לנועה גל -

[תמרי א]

לנועה גל -

אני קוראת פאסיבית די הרבה זמן של הפורום ומאוד נהנית. קראתי תגובה שלך להודעה של לאה מ. לגבי ה"תמורה" שלנו כהורים, מהי ההערכה של ילדינו, והאם אנחנו צריכים בכלל לצפות להערכה שכזאת. מאוד הזדהתי עם הרעיון שגם אם אנחנו לא מצליחים לחוש את הערכתם היום, אולי נרגיש אותם פעם, כשהם יהיו הורים: אני זוכרת שבתור ילדה הרבה פעמים חשבתי שאמא שלי "נודניקית" ועוד הרבה דברים "רשעים" כאלה של ילדים. ביום בו הפכתי בעצמי לאם (וזה הולך ומתחזק כל הזמן!), הבנתי ואני מבינה כמה טובים היו ההורים שלי, כמה חום קיבלתי מהם, כמה אהבה, כזו שנשאר לי ממנה כל כך הרבה - שהיא עוברת לילדי בכל עוצמתה. ובעצם, כמה ממה שאני היום, כאם, הוא בזכותם. רק רציתי לומר לך תודה על שהגדרת את הדברים כל כך פשוט ונכון, עבורי.

 

[עירית ל]

ולא מפחיד אותך, תמרי,

שהילדים שלך יחשבו עלייך אותו דבר? זה די מטריד אותי הנושא הזה. אצלי הסוגייה מעט שונה. היו שתי אפיזודות חולפות בחיי שבהן חשבתי שאמא שלי (וגם אבא שלי) פשוט בלתי נסבלים. אחת היא ההתפכחות של סביבות גיל שתים עשרה, כשגיליתי שההורים שלי לא הכי חכמים בעולם ומכאן מיד עברתי לקיצוניות של "ההורים שלי מטומטמים שזו ממש זוועה". השניה היא גיל ההתבגרות, מגיל שלוש עשרה עד תשע עשרה בערך, שמצד אחד ראיתי את ההורים שלי כמו שהם, אנשים באמת מוצלחים, אך מצד שני לקיתי בחוסר סבלנות וסובלנות נוראי כלפיהם. אם אלו יהיו השלבים שאעבור עם ילדי - אני מכירה אותם ויודעת מההורים שלי שאפשר להתמודד עם זה. אבל מה יהיה אם הילדים שלי פשוט לא יכירו אותי ויפרשו לא נכון את כוונותי תמיד. זה די מפחיד אותי להיות נודניקית או טיפשה או סתם לא רלוונטית בעיניהם.

 

[לאה_מ]

אני לא בטוחה שאנחנו שולטים בזה

כלומר, אנחנו יכולים לעשות כמיטב יכולתנו, אבל איך שהילדים שלנו יתפסו אותנו בסופו של דבר, מנקודת המבט שלהם, זה כבר לא בידינו. אני מאמינה, שהורים שמגדלים את ילדיהם באהבה, במחשבה, באמונה בהם, בסופו של דבר נתפסים באופן חיובי על ידי הילדים. אז נכון שאולי ההתפכחות מהאשליה שההורים שלך הם האנשים החכמים ביותר בעולם (אני חושבת שלי זה עדיין לא קרה. אני עדיין חושבת שההורים שלי הם האנשים החכמים ביותר בעולם...

) היא כואבת. כמו הפעם הראשונה שאתה מנצח את אמא בשחמט או את אבא בכדורסל. אבל זה חלק מההתבגרות ומבנית היכולות הנפרדות של הילד, והתהליך הזה הוא, בסופו של דבר, תהליך חיובי. אני יודעת איך אני רואה את הורי, ואני מאד מקווה שגם ילדי יראו אותי כך בעתיד. מצד שני, אני רואה איך בן זוגי רואה את הוריו, ואני חייבת לומר שגם בנקודת המבט הזו יש נחמה, כי למרות הבקורת הקשה שיש לו עליהם, למרות הרגשות הלא פשוטים שיש לו כלפיהם (בעיקר כלפי אבא שלו), הוא אוהב אותם, והוא יודע שהוא אוהב אותם. ובעיני זה מנחם.

 

[עירית ל]

אהבה - זה ברור

את כמובן צודקת לאה בדברייך על ההדדיות שבקשר, ואני גם אופטימית מאוד. עם זאת היחסים של בן זוגך עם הוריו לא היו מספקים אותי. אהבה כמעט מובנת לי מאליה, אפילו תחושה של אהבה מציפה כשאני רק חושבת על הורי או על אחי. אבל אני גם חושבת על הורי שהם אנשים מוצלחים עד כדי כך שהייתי שמחה להיות חברה שלהם אם לא הייתי הבת שלהם. אני מעריכה את טוב הלב שלהם, את האמפטיה שלהם וגם כבר בכלל לא חושבת שהם טיפשים

. זה הקשר שאני רוצה עם ילדי ופחות מזה יכאיב לי.

 

[לאה_מ]

האמת - גם לי

ואני רואה שבן זוגי עושה מאמצים ביחסים שלו עם הילדים, כדי לא לחזור על הטעויות שעשו איתו הוריו. וזה מאד מעורר הערכה, כי כשאת לא באה ממודל כזה, זה לא פשוט. מה שהתכוונתי לומר הוא, שלמרות הקושי שיש לו איתם, למרות הרגשות הלא פשוטים שלו כלפיהם, האהבה מנצחת, ובסך הכל היחסים שלו איתם (שלנו, בעצם) בהחלט נחמדים, ואני חושבת שהילדים הרוויחו סבא וסבתא בזכות אבא שלהם. אז נכון שזה לא הקשר שאני מאחלת לעצמי עם ילדי (ואני באמת לא מאמינה שזה יכול להיות כך אצלינו), אבל כשאני רואה את זה אני חושבת, גם אם יש כעסים ובושה ותחושות קשות אחרות, בכל זאת המצב לא עד כדי כך גרוע.

 

[vered4]

שינוי גישה

לפני שבתי נולדה פחדתי שזו תהיה בת ויהיו לנו אותם יחסים טעונים הדומים ליחסים עם אמא שלי . אחרי שהבת נולדה גיליתי שיש לפנינו עוד הרבה שנים עד שנגיע לנקודה הזו. מה שאני מנסה להכניס ביחסים שלי עם הילדים שלי , אפילו אם אני אומרת משהו שנשמע כאילו יצא מגרונה של אמא שלי ,הוא הסבר, יותר שיתוף וניסיון לכבד, ופחות ערפל. אני מוצאת שחלק ממה שהפך את דבריה של אמי למה שהם, הוא בגלל שהיא לא חשבה שצריך להסביר. זה וגם בגלל שהיא לא ידעה איפה הנקודה בה צריך להתייחס אלי בכבוד שהיה שמור למבוגרים. לפעמים נדמה לי שהיא הקריבה את היחסים בינינו מתוך רצון לכוון אותי לדבר ה"נכון" היום אנחנו משתדלים לתת לילדים שלנו את הכבוד שמגיע להם, עצמאות ושיתוף בפתרון בעיות. אולי בזכות זה ליחסים שלי עם הילדים תהיה משמעות אחרת.

 

[תמרי א]

עירית - בוודאי שמפחיד אותי,

ולכן אני כל כך מזדהה עם מה שכתבה ורד - גם אני, כמוה, מנסה לשתף, לקבל החלטות יחד, לא לכוון למה שאני רוצה מבלי להיות קשובה לרצונו של הגוזל שלי. הוא עוד קטנטון (קצת יותר משנתיים) ואני מאוד מקווה שאצליח, בכל גיל, לנהל איתו דו שיח, גם כשלא אהיה בעיניו האדם הכי חכם/מושלם בעולם... ואני בהחלט לוקחת בחשבון את האפשרות שיום אחד, כאב, גם הוא יכתוב מין הודעה שזו באיזה פורום חינוך/הורים, כזו שמדברת על הערכה שבדיעבד וכו´. אני מקווה שזה יקרה הרבה לפני (בפורום "בני נוער מתבגרים" למשל

...) אבל אני חושבת שמה שחשוב לשאוף אליו הוא כמו שאמרתי- דו שיח מתמיד, שבו יש מקום לכל צד להקשיב, ולהיות מכוון לתחושותיו של הצד השני. ועוד משהו: אני חושבת שעוד הבדל ביני לבין הורי, היא הבדיקה המתמדת שלי את עצמי, גם כשאני בטוחה שהאינסטינקט הוא הנכון. אצלם רוב הדברים עבדו על פי האינסטינקט ההורי, שמסתבר ברוב המקרים היה "נכון" עבורנו הילדים, וההוכחה לך היא תחושות ההערכה שאני חשה כלפיהם היום, אבל בדרך כלל לא היתה בדיקה עצמית, אני חושבת (ובטח לא התעסקות כל כך אינטנסיבית, כמו הפורום הזה, כמו כמות הספרים שיש לנו על המדף, כמו עיתוני ההורים וכו´.). מה יותר טוב? זאת כבר שאלה לדיון אחר. אני, בכל אופן, לא יכולה שלא להיות בבדיקה עצמית מתמדת. לפחות לא כאמא יחסית "ירוקה". אולי בילד השלישי לומדים יותר לסמוך על אינסטינקטים ופחות לבדוק את עצמך. אבל מו שאמרתי - זה כבר דיון חדש

זהו, אני מקווה שלא יצא לי מבולבל מדי

 

[vered4]

מחשבה מעודדת

זה יותר מתאים לפורום מתבגרים, אבל אנחנו פה

אז, היום צפיתי בתכנית "זמן הורים", (השתתפה דר´ אידלמן קרת ולצערי לא קלטתי את שם היועץ הנוסף שהשתתף)ואחד הדברים שנאמרו שם היה, שילד בגיל ההתבגרות שלו, כשהוא מנסה להגדיר את עצמו, בועט באדם שהוא הכי קשור אליו, ובדרך כלל בועט הכי חזק באמא. אני חושבת שזה שלב מאוד קריטי באיך הילד יראה אותנו בסופו של דבר. אם נשתדל לא לבעוט בחזרה, לא להעלב

, ונקבל, וניתן ללכת, הוא גם יחזור . היה גם תאור על סוג היחסים בין אמא ותינוק (שכן מתאים לפורום הזה), על אמא אחת שמחזיקה את תינוקה מסתכלת עליו באהבה וכשהוא מתעורר חולצת לו שד, ועל אמא שנייה שמסתכלת באהבה על תינוקה הישן בסל קל לידה, הוא מתעורר, מתחיל לצייץ, האמא שואלת את עצמה מה הוא רוצה, מרימה אותו וחולצת לו שד. הפרשנות היא שבמקרה הראשון האמא חושבת מה תינוקה רוצה עוד לפני שהוא חשב על זה בעצמו, ובשני היא מקשיבה לו לפני כן.