למרות הטוראט
שלום לכל חברי/ות הפורום! זהו ביקורי הראשון כאן, למרות שבני, ה"טוראטי", סובל מהתסמונת כבר שנים, ואנחנו - כלומר הוריו - מודעים לכך כ-12 שנה. הדגשתי הוריו, משום שבעצה אחת עם נוירולוג, פסיכיאטרית (ד"ר אלידה) ופסיכולוגית, הוחלט שלא לשתף אותו באבחון כל עוד אינו שואל לגבי התסמינים השונים, ומאחר שאובחן (עפ"י תיאורינו) כמי שמצוי בצד הקל יותר של ספקטרום התסמונת. מה שכן עשינו, במסגרת סדרת שיחות עם פסיכולוגית ועם המון חיזוקים חיוביים בבית - עבדנו על טיפוח הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלו. אני משתפת אתכם בכך, לטובת המתלבטים במקרים הקלים יחסית של התסמונת. בני - כיום בן 19 - סיים את לימודיו התיכוניים במגמת אלקטרוניקה עיונית, וציוניו בתעודת הבגרות (5 יח' במתמטיקה, אנגלית, פיזיקה, אלקטרוניקה) הם מעולים. במהלך כל שנותיו בבתי-הספר, וגם כעת, בצבא, הוא אהוד ומקובל על כולם ומוקף בחברים נאמנים. המשכנו במדיניות הזו של אי-תיוג גם בצבא (אגב, בביה"ס - כשהיה צורך - אמרנו למורות שהוא סובל מטיקים בשעת לחץ, אבל מסתדר, ושאין צורך להעיר לו עליהם), כלומר לא דיווחנו לצה"ל שיש טוראט. הבן הנפלא שלנו התקבל לקורס טיס (שממנו "נפלט" בצ'ק 10 - אבל רבים אחרים נפלטים במהלך הקורס, כך שלאחר שהתגבר על ה"משבר", התאושש והמשיך) וכיום הוא במסלול ייעודי לקצונה, מסלול נחשב בהחלט שלא אחשוף כעת). אני משתפת אתכם בכל זה מתוך כוונה לעודד: התסמונת - לפחות ברמה שאצל בני - אינה מהווה מכשול לעשייה ולהשגת מטרות. אני מבינה מתוך קריאה של חומרים בנושא שלמזלנו התסמונת אצל בני אינה חריפה, ואין כמובן בדברים הנ"ל כדי להמליץ המלצה כלשהי. לצורך זה יש מומחים מלומדים ומנוסים ממני. כל ששיתפתי בו אתכם, כוונתו רקקק עידוד. חג שמח לכולם/ן!
שלום לכל חברי/ות הפורום! זהו ביקורי הראשון כאן, למרות שבני, ה"טוראטי", סובל מהתסמונת כבר שנים, ואנחנו - כלומר הוריו - מודעים לכך כ-12 שנה. הדגשתי הוריו, משום שבעצה אחת עם נוירולוג, פסיכיאטרית (ד"ר אלידה) ופסיכולוגית, הוחלט שלא לשתף אותו באבחון כל עוד אינו שואל לגבי התסמינים השונים, ומאחר שאובחן (עפ"י תיאורינו) כמי שמצוי בצד הקל יותר של ספקטרום התסמונת. מה שכן עשינו, במסגרת סדרת שיחות עם פסיכולוגית ועם המון חיזוקים חיוביים בבית - עבדנו על טיפוח הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלו. אני משתפת אתכם בכך, לטובת המתלבטים במקרים הקלים יחסית של התסמונת. בני - כיום בן 19 - סיים את לימודיו התיכוניים במגמת אלקטרוניקה עיונית, וציוניו בתעודת הבגרות (5 יח' במתמטיקה, אנגלית, פיזיקה, אלקטרוניקה) הם מעולים. במהלך כל שנותיו בבתי-הספר, וגם כעת, בצבא, הוא אהוד ומקובל על כולם ומוקף בחברים נאמנים. המשכנו במדיניות הזו של אי-תיוג גם בצבא (אגב, בביה"ס - כשהיה צורך - אמרנו למורות שהוא סובל מטיקים בשעת לחץ, אבל מסתדר, ושאין צורך להעיר לו עליהם), כלומר לא דיווחנו לצה"ל שיש טוראט. הבן הנפלא שלנו התקבל לקורס טיס (שממנו "נפלט" בצ'ק 10 - אבל רבים אחרים נפלטים במהלך הקורס, כך שלאחר שהתגבר על ה"משבר", התאושש והמשיך) וכיום הוא במסלול ייעודי לקצונה, מסלול נחשב בהחלט שלא אחשוף כעת). אני משתפת אתכם בכל זה מתוך כוונה לעודד: התסמונת - לפחות ברמה שאצל בני - אינה מהווה מכשול לעשייה ולהשגת מטרות. אני מבינה מתוך קריאה של חומרים בנושא שלמזלנו התסמונת אצל בני אינה חריפה, ואין כמובן בדברים הנ"ל כדי להמליץ המלצה כלשהי. לצורך זה יש מומחים מלומדים ומנוסים ממני. כל ששיתפתי בו אתכם, כוונתו רקקק עידוד. חג שמח לכולם/ן!