לנשים שבינינו

[GnomeBubble]

רגע, זה לא קרה לך אף פעם../images/Emo35.gif../images/Emo70.gif

הרבה אנשים (טוב, בעיקר נשים

) מדברים ככה מחוץ למדינת תל-אביב, ואני מאמין שאפילו במדינת תל-אביב (שאני לא מכיר אותה מספיק טוב, מודה ועוזב) יש אנשים שמדברים ככה. על זה שאופן ההתבטאות הזה מאפיין שכבות סוציואקונמיות נמוכות (ומזרחיות

), אין ויכוח, אבל זה שבן-אדם הוא מזרחי ולא מרוויח הרבה לחודש לא אומר בהכרח שהוא מתכוון להעליב, את יודעת.

לא, ברצינות, כשמישהו כזה אומר "נשמה" או "גבר", הוא לא מתכוון בדרך כלל להשתמש בזה באופן סרקסטי - אלה מילות פניה רגילות בשבילו. כמובן שאפשר להשתמש במילים האלה בשימוש סרקסטי, אבל גם ב"אדוני" ו"גבירתי" אפשר להשתמש ככה, וכמו שאמרתי קודם זה אפילו די נפוץ. אני גם לא מבין למה את אומרת שאין שם מוסכם... מקובל בישראל לקרוא למרצים בשם הפרטי, וככה כל התלמידים (לפחות כל התלמידים הצברים

) אצלנו קוראים למרצים. אז אל תגידי "לא מקובל". "לא מקובל עלי" - בסדר גמור, אבל זה עדיין מה שמקובל על רוב האנשים וזה מה שקורה בפועל. אם זה טוב או רע, אין לי דעה - אני רגיל לזה, והישירות הזאת נאה בעיני, אבל אני מוכן להסתדר גם עם הגישה האירופית או היפנית, ואני יודע גם ששם יש לא פחות בלבולים ובלאגנים מאשר כאן, אם לא יותר.

 

[אנילי מילי]

כמעט הכול כבר קרה לי פעם, אני חושבת...

אבל פנייה של זר אליי, שמבקש לפנות אליי באופן רציני (ולא בשוק, למשל, כשאחד המוכרים קורא בקול גדול ובחיוך גדול יותר) - לא, לא פנו אליי במותק, נשמה או מאמי. פנייה אישית של אדם מוכר זה כמובן משהו אחר. ובקשר לדרך הפנייה באקדמיה, מכיוון שאתה שם ואני לא, אני משערת שאתה צודק. אני רק יכולה להעביר לך איך אני הרגשתי כשלמדתי, כשהיה לי קשה לפנות אל מרצה מבוגר ומרשים בשמו הפרטי. בעיניי הייתה בזה משום הקטנה.

 

[מיכי 10]

גם הבנות שלי היו נורא נורא מתעצבנות,

אם מישהו (בשוק או ברחוב) היה קורא להן מותק, מאמי או נשמה. אבל אני דווקא מחבבת את הפניות האלה. יודעת שהן לא אישיות, אבל בעיני הן חמודות ומשמחות כאלה. בעיקר מותק.

 

[מיכי 10]

נשים כמוני, יעדיפו

(או תעדֵפנה

) שיקראו להן, למשל, מיכלסַאן!

אבל זה כבר מחייב לדעת את שמן הפרטי. ואילו כאן היתה השאלה לגבי פנייה אל איזה לא מוכֶּרֶת לפּוֹנֶה. ולמקרה שלא תקרא מה שעניתי לאנילי מילי, הנה העדבקה מתגובתי דלעיל: לעומת הפנייה 'אחי' או 'אחותי', שבועז הזכיר, שאינן מפריעות לי בכלל, רק גורמות לי לחיוך. הן משעשעות כאלה. לפעמים אני משתמשת בהן בעצמי, בצחוק, אבל עם אנשים שאני מכירה. לא ככה סתם ברחוב.

 

[GnomeBubble]

מיהארו-סאן../images/Emo70.gif

אמרתי לך שגם ביפנית יש שם כזה?

אבל זה ישמע קצת מוזר אם אני אקרא למישהו שנמצא דור מעלי בלי איזשהו תואר של כבוד שמצביע שהוא נמצא מעלי (סאן לא עושה דבר כזה), ולכן הייתי צריך לקרוא לך Miharu Obasan - דודה מיכל (ואם אני לא מכיר אותך, אז סתם "דודה", בלי מיכל

). רק שאז שוב נכנס הקטע המעליב של הגיל, וגם ביפנית, כמו בעברית, אנשים יכולים להעלב כשאתה מנסה להיות מכובד ורומז שהם מבוגרים.

כן, לא רק כאן החיים קשים.

 

[מיכי 10]

זה בסדר, גם לאחיינים שלי

אני לא מרשה לקרוא לי דודה (מאז גיל 15, בו נהייתי דודה לראשונה). רק כשהם רוצים להקניט אותי, הם קוראים לי דודה מיכל (ובמלעיל...). אז בוא נוותר על Oba, ואתה רשאי לקרוא לי Miharu-san! מבטיחה לא להעלב, מכסימום לגחך בהנאה.

 

[מיכי 10]

"סליחה" היא גם 'מילת נימוס מקובלת

בפי אדם המבקש כי חברו יסלח לו על שהוא מטרידו בשאלה או בבקשה.' (זהו ציטוט חלקי מהסבר שמצאתי במילון אבן שושן!). "הֵי את" שהִצעת, הוא פשוט, אבל מאד לא מנומס, בעיני. "את עם הסריג הירוק/הסגול/האפור"... שגם אותה הצעת, היא פנייה שמזכירה לי את המצילים בים: "את, עם הבגד-ים האדום, תצאי מיד מהמים!". בים אני יכולה לקבל את זה בלית ברירה, כי מדובר בהצלת אנשים ממקום מסוכן, מאזור של מערבולות או מים סוחפים. או בכריזה של ניידת משטרה: "המזדה הכחולה, תעמוד בצד!" - למישהו שעשה עבירת תנועה (ונתפס, לשם שינוי). אבל בכל מקום אחר, פניות כאלה הן ממש לא מנומסות. פעם (רק פעם אחת) מישהי קראה לי בעבודה "מזכירה". זה נשמע לי נורא משונה. זה לא המקצוע שלי אלא רק העיסוק שלי, ובכל מקרה, נשמע לי מוזר. מצד שני הבנתי אותה. היא לא ידעה עדיין את שמי, לרופאים קוראים דוקטור, לאחיות "אחות", אז בסדר, שיהיה. מיד אמרתי לה ששמי מיכל, היא התנצלה קצת ואמרתי לה שזה בסדר והבנתי אותה, טיפלתי בבעיה שהיתה לה, וזהו. לדעתי בארצות אחרות הכל יותר פשוט. יש פניות קבועות ומקובלות. רק אצלנו יש מישמַש וחוסר בהירות בנושא.

 

[מיכי 10]

דווקא להיפך, לדעתי.

דווקא נשים במעמד נמוך יותר, מעריכות יותר את הפנייה אליהן בתור "גברת שרה", למשל. או כמו שכבר הזכרתי איפשהו, שיש לנו בעבודה מנקה ערביה מבוגרת, בשם עַלְיַה, שממש שמחה כשאני קוראת לה בצורה מכבדת: חַגַ'ה עליה. זו פנייה מיוחדת לנשים מבוגרות (ולא כפי שחשבתי תחילה, שזה כמו חאג', מי שעלה לרגל למכה).

 

[trilliane]

עוד לא התרגלתי שקוראים לי "גברת"... ../images/Emo9.gif

זה תמיד נשמע לי מבוגר נורא... אבל בלית אפשרויות אחרות אני מקבלת את זה בהבנה וזה פשוט גינוני נימוס מקובלים ותו לא.

 

[GnomeBubble]

מה, גבר? אתה רוצה לומר

שלא פנו אליך אף פעם באוטובוס ואמרו "גבר, יש מצב יש עליך סיגריה?" אז למה אתה אומר שיש רק "גברת" (או להבדיל אלפי הבדלות, "גיברת") ואין "גבר"?

אבל כן, אני מודה ש"נכבד" לא נהוג להוסיף היום ל"גבר". אבל אם רוצים לתת כבוד תמיד אפשר לומר "גבר גבר".

 

[GnomeBubble]

ובשיא הרצינות

"גבר" זאת אולי פניה קצת ערסית, אבל אין שום ספק שהיא מכובדת והיא לא מציינת גיל מתקדם (להפך, נוהגים להפנות אותה יותר אל אנשים בגילך או לא גדולים ממך בהרבה). כנ"ל לגבי אחי ואחותי (כבר קצת מיושנות, אבל עדיין נתקלים בזה). לצערי אי אפשר לומר את אותו הדבר לגבי "אדוני" או "גברתי". יש עדיין אנשים (בעיקר בני 50-60+) שמשתמשים במילים האלה בתור פניות כבוד, אבל נדמה לי שעכשיו אני שומע אותן משמשות הרבה במשמעות סרקסטית ומזלזלת - וזה עוד יותר נכון לגבי "כבודו", וביטויים כמו "מר X" (השזה לא מופיע על הכתב). נדמה לי שהיום "כבודו" משמש כבר בעיקר באופן מלגלג.

 

[daviduuu]

"על לא דבר" או "אין בעד מה" זה לא שקר?../images/Emo268.gif

לפעמים אתה מתנדב לעזור במשהו, ואתה עובד קשה, ואומרים לך תודה, האם עניית "אין בעד מה" או "על לא דבר" נראים לך הגיוניים במצבים כאלו? ומאוד מאוד מאוד ארצה לדעת את דעתכם בתור אומרי "תודה", מה התשובה המתאימה שהכי הכי יפה בעיניכם? (אני מעוניין להשתמש בה

)

 

[daviduuu]

אופפס.. "נראית לך הגיונית" כמובן.

 

[trilliane]

לדעתי זה לא קשור להיגיון אלא למידה של צניעות

ענווה נחשבת למידה רצויה אצל צדיקים, וגם הלמדנים הגדולים ביותר מנסים להקטין את עצמם. כמו כן לפעמים זו באמת לא צניעות כי הטובה לא הייתה ביג דיל, ובמעמד לא פורמלי אפשר לשמוע אנשים עונים גם "בקטנה". תשובות נימוסין אחרות ל"תודה" יכולות להיות "בבקשה", "בשמחה", "לבריאות" ועוד.

אין תשובה אחת "יפה" יותר מכולן, זה עניין של טעם, הקשר וטיב היחסים.

 

[daviduuu]

תודה ../images/Emo140.gif

 

[מיכי 10]

גם אני חושבת כך לפעמים.

אפילו די הרבה פעמים. בדיוק כמו ששואלים אותי "מה שלומך?", ואני עונה אוטומטית "טוב, תודה". לפעמים זה ממש לא נכון (בעיקר כששואל את זה הרופא שהגעתי אליו בקופ"ח). הרי אם שלומי היה טוב, לא הייתי מגיעה אליו

). מצד שני, כששואלים "מה שלומך?", לא באמת מתכוונים לשמוע ששלומך לא טוב, או גרוע, או על הפנים. אלה שאלות נימוס ותשובות נימוס. כשהיו שואלים אותי פעם "מה נשמע?", בכלל לא ידעתי מה לענות, והייתי עונה "כלום". עכשיו אני עונה "בסדר, תודה" או "ברוך השם, תודה".

בקיצור, אתה יכול בתשובות שלך להיות שקרן או נודניק, אם אתה מבין למה אני מתכוונת. כך גם "על לא דבר" ו"אין בעד מה". אלה תשובות של נימוס. לפעמים באמת עזרת במשהו קליל, שגם אם למי שקיבל את עזרתך, היא משמעותית מאד, לך זה היה קלי קלות. אבל לפעמים אתה משקיע מאמץ וזמן, ואז התשובות האלה לא כל כך הולמות. ואז עדיף לענות "בבקשה". או כמו שכתבה לך כבר טריליאן "בשמחה". זו תשובה יפה מאד, שגם אני אוהבת להשתמש בה. כשאני יוצאת מהעבודה, בד"כ לפני כולם, כי יש לי רק משרה חלקית, אני מברכת את כולם ב"להתראות", ואז תמיד יש כמה שאומרים לי תודה רבה. אני עונה אוטומטית "על לא דבר", וחושבת לעצמי, איזה "על לא דבר"? הוצאתי את המיץ בעבודה. השקעתי המון, ויש ימים שבהם לא היה לי זמן לנשום. יפה שמודים לי, אבל התשובה שלי בכלל לא משקפת כלום. אז כשאני שמה לב, אני אומרת "בבקשה", או "בכיף!" אם היה באותו יום באמת כיף לעבוד ביחד.

 

[daviduuu]

אז כששואלים מה שלומך- לא לומר את האמת?

האם תמיד לענות הכל טוב, כמו דוד "הכי טוב"? וכמו רבי עקיבא שאמר "כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה", וכמו נחום איש גמזו שאמר גם זו לטובה? מצד שני כששואלים אותך מה שלומך? ואת עונה באמת- כמובן בצורה טובה, אין שום יתרון לכך?

 

[מיכי 10]

גם אני לא בעד לשקר. בעיקר אם בני משפחה

או חברים טובים טובים שואלים אותך, סביר להניח שהם באמת רוצים לדעת מה שלומך. להם אתה יכול לספר!

חבר טוב אמר לי פעם שסבא שלו אמר לו כך: תמיד כששואלים אותך מה שלומך, תגיד מצויין, ברוך השם. למה? כי אם אוהביך שואלים - הם ישמחו לשמוע ששלומך מצויין. ואם אלה שונאיך - שיתעצבנו ששלומך מצויין!

 

[daviduuu]

../images/Emo13.gif

 

[trilliane]

אם לא שואלים באמת, לא לענות באמת.

כשמדובר בלא יותר מ"טקס" נימוסין בין מכרים, הולכים לפי כללי הטקס, ומאוד לא מקובל להתחיל "לשפוך" ולהיכנס לפרטים אישיים. אם, לעומת זאת, מדובר ביחסים הדוקים ולשואל באמת אכפת, אז כדאי לומר את האמת (אם רוצים לפרט; בכל מקרה אין חובה).