לנקיטה. אנשים יפים.

[הראל]

לנקיטה. אנשים יפים.

נקיטה היקרה לי מאוד. לא יכולה שלא להתוודא בפנייך. קראתי את ההודעות של היום, בשעה כזו רגועה של היום, ואני חייבת להגיב. א י ז ה א נ ש י ם י פ י ם י ש כ א ן !!!! ככה. באמצע החיים...באמצע היום...אפילו דבר ראשון על הבוקר....כאלה אמירות של אהבה, כאלה מילים של כנות מלב אל לב, כזאת אמת גדולה (אכן יקירתי אמת גם כואבת, כזו היא) וגילויי-חברות טהורים. אני מתרגשת. נזכרת בתשובה שלי להתנצלות הכנה של רז מלפני כמה ימים, ועכשיו מאמינה במה שכתבתי אפילו יותר.... יש בינינו אנשים שלא יודעים כי הם הגדולים שבציירי- העולם. אין הם יודעים כי בידיהם הצבעים הנכונים,השילובים המושלמים. ובכל זאת, מבלי שידעו, הם צובעים עולם יפה יותר לכולנו. אשרינו שהם מרשים לנו להתחמם באורם. יותר מהכל הייתי רוצה עכשיו לשתות איתך קפה.... אוהבת (בלי שום נטיות) לארה.

 

[סקסופון-]

ללארה

לפני מספר ימים קראתי נפעם את חילופי ההודעות שלך עם נקיטה. זה היה לילה גשום, מה שבכלל מכניס אותי למצב רוח נוסטלגי במיוחד. כתבתי לכן משהו באותו ערב, אבל משום מה זה לא עבר ולא נקלט; ואח``כ כבר לא יכולתי לחזור לכך. אבל זכור לי שדובר שם על אהבה. זו היתה האהבה שהענקתן זו לזו, שהחזירה אותי שנים אחורה, כאשר נטשתי את מקום הולדתי ו``יצאתי לגלות``. היום, באמצע החיים, כאשר אני מביט לאחור ומגלה שנותרתי כעץ בשדה אך חסר שורשים - אני נזכר בחברי הילדות שלי. אלה שאיתם הבטנו באימה על המורה למטימטיקה - שמשום מה גם לה היו שתי שיניים מזהב בפרונט....- (כנראה תופעה שרודפת את כל המורות למטמטיקה באשר הן). אלה שאיתם התחלקתי בשניצלים האלה שמכרו בקיוסק שליד בית הספר (וגם אצלנו היתה ילדה זהובת תלתלים שקרא לשניצל ``שניץ``). נזכרתי בהם, בחברי הילדות, שהשארתי שם לפני המון שנים, ועדיין מתגעגע אליהם. ומידי כמה שנים יוצא שכמה מאיתנו נפגשים, לעיתים כאן, לעיתים שם; תמיד תמיד חוזרים יחד למקורות הוייתנו. לשורשים. לפינה שבה עישנו את הסיגריה הראשונה, לגינה שבה נישקנו את הנשיקה הראשונה, לבית הקולנוע השכונתי אליו היינו מתפלחים לראות את סרטי אלילת המין של שנות ה-60 המאוחרות, ולחנות התקליטים בה רכשנו את Abbey Road (מדהים, אבל החנות עדיין קיימת....) והרגשנו כל כך מיוחדים. משהו מהתחושות האלה עלו בזכרוני באותו לילה למקרא התכתבות ביניכן, וכל כך התרגשתי. ונורא רציתי להודות לכן, על כך שבאמצעותכן שחזרתי כמה חוויות אהובות ונשכחות, כמה דקות אחרי כן; בשיחה טלפונית למרחק של 15,000 ק``מ עם אחד מהם, מחברי הילדות האהובים; לפנות בוקר של יום שישי, כאשר בחוץ ירד גשם. בשמחה הייתי מצטרף לקפה הזה שלכן. סקסופון

 

[הראל]

סקסופון.

יכולתי לכתוב לך שעצם המחשבה שלך על אהוביך הרחוקים עושה אותם קרובים מתמיד. יכולתי לכתוב לך שדפדוף בתמונות שבזכרון עושה אותן מוחשיות וקיימות. יכולתי ויכולתי ויכולתי. המון מילים יפות. אבל מי שחי געגוע של אלפי קילומטרים יום ביומו,מי שחי תאריכים שחולפים בלי אפשרות לגעת בהם, מי ששולח תמונות של ממש כדי שלא להעלם ולהפוך לזכרון מעורפל, רק הוא יכול להבין שכל המילים הגדולות והמתאימות הן בעצם רק...מילים. ומנסים לזכור ולהאחז, ולא תמיד היד איתנה ויכולה להחזיק. ומנסים בכל הכח לשמר, ולא תמיד מצליחים. אל אי אפשר שלא לנסות. אי אפשר לתת לזה ללכת מאיתנו. ואפילו שהגעגוע כואב וכמעט ששורף בבשר החי, הרי לחדול פירושו לא להיות. סקסופון יקר, בבוא היום,יהיה לנו העונג לשתות עמך קפה. לארה.