לנצח בכל מחיר?

[לירי של שירי]

לנצח בכל מחיר?

שירה בת שנתיים וחצי. בזמן האחרון התחלנו לשחק משחקי קופסא, "על באמת" - יענו עם כל החוקים, שמירה על תורים וכו. הולך ניפלא. אבל מה ? אני תמיד מסדרת את קלפי הלוטו, או מפקששת במשחק הזיכרון (לא תמיד הולך כי שירה מגלה לי איפה הקלף השני...) כך ששירה תנצח. השבוע עלתה לי מחשבה שאולי אני טועה בגישה ואני צריכה לתת לה להפסיד, לחוות את חווית הכישלון, ללמד אותה להסיק מסקנות מההפסד וכו (הסיבה שזה עלה היה דיון על התאבדות צעירים בתיכון באוניברסיטה ובצבא עקב אי היכולת לקבל כישלון, או כאילה שהגיעו לפיסגת השאיפות שלהם) ובכן, האם אתם נותנים לילדים לנצח תמיד? או לפי מינון מסויים, או משחקים באמת ומי שמנצח- מנצח מה "נכון" לעשות?

 

[ליליה והגמדים]

למיטב הבנתי

היכולת להתמודד עם אכזבות מגיעה דווקא מבסיס חזק של חוויית הצלחה...

 

[תיקי א]

שאלה: למה בכלל התחיל המנהג הזה?

את פוחדת שהיא תתאכזב ? או ששירה מגיבה קשה להפסד ?

 

[לירי של שירי]

לא יודעת. נראה לי נכון בזמנו

רק עכשיו עלו הספקות. בתור ילדה (וכך גם אני רואה אצל כולם) שנותנים לילדים לנצח

 

[לירי של שירי]

יצא מעווט הכוונה שבתור ילדה נתנו לי

לנצח

 

[תיקי א]

לא חושבת שזה גורם נזק לטווח ארוך

היא די קטנה ויש לה עוד זמן "ללמוד" להפסיד. כרגע המשחק חשוב יותר כזמן שירה-אמא ואולי גם כאלמנט לימודי-חינוכי, לא ממש עקרוני לדעתי לשמור על העקרון של מנצח-מפסיד. נראה לי יותר מתאים מגיל ארבע ואילך.

 

[לירי של שירי]

נקטע לי חוט המחשבה...

הכוונה שבתור ילדה נתנו לי לנצח וכך ראיתי אצל כל מי שסביבי

 

[אפרתש]

בגיל הזה - לתת להם שינצחו

רק עכשו, כשהיא בת ארבע וחצי, התחלנו למנן את הנצחונות. משחק שיש בו כמה משחקונים, אנחנו מרשים לעצמנו לנצח בחלק מהמשחקונים. אני מכירה אמא אחת שהיתה שואלת את הילד לפני המשחק "אתה רוצה לנצח?". אפילו לא היה צריך לתחמן אותו ולעשות כאילו היא מפסידה באמת. הוא נהנה מהנצחון, גם כשידע שהיא מפסידה בכוונה.

 

[לאה_מ]

אני מוכנה לתת להם לנצח

אבל בן ה-4 שלי כבר ניצח אותי "על אמת" במשחק הזכרון...

 

[החתולה השחורה]

אפשר להציג את הניצחון של האמא,

כעדות לכישרונה של הילדה כמורה:"איזה יופי שניצחתי. זה כנראה בזכות שהיתה לי מורה טובה כמוך, שלימדה אותי לשחק היטב". או - להפוך את המשחק ללא-תחרותי. אמא והילדה ב"שותף", אוספות את כל זוגות הקלפים יחד לערמה ענקית שהולכת ותופחת.

 

[לירי של שירי]

זה יכול להיות רעיון מעולה אבל

אני רוצה גם לעודד אותה להתאמץ להתחרות ולנצח ולכן טעם הניצחון האישי מאוד חשוב. מאידך גם טעם ההפסד, ההתמודדות עם ההפסד ותהליך הפקת הלקחים חשוב לא פחות לגבי התגובה שלי לניצחון, לא כדאי לומר לה כמה נעים היה לי לשחק איתה, וכמה היה כיף לשחק איתה? או אולי משהו לגבי זה שפעם מנצחים ופעם מפסידים וכמה שחשוב לשחק הוגן, ולהנות מהמשחק

 

[כריכה רכה]

זה נראה לי גיל מוקדם מדי

לחינוך לתחרותיות. בעצם לדעתי כל גיל הוא מוקדם מדי בשביל תחרות. תמיד עדיף למצוא משחקים שבהם ניצחון של אחד הוא לא בהכרח הפסד של השני ("משחק שהוא לא "סכום אפס") גם במשחק זיכרון, הייתי אוספת את כל הזוגות המסודרים בערמה אחת משותפת לכל המשתתפים. תמיד עדיף לשחק ביחד עבור מטרה אחת, ולא זה כנגד זה. לדעתי משחק ילדים בשלים למשחק תחרותי רק אחרי גיל 5 וגם זה בזהירות מרובה. לפני זה קשה להגיד להם גם להפסיד וגם להנות מהמשחק. אם הפסידו תגובה מרוגזת ועצובה היא טבעית ביותר.

 

[irisgh]

גם לי

למה בכלל לחנך אותה 'לנצח' ולהנות מהנצחון? למה לא לחנך אותה ליצור, ללמוד, לפתח, ולהנות מהיצירות והעבודה שלה עצמה, מעצם החוויה וההתנסות? התחרותיות מגיעה מעצמה לקראת גיל 4. אין שום סיבה להכניס אותה קודם. וכשהיא תכנס במלוא עוצמתה, ממילא תרצי שהיא תפחת. יש מקרים בהם אין ברירה - כמו אם היו לה אחים גדולים שמכניסים אותה, ולא הייתה ברירה. גם אז הייתי מנסה לתת לילד להנות מהעשיה בלי קשר לנצחון והפסד. ההשג, אגב, חשוב להם בכל גיל. ובהחלט יכול להיות השג משותף. בתור שלי ככה, ובתור שלך ככה, וביחד הצלחנו כבר הרבה. או הצלחנו כבר 4, כבר 5, כבר 6. למה דווקא 'אחד נגד השני'? זה נראה לי גם חינוך פחות מוצלח לחברותיות. החברותיות המוצלחת היא זו שמצליחה לגשר על קונפליקטים, ולהפוך אותם ל'לא קונפליקטים', לא זו שמכריעה דווקא מי מנצח. ואגב, גם 'כללים' ו'תורות' נראה לי מעט מוקדם לגיל. למה כבר להגביל אותם בכללים?

 

[תּמר]

צריך כללים. אחרת איך משחקים?

אבל בהחלט לא צריך להצמד לכללים ה"נכונים" לכאורה. אפשר להמציא ביחד.

 

[צימעס]

אין תחרות "מעצמה" לקראת גיל 4

אני חוששת שזה פטנט של גני ילדים.

 

[Kalla]

בלי תחרות אין התקדמות.

 

[כריכה רכה]

בלי תחרות אין התקדמות - במה?

התקדמות של הילד - תהיה גם בלי תחרויות. התקדמות בעולם - יש מקום לקצת תחרותיות (בלי הגזמה) אבל בשום פנים ואופן לא בגיל שנתיים או שלוש. וגם בעולם - יכולה להיות התקדמות רבה יותר כאשר יש שיתוף פעולה בין כוחות ולא תחרות ביניהם

 

[Kalla]

מי דיבר על שנתיים-שלוש?

ומי שטוען שהקידמה בעולם זה רק "קצת תחרות" אשרי וטוב לו. כל המין האנושי בנוי על זה: עולם העסקים והכלכלה, עולם המדע והמחקר ואפילו עולם התרבות והבידור.

 

[ליביתי]

האמת? אנחנו עדיין לא משחקים

על "ניצחון". למה חשוב לך כבר בגיל הזה (והבן שלי 'מבוגר' מהבת שלך בכמה חודשים ספורים בלבד) שיהיה ברור מי ניצח במשחק? מה זה משנה מי השלים את לוח הלוטו ראשון? אצלנו, משחקים עד ששנינו משלימים את הלוח (ואם הוא השלים ראשון ואיבד את הסבלנות להמשיך, אין לי שום בעיה). ואגב משחק הלוטו, לפעמים כשיוצא קלף שמתאים ללוח שאצלי, הבן שלי 'מנכס' לעצמו אותו וטוען "יש לי, לך אין". על הפרצוף שלו אני רואה שהוא מבין היטב מה נכון ומה לא. אני מאפשרת זאת במידה, אבל הוא יודע שבסופו של דבר צריך לשים את הקלף על הלוח הנכון. עד כה לא עלה בדעתי לסדר את הקלפים כך ש"יצליח" לו. במשחקים שונים אני יכולה לעזור לו ע"י כיוונון עדין ולא מתערב (למשל בהרכבת פאזלים), ואני תופסת זאת כחלק מהתפקיד שלי, אבל לא 'לעשות לו/במקומו את העבודה', ולא לסדר לו את העניינים כך שתמיד יצליח.

 

[כרמית מ.]

מצד שני, די מהר הם קולטים שנותנים

להם לנצח (ילד בן שנתיים-שלוש-ארבע מבין מספיק טוב שלא יכול להיות שהוא יותר טוב מאמא באופן קבוע (לא מדברת על לנצח מדי פעם, אלא על תמיד או כמעט תמיד) - וזה דווקא נראה לי מחליש, לא מחזק: לא מאמינים שאני באמת יכול, אז נותנים לי לנצח. כדאי לנסות למצוא דרך ביניים. אפשרות אחת, כפי שהוצע, להוציא את התחרות מהמשחק, ולהשאיר רק את האתגר. אפשרות נוספת (יותר מתאימה למשחקי חשיבה של גילאים מאוחרים יותר) היא לתת לנסות לבד, אבל כשרואים שהם מפספסים, ללמד אותם את הטריקים, או להפנות את תשומת ליבם (הכללית, לא לגלות), כדי לשפר את היכולת שלהם לנצח. לפעמים אני גם מעלימה עין ממצבים שיכולים לקדם אותי, כדי לא לפתוח פער גדול מדי (שההפסד לא יהיה תבוסה). גם כשמפסידים, חשוב להדגיש שזו הדרך ללמוד. וכן, לפעמים לאפשר להם גם את תחושת הנצחון.