וואלה תראה איזה כלי גדול
"סך הכול קלרניטן במקור שגם עליו הוא למד בערך חצי שנה בגיל 12 ועל אורגן הוא יודע לנגן רק בסולם אחד במיז'ור ובמנור והוא פשוט מנגן עם טרנספוזיציה שקבועה ביוזרים-לא קורא אנגלית ונעזר כל הזמן באשתו (אין כמוה)" זו הפתיחה. אחרי הפתיחה הזו, וכשקוראים טוב את הפוסט המשעשע הזה - הרי שמגלים כי הבחור שלמד חצי שנה קלרינט יודע משהו על מקצבים. וזה אומר שהיתה לו הרבה מאד נחישות להתגבר על הקשיים הטכניים, וזה אומר שמעבר לענווה והצניעות, החבר איש-הרוח, השקעת שעות רבות בטרחה להבין מה קורה, ואם לא הבנת מצאת את מי לשאול. והיכולת שלך לומר "איני יודע" היא, ככל הנראה, זו שהביאה לך את היידע הרב הזה. אבל רציתי לומר משהו על הניתוח היפה שעשית. ועל ההשוואה בין חילונים לדתיים בעניין הזה. נכון, בוגר רימון לא ממש מתעניין במקצבים. (ואני אומר את זה בתור בוגר) וממילא כולם עובדים עם מחשב. אף אחד לא עובד עם קלידים. פשוט מביאים מחשב ושמים "לופים". זה די סטנדרט היום. אבל לא זה העניין. העניין הוא שבתוך הציבור החרדי, ובגלל העדר אטרקציות גרנדיוזיות, כל דבר שמבדיל אדם מאדם, שעה משעה, חתונה מחתונה, הופך לסיפור גדול. תנסו להסביר לחילוני כמה השקעה יש בעניבה, בסרט של כובע, בכיפתור של חליפה, בזווית של בלורית. נכון, יש אופנה גם אצל חילונים, אבל מה לעשות? לפעמים, בגלל אילוצים תורניים כמובן, נסגר בחור הישיבה במין "וואקום" כזה, שבתוכו מתנפחים כל מיני נושאים בלי פרופרוציה והגיון לגודל מפלצתי. הפרספקטיבות לא קיימות. כל גיטריסט שבוחש בגיטרה שלו בדיסטורשן הופך ל "הוא הכי גדול בארץ" כל נשפן ש"עובד עם מונה" הוא מושא הערצה. שלא לדבר על "אני אביא לך את סינגולדה"... אצל אנשי רימון ה"אלילים" האלה לא קיימים בכלל. כי העולם נפרש בין אפריקה לניו-אורלינס. בין מיילס דייויס לאילן מוכיח, בין "ילדי תלמה ילין" שמנגנים מדהים בגיל חמש עשרה ועוזבים בגיל עשרים לניו-יורק - לבין נגנים עם צליל בשל ועגול ואמירה מוסיקלית. בעיקר יוצרים. ה"ביג-בנד" של אלי בנאקוט במודיעין היא פילהרמונית ליד ה"תזמורת של מונה". זה טוב? זה רע? המקום שהדיון הזה בא לידי קיצוניות הוא, סליחה מחברי הפורום הצנועים, בענייני צניעות. החילונים תמיד אומרים "אם בפרסומת הזו החרדי מצליח לראות משהו מיני סימן שהוא סוטה!, רק סוטה מתגרה מלשבת מאחורי בחורה באוטובוס". ואני זוכר מילדות את ההוא ששאל את חברו: "אתה יכול להסתכל בשמש? לא. אבל עיוור יכול" שזה אומר בערך ככה: מישהו שלא ביזבז את התחושות שלו, לא התגרה יום ולילה מכל דבר, הרי שהכל רגיש אצלו. מי שעיוור - גם שמש לא מפחידה אותו. אדם שרואה סרטים אינספור לא בדיוק מצליח להבין מה רע בפרסומת. הוא סוג של עיוור. הוא הדין לנושא שהעלה ר' איש הרוח. נכון ,זה מאד מרגיז, ואפילו מקומם, ואפילו מעורר רחמים, העובדה שכל קליד באורגן הופך לסמל סטטוס. אבל זה מגיע מעיקרון טוב (לפחות למטרה החרדית) זה מגיע מזה שסוגרים, שלא מסתכלים החוצה, שמפתחים עולם "בועה" שניזון ממה שיש בפנים. לא ככה? טוב, אני חייב להודות: יש גם חלק עצוב בזה. כל אותם חסידונים שמחזרים אחרי מאיר אדלר כדי לספוג ממנו ניחוח של מיקצוב וטכנולוגיה (...) ככל הנראה נורא רוצים ייעוד, והכרה, וחיים, ולהיות "משהו" בתוך כל השיריים, וה"טיש" והאדמו"ר. קצת עצוב שאין להם דרך אחרת מאשר להיגרר אחרי תיבת המקצבים של מאיר. אין להם יכולת לזכות לייחודיות שהם מחפשים בלא לקנות נקצבים אחד אחרי השני. מסקנה? לא יודע. זה מה יש. ובכל מקרה, אין ספק שאדון איש הרוח - כאיש נדיב מקצועי וירא-שמים כאחד, יכול להרשות לעצמו לכעוס.
