מה צריך לעשות. במצב האידאלי הייתי שמחה אם כל אדם עם מגבלה היה יכול להציג את עצמו על העוצמות שלו והצרכים המיוחדים שניגזרים מהלקות אבל אני גם יודעת שלא כל חברה בשלה לזה או תקבל את זה בהבנה. גם אם מחליטים להציג את הלקות יש כל מני דרכים לעשות את זה. אני לא רואה שום בעיה אם הלקות מוצגת באפן עניני תוך הסבר ברור של הדברים שיכולים לעזור. אני שואלת את עצמי למה כשדיברתם על ילדים לקויי למידה ובית הספר הצגתם עמדה כל כך נוקשה לגביי הזכרת הליקוי. אני חושבת שמרוב רצון לא לתייג זה הגיע למצב של דלגיטמציה. האם ילד לקוי למידה באפן אוטומטי הוא ילד עם בעיות בלימודים? האם כל לקויי הלמידה זקוקים לעזרה כל הזמן? ומה יהיה אם הילד כן יזדקק לעזרה בהמשך? ובנוסף לזה כם אם הילד כרגע מצליח בלימודים האם נעשתה בדיקה לגביי מידת השקעת האנרגיה או היעילות אולי יש התאמות שיכולות להינתן בכיתה שיכולות לשפר את איכות החיים של הילד, למה לחכות למצב שהילד לא יצליח כדי להגיש לו עזרה?

 

[שריד]

יש השקעה והילד מטופל

הנקודה היא שעברה עליו שנה מאוד קשה. ישנן התאמות שעוצבו לו בעקבות אבחון דדקטי (ושכמובן לא יושמו) ועל אף חוסר הישום הילד הצליח לצוף ולסבול פחות בביה"ס מבחינתו זה להצליח. הנקודה היא שאנחנו לא יודעים בוודאות מה יקרה, השאלה עלתה לדיון בשל כך וכפי שאת רואה מיכל, הדעות חלוקות ולא חד משמעיות... חשבתי על הנושא של הסטיגמה במונחי פויירשטיין, למשל סטיגמה היא איסוף נתונים לא שיטתי, מטבעה היא נשענת על חלקי מידע. מצד שני גם ידע שהוא לא סטיגמטי לפעמים שווה אותנו בהחלטות דטרמיניסטיות בנוסח "המודל הרפואי" קרי אין סיכוי שהנ"ל ישיג מעבר... כי הוא... אני חושב שהדילמה נעה על הציר הזה בין ידע הוא מקדם לבין ידע הוא מעכב... ולגבי העמדה הנוקשה כל כך... לא יכול להיות שדיון שעולה יהיה מתוך עמדה נוקשה אחרת לא היית עולה השאלה לא ???

 

[מוּסקט]

כן ולא

אשתף אתכם במשהו. לפני שנה קולגה שלי ואנוכי החלטנו לפתוח קבוצה טיפולית שתעסוק בנושא הסטיגמה, מתוך איזו היענות לרחשי ליבם של המטופלים ומכיוון שהיה זה נושא שעלה מדי פעם. אמנם איני עובדת לפי שיטת פויירשטיין, אבל איני מוותרת על המרכיב הקוגניטיבי בקבוצות. התחלנו את הקבוצה בחווייה התנסותית בתיוג כדי להבין את המושג "סטיגמה" יותר לעומק. בקשנו מאותם מטופלים שכל כך חווים באופן שלילי את הסטיגמה נגדם, לתייג כאחד האדם. זכורה לי קבוצה אחת מאוד עוצמתית בה הבאנו לקבוצה קטעי מוסיקה ובקשנו מהם לחשוב אילו אנשים מקשיבים לכל קטע. דאגנו להביא מוסיקה מגוונת - מרוק כבד, דרך מוסיקה קלאסית ומוסיקת מעליות, ועד שירי עם ומוסיקה מזרחית... היה מאלף. מה שראינו הוא שכווווולנו מתייגים מאוד בקלות, גם אלו שמתלוננים על תיוג ודעות קדומות המתחוללים כלפיהם. התיוג היה כל כך קל ומהיר עד ששמות תואר כמו "אנרכיסטים" למוסיקת רוק כבד ופאנק, או "דודות פולניות" למוסיקה קלאסית עשו דרכם אל הנייר בלי היסוס רב. במשך הקבוצה גילינו ש"סטיגמה" היא חרב פיפיות. לפעמים פועלת לטובתך ולפעמים לרעתך - אבל בכל מקרה אי אפשר להתחמק ממנה מכיוון שהיא חלק בלתי נפרד מהדרך בה אנו חושבים. "סטיגמה" הוא תוצאה של תהליכי מיון וקלסיפיקציה שבאים לעשות 'סדר' בעולם ולעזור לנו לגבש דעה - אפילו ברמה מאוד בסיסית של 'זה טוב לי / מתאים לי או לא'. המטופלים בעצמם העלו את העניין שלפעמים נוח מאוד בתוך סטיגמה מסויימת ושלפעמים הם מעודדים את קיומה כדי לגבש מעין הגדרה עצמית. למשל, אלו שהעדיפו לתייג את עצמם כמתמודדים עם הפרעת אכילה, הנחשבת ליותר נורמטיבי בימנו, מאשר כמתמודדים עם הפרעת אישיות (למשל). או אנשים שטיפחו את תדמית הסטלאן הכוללת האזנה לרוק כבד באזניות, ביגוד מסויים וכו'; ואיפשרו לעצמם להישאר פחות נגישים ופתוחים לטיפול. אני מבינה שזה מאוד שונה כשמדובר בילדים, כשעל המבוגר הדואג להם להחליט איזו גישה לנקוט... כשברור מאוד (גם אם לא אומרים זאת בפירוש) שזו חרב פיפיות ושאפשר יהיה גם להפסיד מהתיוג אבל גם להרוויח ממנו. [ואולי בגלל זה אני עובדת עם מבוגרים?]

 

[e l i 2 1]

נעמי-את לא יכולה להשוות בכלל

האם לקות למידה נחשבת לנכות? אם לילד החירש היתה אוזנייה שבאמצעותה היה שומע כמו ילד רגיל, האם היה צורך להפכו לחריג ולהדגיש למורה את עובדת חירשתו? המורה בלי לשים לב היתה נותנת לו יחס שונה ואולי גם מדברת אליו בקול גבוה במיוחד (אני מזכירה לך שהילד שומע רגיל עם אוזניה) הדבר היה גורם לו למבוכה ולהרגשת חריגות בלי שום סיבה מוצדקת. אם הילד של שריד החל לעבוד באופן עצמאי וזורק את הקביים שעזרו לו עד עכשיו, למה אנחנו המבוגרים צריכים להפכו לנכה ולהחזיר לו אותם, אם הוא התחיל להתהלך בעצמו?.... ותחשבי על זה.

 

[liatsela1]

לקות למידה -האם לספר, מי ולמי?

כאמא לילד הספציפי אני חושבת שהייתי הולכת עם התחושות של הילד ומבררת איתו האם חשוב לו שניידע גורמים רלוונטים בביה"ס לגבי לקות הלמידה. מצד שני כיועצת לגיל הרך בגנים בהרצליה ,יצא לי לעבוד על נושא הרצף במעבר מגן לביה"ס. אני אישית הסתייגתי מהאופן הגורף בו היועצות בבתי הספר שמות במוקד העניינים תמיד את עניין המידע הנ"ל. מצד שני למדתי להבין שיש כאן גם אינטרס לטובת הילד. לכל בית ספר "סל" משאבים מוגבל לעזרה לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים שונים. אם בית הספר לא ידע על צרכי הילד הוא יחלק את סל המשאבים וכאשר הילד ייתקל בקשיים למשל באמצע השנה יתכן ולא ישארו לבית הספר משאבים לסיוע. ואיך תיראה אז שנת הלימודים של הילד? צבועה בחוויות תיסכול ויאוש... המלצה נוספת לאמא היא לבדוק קודם אם יש דמויות ספציפיות בבית הספר שנראה לה שניתן לסמוך עליהן,ובמידת הצורך (באם יתעוררו בעיות), לפנות אליהן, בהצלחה!

 

[עדו בן צבי]

תלוי. תלוי בחומרת הלקות וברצונו של

הילד. סליחה, של הנער. מדובר בבן 13 ויש מקום להתחשב בדעתו. לגבי חומרת הלקות, העובדה שהתלמיד מסתדר בלימודים לא אומרת בהכרח שהלקות אינה חמורה. עובדה שבשביל לעקוף את אחד הסימפטומים הוא צריך עזרה מתמדת של האם. שאלה אחרת היא: מי צריך לספר? האם? הנער? היועצת הקודמת?

 

[שריד]

הפיתרון המוצע

הנער לא רצה לספר, האם חששה אך רצתה לדווח ליועצת. הגיעו לפשרה הנער הסכים לערב את היועצת, אך ללא ידוע המורות בתחילה. הפתרון עדיין בשלב הרעיון ועוד לא דובר עם היועצת אבל זה יהיה בקרוב. שריד

 

[עדו בן צבי]

בכל מקרה, חשוב להתחשב ברצון הנער.

מה לא תהיה ההחלטה, אם הוא יהיה מעורב מעורב בה, הוא ילמד שיעור חשוב לחיים. הוא ילמד משהו על מתי כן ומתי לא לחשוף את בעיותיו.