למתנדבים בעם
רציתי לספר לכם על שיחת טלפון של קוב חבר יקר הנמצא צפונית לירושלים עם הגדוד שלו, אוכל הרבה חול ורואה מראות שטוב שאני לא אראה בכדי שאוכל לישון בשקט בלילה. קוב הוא מהטיפוסים שאני קוראת להם מלח הארץ. חדור מוטיבציה ואופטימיות נכונה לשנות, לעשות, לתת. הוא לא מאלה שצריכים לקבל צו 8 בשביל לעלות על מדים. הספיקה לו שיירה של משאיות שראה בחג ועליהן ציוד צהלי כבד בשביל להרים טלפון לכמה חברה, ללבוש מדים ולהגיע לאן שצריך. אנחנו משוחחים על הפיגוע של הבוקר, על המורל הלאומי, על חברים שלא נראו בגדוד בעשר השנים האחרונות ויצאו מהנפטלין העיקר להיות עם החברה, על המראות הקשים שהוא רואה, על כמה חשובה העבודה הזו שהם עושים, אבל בעיקר על רוח ההתנדבות. העם הזה יודע להתאחד ולהתנדב בעיתות שמחה, אבל בעיקר בעיתות עצב. עיתות עצב זה משהו שמאפיין עם נבחר. הוא תמיד השעיר לעזאזל של כל העולם ואז כשכולם נגדו כל שנשאר זה להיות מלוכדים מבפנים. מעבר להיותו מצונן להחריד הוא נשמע לי די עליז ואז הוא מספר כי בסביבות השעה אחת עשרה בבוקר הגיעה לגדוד שלהם משאית עם חמישה חברה . הם פרקו שולחנות, ערמות של סלטים מכל הסוגים, פיתות, סירים גדולים המלאים בקרח ובתוכם פחיות קולה, העמידו מנגלים והחלו להכין מעורב ירושלמי והמבורגרים. "כל אחד מהם ידע את תפקידו וביצע אותו בצורה מדהימה....הם מאכילים לפי הערכתי כ- 300 חיילים עד עכשיו" "מה עד עכשיו?" אני שואלת "עכשיו שמונה בערב" "כן..." הוא עונה לי בצד השני כשברקע נשמעת התפוצצות אדירה "את שומעת איך מכים בהם?.....החברה האלה עדיין כאן, אני חושב שהם מאיזו סטקייה בירושלים... פאקופאלי...משהו כזה, אבל זה באמת לא חשוב. מה שחשוב זה שצריך להודות להם כי הם פשוט עושים הכי טוב שאפשר למי שנמצא כאן ואת חייבת לכתוב בפורום על זה" "מבטיחה " אני עונה לו " העיקר, אל תהיה גיבור איפה שלא צריך" "אני?" הוא צוחק "אני פחדן את יודעת" "על פחדנים כמוך נכתבו המון סיפורי גבורה" אני עונה לו "רק תשמור על עצמך" "תמסרי ד"ש לכולם" הוא מבקש אז הנה אני מוסרת ומקיימת הבטחה.
רציתי לספר לכם על שיחת טלפון של קוב חבר יקר הנמצא צפונית לירושלים עם הגדוד שלו, אוכל הרבה חול ורואה מראות שטוב שאני לא אראה בכדי שאוכל לישון בשקט בלילה. קוב הוא מהטיפוסים שאני קוראת להם מלח הארץ. חדור מוטיבציה ואופטימיות נכונה לשנות, לעשות, לתת. הוא לא מאלה שצריכים לקבל צו 8 בשביל לעלות על מדים. הספיקה לו שיירה של משאיות שראה בחג ועליהן ציוד צהלי כבד בשביל להרים טלפון לכמה חברה, ללבוש מדים ולהגיע לאן שצריך. אנחנו משוחחים על הפיגוע של הבוקר, על המורל הלאומי, על חברים שלא נראו בגדוד בעשר השנים האחרונות ויצאו מהנפטלין העיקר להיות עם החברה, על המראות הקשים שהוא רואה, על כמה חשובה העבודה הזו שהם עושים, אבל בעיקר על רוח ההתנדבות. העם הזה יודע להתאחד ולהתנדב בעיתות שמחה, אבל בעיקר בעיתות עצב. עיתות עצב זה משהו שמאפיין עם נבחר. הוא תמיד השעיר לעזאזל של כל העולם ואז כשכולם נגדו כל שנשאר זה להיות מלוכדים מבפנים. מעבר להיותו מצונן להחריד הוא נשמע לי די עליז ואז הוא מספר כי בסביבות השעה אחת עשרה בבוקר הגיעה לגדוד שלהם משאית עם חמישה חברה . הם פרקו שולחנות, ערמות של סלטים מכל הסוגים, פיתות, סירים גדולים המלאים בקרח ובתוכם פחיות קולה, העמידו מנגלים והחלו להכין מעורב ירושלמי והמבורגרים. "כל אחד מהם ידע את תפקידו וביצע אותו בצורה מדהימה....הם מאכילים לפי הערכתי כ- 300 חיילים עד עכשיו" "מה עד עכשיו?" אני שואלת "עכשיו שמונה בערב" "כן..." הוא עונה לי בצד השני כשברקע נשמעת התפוצצות אדירה "את שומעת איך מכים בהם?.....החברה האלה עדיין כאן, אני חושב שהם מאיזו סטקייה בירושלים... פאקופאלי...משהו כזה, אבל זה באמת לא חשוב. מה שחשוב זה שצריך להודות להם כי הם פשוט עושים הכי טוב שאפשר למי שנמצא כאן ואת חייבת לכתוב בפורום על זה" "מבטיחה " אני עונה לו " העיקר, אל תהיה גיבור איפה שלא צריך" "אני?" הוא צוחק "אני פחדן את יודעת" "על פחדנים כמוך נכתבו המון סיפורי גבורה" אני עונה לו "רק תשמור על עצמך" "תמסרי ד"ש לכולם" הוא מבקש אז הנה אני מוסרת ומקיימת הבטחה.