אל תסלף את הדברים שלא אמרתי וגם לא את אלה שכן
ולמרות שאני יותר שמאלני מימני בחלק מהדעות שלי אני תמיד מסתכל לאמת בעיניים ולכן:
אתה טועה !
יחסי הגומלין שבין ההנהגה הצבאית להנהגה המדינית היו בעיתיים . תגובותיה הצבאיות של ישראל לאתגרי הביטחון בתקופה הנידונה לא השיגו את היעדים שביקשו להשיג: הרתעה, סטאטוס-קוו רגוע ומניעת מלחמה. תחת זאת, חלה החמרה הדרגתית במצב הביטחון, שסופה משבר, הסלמה, ערעור ההרתעה ומלחמה. יתר על כן, פרוץ המלחמה הייתה כישלון טוטאלי של מדיניות הביטחון של ישראל, שהתעמעם בשל הניצחון הצבאי המזהיר.
הויכוח היה בין 2 תפיסות: מלחמת מנע ומתקפה מקדימה. לפי התפיסה הראשונה, שזוהתה עם משה דיין, על ישראל לחולל בעצמה את המלחמה בעיתוי ובמצב הנוחים לה, ולהכתיב בכך את המסגרת האופרטיבית של הלחימה ואת יעדיה. לעומת זאת, התפיסה השנייה, שזוהתה עם יגאל אלון, על מדינת ישראל לצאת למלחמה רק כאשר יוצר איום קונקרטי ליוזמה מלחמתית ערבית, או אם יחצו הקווים האדומים.
ישראל ביקשה אחרי מלחמת 56 רק להבטיח סטאטוס-קוו רגוע ולקיים כושר הרתעה יעיל שימנע מלחמה. רק אם תיכשל ההרתעה וישראל תועמד בסכנה ממשית וקרובה של תוקפנות ערבית, או שייפגעו אינטרסים חיוניים שלה תראה ישראל עצמה זכאית להקדים ולתקוף.
הצבא דגל בגישה התקפית ובלתי מתפשרת מול הסורים, ומאוחר יותר גם בהסלמת העימות עד כדי התנגשות חזיתית. הממשלה לא הייתה מעוניינת בהסלמה, אך המאבק על המים ופעולות החבלה אילצו אותה למצוא מענה. מענה אותו רק הצבא יכול היה לספק. פיתרון אפשרי היה שילוב של התגוננות סבילה ופעילות התקפית נקודתית יזומה ומבוקרת. אולם הצבא לא ראה בכך פיתרון. ההגנה הסבילה הייתה מאוסה עליו ומנוגדת לגישה ההתקפית . הגבולות היו ארוכים מאוד והמטה הכללי סלד מן המחשבה שהמדינה תוקף בגדרות תיל. במקום זאת הציע הצבא מתקפה, ומאז הארץ שינתה פניה.
אז תפסיק לקשקש!