למעני, למענך
למעני, למענך. בשעה היעודה את מגיעה. ממש כפי שקבענו, ממש כפי שהתרגלנו. כשידך עדיין על הידית את עוד לא יודעת שזה יהיה שונה מכל מה שהורגלנו אליו. שניה אחרי שנכנסת את ממצמצת בעינייך כדי להתרגל לאפלוליות החדר המואר באור נרות בודדים. לזה לא ציפית, וזו רק ההתחלה. את מחפשת אותי בעינייך שעוד לא התרגלו לאפלה, נרגשת לקראתי, אני מריח את הציפיה שלך. באפלת החדר קשה לראות את תווי פניך אך אני מכיר אותך מספיק טוב כדי לנחש את הבעת הפליאה שעליהם כשאת לא מבינה מדוע אינך רואה אותי. מדהים איך שינוי אחד, כמו למשל האפלת חדר שאת מכירה היטב, משנה עבורך את התמונה, הכל נתפס כך כחדש, לא מוכר. והתמונה עוד תשתנה. חושייך מתחילים להתחדד. את חוצה את החדר, ניגשת אל המיטה. רצועת בד שחורה מונחת עליה. "קשרי על עינייך" את שומעת לפתע את קולי. את מסתובבת בעקבות הקול, חיוך מתרחב על שפתייך, אני עוצר אותך: "אל תסתובבי". את לא רגילה לקול הסמכותי הזה. את נעצרת במקומך, מופתעת, לא מבינה. "עשי כדברי". אני מרגיש את המלחמה הפנימית שמתחוללת בך. זה הקטע הקריטי. אם נצלח אותו, נגיע שנינו לפסגות חדשות. אני יודע, אני כבר מכיר אותן, אבל עוד לא איתך. אהובה שלי, הלוואי שתעשי כדברי. את ניצבת על עומדך כמה שניות, אישה חזקה שכמותך, אני כבר מניח את ידי על מתג האור, מוכן לוותר, ולפתע מרימה את הבד וכורכת סביב עינייך. אם היית רואה את החיוך על פני היית נכנסת לתוך החיבוק שלי כמו שאת אוהבת. אבל היום זה יהיה שונה. שונה וטוב. את תראי. החלטת לתת בי אמון, אני גאה בך. "תתפשטי". את מתפשטת בדממה, מבינה שאין מקום לדיבורים. שפתייך רועדות. החדר לא קר. את רועדת אהובתי. את חוששת ממני? אדאג לאושרך למעני, למענך. עוד תראי. אני ניגש לעמוד לידך, מביט בגוף האהוב עלי, מעביר עליו אצבעות מרפרפות. בתחילה כשהרגשת את נוכחותי לידך נאחזת בי בהקלה, חיבקת. איך הבנת שמצופה ממך לעמוד שם, נתונה למבטי ולליטופי מבלי לזוז? האם זה היה כשהורדתי את ידייך ממני, בתנועה תקיפה? האם זה היה שניה אחר כך כשפקדתי בשתי מילם קצרות "אל תזוזי"? קיבלת את הדין. כל גופך רפה, מלבד ראשך הזקוף, כאילו מתריס בפני את גאוותך שלא נלקחה ממך. ואני ממשיך לטייל על גופך. מגע מרפרף על צווארך, יורד אל שדייך. את נענית באנחה קלה שנמלטת מבין שפתייך. ידי עוזבות את גופך. "להמשיך?" אני שואל. "כן" את עונה. "כן בבקשה" אני מתקן, ואת חוזרת אחרי, משתוקקת שאמשיך. "בפעם הבאה שאשמע אותך – אפסיק. מובן?". את מהנהנת. אני ממשיך ואת נושכת את שפתייך כדי שלא אשמע את תשוקתך שגופך מראה לי בדרכיו המופלאות: בהתקשות הפטמות, ברעד בגבך, בלשונך שעוברת על שפתך העליונה. והוראותי נמשכות, ואיתן סף העונג שלך עולה וגובר. לו זה היה תלוי בך כבר היית מוצאת את הפורקן. אבל לא. היום אני מחליט עבורך. היום הפקעתי ממך את הזכויות על גופך. למעני. למענך. בסופו של מעשה האהבה, כשאת שכובה על המיטה הרחבה, על גופך רק המטפחת המכסה את עינייך וגופך עוד רוטט מהשיאים הלא מוכרים אליהם הגעת, אני לוחש לך באוזן: "ברוכה הבאה לעולמי, אהובה שלי". * * * * *
למעני, למענך. בשעה היעודה את מגיעה. ממש כפי שקבענו, ממש כפי שהתרגלנו. כשידך עדיין על הידית את עוד לא יודעת שזה יהיה שונה מכל מה שהורגלנו אליו. שניה אחרי שנכנסת את ממצמצת בעינייך כדי להתרגל לאפלוליות החדר המואר באור נרות בודדים. לזה לא ציפית, וזו רק ההתחלה. את מחפשת אותי בעינייך שעוד לא התרגלו לאפלה, נרגשת לקראתי, אני מריח את הציפיה שלך. באפלת החדר קשה לראות את תווי פניך אך אני מכיר אותך מספיק טוב כדי לנחש את הבעת הפליאה שעליהם כשאת לא מבינה מדוע אינך רואה אותי. מדהים איך שינוי אחד, כמו למשל האפלת חדר שאת מכירה היטב, משנה עבורך את התמונה, הכל נתפס כך כחדש, לא מוכר. והתמונה עוד תשתנה. חושייך מתחילים להתחדד. את חוצה את החדר, ניגשת אל המיטה. רצועת בד שחורה מונחת עליה. "קשרי על עינייך" את שומעת לפתע את קולי. את מסתובבת בעקבות הקול, חיוך מתרחב על שפתייך, אני עוצר אותך: "אל תסתובבי". את לא רגילה לקול הסמכותי הזה. את נעצרת במקומך, מופתעת, לא מבינה. "עשי כדברי". אני מרגיש את המלחמה הפנימית שמתחוללת בך. זה הקטע הקריטי. אם נצלח אותו, נגיע שנינו לפסגות חדשות. אני יודע, אני כבר מכיר אותן, אבל עוד לא איתך. אהובה שלי, הלוואי שתעשי כדברי. את ניצבת על עומדך כמה שניות, אישה חזקה שכמותך, אני כבר מניח את ידי על מתג האור, מוכן לוותר, ולפתע מרימה את הבד וכורכת סביב עינייך. אם היית רואה את החיוך על פני היית נכנסת לתוך החיבוק שלי כמו שאת אוהבת. אבל היום זה יהיה שונה. שונה וטוב. את תראי. החלטת לתת בי אמון, אני גאה בך. "תתפשטי". את מתפשטת בדממה, מבינה שאין מקום לדיבורים. שפתייך רועדות. החדר לא קר. את רועדת אהובתי. את חוששת ממני? אדאג לאושרך למעני, למענך. עוד תראי. אני ניגש לעמוד לידך, מביט בגוף האהוב עלי, מעביר עליו אצבעות מרפרפות. בתחילה כשהרגשת את נוכחותי לידך נאחזת בי בהקלה, חיבקת. איך הבנת שמצופה ממך לעמוד שם, נתונה למבטי ולליטופי מבלי לזוז? האם זה היה כשהורדתי את ידייך ממני, בתנועה תקיפה? האם זה היה שניה אחר כך כשפקדתי בשתי מילם קצרות "אל תזוזי"? קיבלת את הדין. כל גופך רפה, מלבד ראשך הזקוף, כאילו מתריס בפני את גאוותך שלא נלקחה ממך. ואני ממשיך לטייל על גופך. מגע מרפרף על צווארך, יורד אל שדייך. את נענית באנחה קלה שנמלטת מבין שפתייך. ידי עוזבות את גופך. "להמשיך?" אני שואל. "כן" את עונה. "כן בבקשה" אני מתקן, ואת חוזרת אחרי, משתוקקת שאמשיך. "בפעם הבאה שאשמע אותך – אפסיק. מובן?". את מהנהנת. אני ממשיך ואת נושכת את שפתייך כדי שלא אשמע את תשוקתך שגופך מראה לי בדרכיו המופלאות: בהתקשות הפטמות, ברעד בגבך, בלשונך שעוברת על שפתך העליונה. והוראותי נמשכות, ואיתן סף העונג שלך עולה וגובר. לו זה היה תלוי בך כבר היית מוצאת את הפורקן. אבל לא. היום אני מחליט עבורך. היום הפקעתי ממך את הזכויות על גופך. למעני. למענך. בסופו של מעשה האהבה, כשאת שכובה על המיטה הרחבה, על גופך רק המטפחת המכסה את עינייך וגופך עוד רוטט מהשיאים הלא מוכרים אליהם הגעת, אני לוחש לך באוזן: "ברוכה הבאה לעולמי, אהובה שלי". * * * * *
