הרבה שאלות לך...
ואני אשמח לענות, כמובן מנסיוני וממה שאני רואה מחברותי (לצערי זה כל כך נפוץ, כך שיש לי הרבה מכרים גרושים). אתחיל מזה שהתחתנתי מאוד צעירה (22), ילדונת שלא הספיקה כמעט כלום. בגיל כזה רמת ההבנה ההגיונית קצת לוקה, כך שמה שהוביל אותי זו האהבה. אהבתי אותו ולא עצרתי הרבה לחשוב מעבר, האמנתי בנאיביות שלי שהכל יהיה נפלא ומושלם. כן, חושבת שהייתה הירדמות על המשמר מצד שנינו, אני בכל אופן יודעת ממרום גילי שגם אני "תרמתי" לדעיכה וכשרציתי להציל הרבה כבר לא היה. אנחנו שוכחים שאנו שני אנשים שונים לגמרי, שכל אחד מאיתנו הגיעה עם ה"נדוניה" מהבית ולרוב מנסים לשנות את הצד השני ולעצב אותו כפי שהיינו רוצים. יכולה להגיד לך שבגדול לי לא היה עם מי לדבר וזה נמשך גם היום שהקשר היחיד שלנו הוא הילדים. אם אין פרטנר להידברות ורצון לשפר ולהתפתח יחד כזוג, לדעתי הרבה לא ניתן לעשות. אני למשל ביקשתי ממנו שנלך לייעוץ, אך הוא לא היה מוכן לקבל את זה שמישהו אחר יייעץ לו איך לנהל את חייו והוא עוד ישלם לו על כך. לא לחכות אם יש חריקות, לא להדחיק ולא לתת לבעיות מהותיות להישאר ללא פיתרון. לגבי העתיד, אני משערת שכן חלו בי שינויים, אין ספק שהיום אני הרבה יותר חזקה, הרבה יותר מבינה ומקווה שזה ישליך על מערכת היחסים הבאה שלי. חוץ מזה, הייתי כבר במערכת יחסים של שנתיים עם מישהו בסטטוס דומה, לא יכולה להגיד לך שהכל היה נפלא, אבל אין ספק שעם מה שעברתי דברים השתנו.
