לנשואים שבינינו
ובעצם גם לאלה שלא
כתבתי את זה לאחד החברים כאן בפורום והחלטתי, למה בעצם שאני לא יעלה זאת לדיון 'ציבורי' אני בטוח שדשתם על הנושא הזה עד דק. אבל הי, אני חדש כאן. אני אתחיל מהתחלה:
תמיד ידעתי שאני נמשך לגברים, מאז גיל מאוד מאוד צעיר. לכן מהר מאוד השלמתי עם הנקודה הזאת והפסקתי להילחם בה, מתוך הבנה שלהשתנות-אני לא אשתנה. ואני רק יכאיב לעצמי. אך באותו זמן גם הבנתי, שאני לא בהכרח רוצה לממש את המשיכה המינית שלי. אפשר להגיד שזה בגלל הדת (שמאוד מושרשת בתפיסה שלי, גם על סמך לימוד והבנה) אפשר להגיד שזה גם בגלל טאבו חברתי-משפחתי. בין כך ובין כך מעולם לא נכנסתי לעולם ההומוסקסואלי - ולא חוויתי קשר ריגשי או מיני עם גבר. נמנעתי מכך בעיקר מתוך ידיעה שאם אני נכנס לשם - אני לא בהכרח יוצא. כי אין לבחון את כוחו של היצר וכוחה של המשיכה. לא אשקר, חסר לי בחיים את אותו ניצוץ, את אותה תשוקה שכל חבריי חווים. ולעיתים ברגעי משבר או צמא - הלב דואב. אך מן הצד השני, אני משתדל כבר הרבה שנים למצוא בת-זוג. ולא בהצלחה רבה.. אני בקשרים חבריים מאוד הדוקים עם הרבה בנות באוניברסיטה. אף פעם לא פחדתי מבנות ותמיד הסתדרתי איתן מעולה. אך דווקא בכל אותם דייטים -משהו חסום אצלי, כאילו שאני מפחד לשחרר. ואם הייתי צריך להצביע על שורשו של הפחד - הייתי מצביע על הפחד מפני יחסי האישות.. מה יהיה? איך זה יעבוד? ולזה הייתי מוסיף גם את הפחד להיחשף (והאם בכלל צריך להיחשף?).. הייתי שמח אם תוכלו להאיר לי לאור ניסיונכם כיצד דברים אלו מסתדרים ומתיישבים. בגלל חוסר הרצון מבחינתי לחשוף את הנטיה המינית שלי, ובגלל הסגירות בעולם הדתי -קשה לקבל תשובות, קשה להשיג עצה.. אני לא יודע מה ילד יום, אני מקווה באמת ובתמים שאני אצליח להקים משפחה. שאני אצליח לחיות חיים נורמטיביים - כך נדמה לי שצריך להיות, כך נראה שבנויה נפשו של האדם. ואת אותו קורבן המשיכה או היצר אני מוכן להקריב. לא בלי כאב, לא בלי דמעות. אך אם ידיעה שאותה משיכה - היא חולפת. אך אותו תא משפחתי - הוא בניה לדורות.
ובעצם גם לאלה שלא
