לנטע מבוסטון - באהבה
נטע חמדתי, קראתי על הפלגתך באוניה והרשי לי לקחת אותך למסעי. שרשוחות לא מפליגות, השרשוחות נוסעות בדרכים. זה התחיל בנסיעה פשוטה. תפס אותה ``מחפשת טרמפ``. והשרשוחה עלתה. לנסיעת חייה. הם דהרו בכבישים, עד שנשמתה פרחה. הרוח העיפה את שערותיה, השמש סנוורה את עיניה, והוא היה כל הזמן לידה.. מה צריך יותר מזה?! אחרי העיקול הראשון, ראתה את הסכנה - ביקשה שיעצור. עצר. כמו גדול עצר. פתח לה את הדלת, נתן לה נשיקה, ואמר – לכי.. הלכה. שלושה ימים. שלושה. הגיע לשכונה בחזרה, כמו שרק השרשוחים יודעים להגיע. עם מכונית פתוחה, מוזיקה שנשפכת מהרמקולים שכל השכנים ישמעו, מצפצף ככה שכולם ידעו שהוא הגיע. והיא שמעה. ניסתה להסתתר, אבל.. איך אפשר???! רק סימן לה עם האצבע, והיא עלתה שוב. לנסיעה. נטע מתוקה ,איך אמרת ? חתיכת נסיעה? חתיכת נסיעה!!!! סופת טורנדו היתה לך??! הוריקן, קטן לעומת מה שאני עברתי, נשמה. אף פעם לא עצר האיש באדום. בעיקולים הכי מסוכנים של הדרך, במהירות מסחרת, נטל את נשמתי, הסעיר את חושי. מתוקה, הזמן עצר מלכת, החיוך מטופש על הפנים, וסערה בלב. וכדרכן של שרשוחות, השרשוחה שלמולך נתנה את ליבה, ונשמתה. והפעם העיקולים היו מסוכנים כל כך.. המדרון היה כל כך קרוב.. לעיתים הפחד שיתק אותה.. אבל שרשוחים לא מסתפקים בלב ונשמה. שרשוחים רוצים יותר.. ושוב – ביקשה ללכת. שרשוחים אף פעם לא אומרים לא. חשבת שיהיה לה יותר קל לכפרה??! חשבת שהבינה כבר??! ממש לא.( שרשוחה או לא שרשוחה - מה לעשות..) השרשוחה השתלטה על נשמתה. לבה היה פצוע, נשמתה שותתת דם. אז נטע מתוקתי, הייתי אתך על הספסל, קראתי על התלבטויותיך בין השורות, הבנתי את כאבך, במיוחד גם כשהספן שלך יודע להתבטא ברהיטות שכזו.. אבל חמדתי, כרגע שתינו על קרקע מוצקה. פצועות, חבולות, כואבות, אבל על קרקע מוצקה. צריכות לדעת להסתכל על ה``יש`` ולא על ה``אין`` וחמדתי, מי יודע, אולי מה שעברנו היתה רק נסיעה מבחן, ונסיעת חיינו רק לפנינו?!
נטע חמדתי, קראתי על הפלגתך באוניה והרשי לי לקחת אותך למסעי. שרשוחות לא מפליגות, השרשוחות נוסעות בדרכים. זה התחיל בנסיעה פשוטה. תפס אותה ``מחפשת טרמפ``. והשרשוחה עלתה. לנסיעת חייה. הם דהרו בכבישים, עד שנשמתה פרחה. הרוח העיפה את שערותיה, השמש סנוורה את עיניה, והוא היה כל הזמן לידה.. מה צריך יותר מזה?! אחרי העיקול הראשון, ראתה את הסכנה - ביקשה שיעצור. עצר. כמו גדול עצר. פתח לה את הדלת, נתן לה נשיקה, ואמר – לכי.. הלכה. שלושה ימים. שלושה. הגיע לשכונה בחזרה, כמו שרק השרשוחים יודעים להגיע. עם מכונית פתוחה, מוזיקה שנשפכת מהרמקולים שכל השכנים ישמעו, מצפצף ככה שכולם ידעו שהוא הגיע. והיא שמעה. ניסתה להסתתר, אבל.. איך אפשר???! רק סימן לה עם האצבע, והיא עלתה שוב. לנסיעה. נטע מתוקה ,איך אמרת ? חתיכת נסיעה? חתיכת נסיעה!!!! סופת טורנדו היתה לך??! הוריקן, קטן לעומת מה שאני עברתי, נשמה. אף פעם לא עצר האיש באדום. בעיקולים הכי מסוכנים של הדרך, במהירות מסחרת, נטל את נשמתי, הסעיר את חושי. מתוקה, הזמן עצר מלכת, החיוך מטופש על הפנים, וסערה בלב. וכדרכן של שרשוחות, השרשוחה שלמולך נתנה את ליבה, ונשמתה. והפעם העיקולים היו מסוכנים כל כך.. המדרון היה כל כך קרוב.. לעיתים הפחד שיתק אותה.. אבל שרשוחים לא מסתפקים בלב ונשמה. שרשוחים רוצים יותר.. ושוב – ביקשה ללכת. שרשוחים אף פעם לא אומרים לא. חשבת שיהיה לה יותר קל לכפרה??! חשבת שהבינה כבר??! ממש לא.( שרשוחה או לא שרשוחה - מה לעשות..) השרשוחה השתלטה על נשמתה. לבה היה פצוע, נשמתה שותתת דם. אז נטע מתוקתי, הייתי אתך על הספסל, קראתי על התלבטויותיך בין השורות, הבנתי את כאבך, במיוחד גם כשהספן שלך יודע להתבטא ברהיטות שכזו.. אבל חמדתי, כרגע שתינו על קרקע מוצקה. פצועות, חבולות, כואבות, אבל על קרקע מוצקה. צריכות לדעת להסתכל על ה``יש`` ולא על ה``אין`` וחמדתי, מי יודע, אולי מה שעברנו היתה רק נסיעה מבחן, ונסיעת חיינו רק לפנינו?!