למי מספרים? ***דיון***

[TinaBa]

אולי דווקא

זה שהם אנשי מקצוע מסבך את הכל עוד יותר
הכמיהה להכרה, להבנה, לזה שיראו אותי- גדולה יותר
ובעקבות זה האכזבה גדולה יותר.
(מתחילה לחשוב שהבחירה שלי ללכת לתחום היתה נגועה בכמיהה הזאת, ושאולי זאת עוד דרך לשחזר שוב ושוב את הטראומה סביב זה שלא ראו ולא היו שם. תודה על המרחב לראות את זה)
&nbsp
את צודקת, זה יכול להיות חלק מהשיח. אולי אפילו חשוב שיהיה.

 

[בעיטה בבטן]

מצד אחד זה נכון

אבל מצד שני יש להם ארגז כלים שיכול באמת לעזור במקום הזה כל עוד את משתפת גם את הכמיהה, וגם את האכזבה .
אני מאד מבינה את החששות שלך סביב זה . נראה לי שזה צעד גדול (וקשה בטירוף) שיכול לקדם אותך הרבה .

 

[TinaBa]

את נהדרת.
&nbsp
זה מחזיר אותי לשאלת הגבולות- איפה עובד הקו בין קשר מקצועי לטיפול. נראה לי שכשהגבול שם מטשטש זה המקום בו הצרות מתחילות. כנראה אין ברירה להיות מאוד עירנית שם ולעשות עבודה...
&nbsp
ותודה!

 

[בעיטה בבטן]

 

[קולדון]

טריגר?

אני חושבת שיש הבדל בין הרצון לשתף כדי להקל עצמך,
כמו למשל עם הארוחות המשותפות
&nbsp
ובין הרצון לשתף כדי לקבל ממש הקשבה, הכלה ויחס אחר כתוצאה מכך.
&nbsp
אני מרגישה ממך שאת יותר צריכה את ההכלה הזו ופחות את החלק היותר פראקטי
ומפחדת לבקש אותה מהבנאדם הלא מתאים ואז להתאכזב ולהפגע.
&nbsp
ואם זה המצב... בעיני זה פחד הגיוני ומוצדק.
לא כל אחד רוצה ויכול להתמודד עם זה. אני מעצמי, שכשאני מזהה חולי או צורך ברמה כזו או אחרת
אצל תלמידות שלי למשל, לא עם כל אחת אני ישר רצה לשבוא את הגבול המקצועי, למרות שהלב יוצא אליה.
בעיקר כי מרגיש כמו לקיחת אחריות, ובמיוחד אצל בנות שאפשר להרגיש שיש להן כמיהה כזו, שצריכה לקבל מענה רציני.
זה אמנם לא אותו הדבר, אבל בגלל שאני אישית חושבת פעמיים לפני שאני פותחת את הדלת הזו ואני לא בנאדם קר או לא אכפתי
אז גם אנשים אחרים יכולים לחשוש מהעמדה הזה ומהאחריות הזו.
ולכן אם תשתפי את עלולה להפגע, ואם הייתי במקומך לא הייתי משתפת במקום שלא הייתי מרגישה בטוחה מאוד מאוד.
&nbsp

 

[פנס כחול]

מזדהה עם המקום הזה מול אנשי מקצוע בעבודה...

אני חושבת שמרוב פחד אצלי להיסחף ולהיות חלשה מדי מולם, ברוב הפעמים אני שומרת על מרחק וניתוק מסויים.
שומרת על הקשר שישאר בעיקר מקצועי... וכשמשתפת דואגת להשאיר את מטרת השיתוף לטובת העבודה והתפקוד שם.
בגלל הפחד שלי לעבור את הגבול אני לרוב בוחרת להיזהר.

 

[בעיטה בבטן]

אלוהי תפוז בלי פדיחות , תן לשלוח את ההודעה בשלום .ט

זה דיון שבא לי מאד בזמן מאחר שהשינוי שעברתי עם הלשתף מאד קיצוני .
בהתחלה זה היה משהו שחוויתי רק ביני לביני ונראה לי שאפילו אני לא ממש הבנתי .
לקח לי המון זמן להאמין לעצמי . תמיד הייתי בהרעבות של תקופות מגיל 12 , אבל איכשהו זה החזיק תקופה קצרה ועבר לצד השני .
ובתקופה שההרעבה תפסה מקום גדול זה כבר היה כשלמדתי , וחשבתי שזה בטח עוד מעט יעבור .
ברגע שהדכאון יעבור . לא שיתפתי אבל בגלל שהיו סביבי אנשים שלמדו איתי , אז זה בלט כי היינו פשוט מלא שעות ביחד . לקח לי זמן ללכת לטיפול , ושיתפתי ממש איזה 2 אנשים . במקום העבודה שלי שאני עובדת שנים זה לא עלה . זה היה שלי בלבד . דברים השתנו שנסעתי להודו עם שתי חברות , היה לי חשוב לשתף לפני , להכין אותן . וככל שפתחתי בטיול עצמו היה לי קשה לאכול , הייתי כבר במצב יותר טוב לפני . בכל אופן אחרי הטיול הזה הגיע השעה כבר לתל השומר . ואז התחלתי פחות להתבייש בזה , תמיד פחדתי גם שלא יאמינו לי , היו הרבה טריגרים בדרך , הרבה אנשים שאמרו לי את לא נראית . את במצב טוב . בת דודה שלי הייתה במצב נוראי .
היום אני פתחתי הכל בהצגה שלי שכתבתי , ומצד אחד זה מרגיש מאד חיובי . מצד שני לא נשאר לי מקום לעצמי , לא מול הקהל ששם פתחתי רק מה שאני מוכנה לו , אלא דווקא מול הנשים שאני עובדת איתן , שנכנסו לי לצלחת ברמה שאף אדם לפני לא עשה . וזה קשה לי בטירוף . כי אני מרגישה שמשתמשים בזה נגדי . הכוונה טובה . התוצאה פחות .
מה שלמדתי מזה שאני עדיין לא יודעת לשים גבול . עדיין זה לא מאוזן אצלי .
לא יודעת אם הייתי עושה אחרת כי אז אולי לא הייתה הצגה .
טוב כתבתי ממש מבולבל .

 

[TinaBa]

את יודעת

להגיד למה זה שהן ידעו הקשה עליך לאכול בטיול?
&nbsp
והיום- את יודעת מה הגבולות שהיית רוצה שיהיו מול הנשים שאיתן את עובדת?
מה יכול לעזור לך?
&nbsp
גאה בך על התהליך שאת עוברת ומתה כבר להצליח לראות את ההצגה!

 

[בעיטה בבטן]

בטח טריגר

אני חושבת שעצם זה שהן ידעו יצר לחץ מול הצלחת . לא היה לי שם תיאבון בכלל. תקופה לפני שנסעתי בכלל לא אכלתי מול אנשים רק לבד . והכל ביחד היה קשה מדיי.

תראי לגבי הגבולות , אני יודעת מה אני רוצה ומצד שני אני גם יודעת שבגלל שהחזרות היו בבית שלי , היו על החיים שלי , זה היה כמעט בלתי אפשרי אחרת . היום נראה לי שדבר אחר יקרה , היצירה תצטרך לקרות במקום אחר שהוא לא הבית שלי .
הגבולות בהצגה הזאת לא היו קיימים בכלל. וכל פעם שניסיתי לשמור עליהם , איימו עלי בעזיבה , בחוסר עבודה וכאלה . אז אני חייבת להיות פחות נזקקת ומי שמאיים שילך .

תודה

 

[קולדון]

טוב את אמנית

ואני הכי יכולה להבין לרצות לפתוח הכל, להיות הכי כנה ואמיתית ואמיצה.
ולמרות שזה קשה זה גם מה שהופך את זה לחזק ואותנטי.
וזה נכון שצריך לדעת למשור על הגבולות.. אבל לא יודעת, איכשהו, מהניסיון שלי עם אמנות
זה לא בדיוק הולך ביחד וכל האמנים הגדולים היו כאלו שהלכו עד הסוף.
&nbsp
אני מתארת לעצמי שלמרות הקושי שזה יצר, והפגיעה, את גם מאוד גאה בעצמך, לא?
הצגה!! שאת כתבת, את משחקת יצירה שלך!
&nbsp
והתהליך הוא גם חלק מזה.
שוב, מהניסיון שלי, כשהייתי עושה אמנות זה תמיד היה עם השיתוף הכי גדול, הכי אינטימי, לפחות מבחינתי.
וזה גם גורם להבין שאת מביאה את עצמך. ככה זה באמנות. ומה לעשות שזה חלק ממך? גם עם הקושי והסבל, וגם עם היופי ויצירתיות והניסיון חיים שזה הביא לך והעמקים שהגעת אליהם.

 

[בעיטה בבטן]

ברגע שאני ביצירה עצמה אז באמת שלא אכפת לי .

והכל שווה את זה
ועל הבמה כמובן .
תודה לך על מה שכתבת הלחץ עם החרדה ביחד , קצת עירבבו לי את מה שחשוב .

 

[levshavur]

תודה!!!...

קולדון שלום,
אני רוצה להגיד לך המון תודה, כי אף אחד לא יודע עד כמה הייתי צריכה לשמוע את מה שכתבת לבעיטה!!!...כי זה כול כך נוגע לתהליך שאני עוברת כרגע...ולדילמות האישיות שלי...
אם תרצי הסבר, אכתוב לך במסר...
לבשה.

 

[beautiful alarms]

ט' ליתר ביטחון

מי יודע על המצב שלכן? מה יודעים? החברים שלי יודעים שיש לי הפרעת אכילה, זה לא משהו שאני מסתירה. המשפחה שלי (ושל בן הזוג שלי) יודעת בדרגות שונות של הכחשה. הפרעת האכילה שלי היא גם משהו שאני צוחקת עליו, גם משהו שאני מדברת עליו עם חברות כשהנושא עולה, וגם משהו שאני מכחישה (פרופ' ראש מחלקה לב. אלארמז במשרד הבוקר: את רזה מדי! ב. אלארמז לפרופ' ראש מחלקה בתשובה: אר יו קידינג מי? איי ג'אסט גיינד X פאונד!)
מה גרם לכן לספר? אני מתייחסת לאנורקסיה שלי כמו להרגלי העישון או כסיסת הציפורניים שלי. א' זה משהו שרואים, ב' זה לא סאץ' א ביג דיל בעיני. להגיד "אני מתה לסיגריה" שווה ערך בעיני לאמירה "אני מתה לרדת במשקל". קורה. לא נושא לשיחות עומק. לא מעניין.
ואיך הגיבו? לא הפתיע אף אחד מעולם. האנורקסיה שלי תמיד היתה משהו שראו עליי.
ואיך זה גורם לכן להרגיש עכשיו שיודעים? בכנות, אני לא זוכרת איך זה היה כשהייתי צריכה להסתיר את זה. בטח מבאס.
אתן מרגישות שזה משנה משהו ביחס אליכן? האם זה צובע אחרת את היחסים? לא. ההבדל ביני לבין שאר הנשים בעולם (אלה שאינן מאובחנות באופן רשמי כאנורקסיות) הוא שאני שוקלת פחות. זה לא הבדל משמעותי בעיני כשלכולנו יש ממילא תפיסת גוף מעוותת ורובנו מרעיבות את עצמנו.
אם הייתן יכולות להחזיר את הגלגל - הייתן מחזירות? אני חושבת בגדול שאנשים צריכים לספר אחד לשני את האמת. זה מקל על החיים. לשאלה - לא.

 

[קולדון]

תגובה חולה וטריגרית במיוחד! (ט)

״...ההבדל ביני לבין שאר הנשים בעולם (אלה שאינן מאובחנות באופן רשמי כאנורקסיות) הוא שאני שוקלת פחות. זה לא הבדל משמעותי בעיני כשלכולנו יש ממילא תפיסת גוף מעוותת ורובנו מרעיבות את עצמנו...״
&nbsp
תתפלאי, אבל וב הנשים לא מרעיבות את עצמן. רוב הנשים לא אנורקטיות וההבדל בין אנורקטית לאשה ממוצעת הוא לא רק במשקל.
&nbsp
זו פשוט מבעס אותי לקרוא.
ככל שאת מבריאה את מבינה שלא כל הנשים ככה. ממש ממש לא.
רוב הנשים דואגות למראה שלהן בלי להרעיב את עצמן ובלי לפגוע בעצמן. ויש הבדל עצום בין לעשות קצת דיאטה ולשמור על המשקל לבין אנורקסיה.
&nbsp
את חיה בעולם אחר.

 

[beautiful alarms]

כן, אנחנו חיות בעולמות אחרים.

בעולם שבו אני חיה אין הבדל ממשי בין אישה ממוצעת (נניח שיש דבר כזה) לבין אנורקסית (במשקל שאינו מסכן חיים). בעיקר לא נשים צעירות שנולדו/התבגרו אחרי תחילת שנות השבעים, נניח. נעמי וולף כותבת על זה (רע, אבל מבוסס מחקרים ושטויות כאלה).

 

[קולדון]

מאחר שמעולם לא ויתרת על האנורקסיה

&nbsp
ואת לא בדיוק יודעת מה זה להיות בריאה,
איך את יכולה לדעת אם יש או אין הבדל ומהו אותו הבדל ?
&nbsp
&nbsp

 

[beautiful alarms]

"לא ויתרת על האנורקסיה"

נשמע בעיני דומה מאוד, אולי אפילו אותו הדבר ממש, כמו להגיד למישהי רגע לפני שהיא נושמת את נשמתה האחרונה, "מאחר שלא ויתרת על סרטן השד שלך..." כשאת בעצמך ברמיסיה (מסרטן, בדומה אולי להפרעת אכילה ואולי לא, אף פעם לא מחלימים).

 

[קולדון]

לא מזדהה עם ההשוואה בין סרטן להפרעות אכילה. ט

ולא מזדהה בכלל עם העניין של הרימיסיה.
אצלי ההחלמה והוויתור על הפרעות אכילה היו בדיוק כמו ההחלמה והוויתור על שאר ההתמכרויות שהיו לי,
ויתור מלא, ושלם. ממש לא זמני.
&nbsp
השיקום שלי אולי לא מושלם, אבל זה לא אומר שהוויתור שעשיתי הוא לא מוחלט. ולמען האמת השנה אני אחגוג עשר שנים להחלטה שלקחתי להחלים (מהכל) שזה כבר יותר שנים מהתקופה שבה הייתי על הפנים (שמונה שנים) ואני עוד מצפה לראות, כמה עוד אצליח להחזיר לעצמי את מה שאיבדתי בגלל הזמן שהשקעתי בהפרעות אכילה ושאר הכיף. אני לא בטוחה לאן אשר להגיע אבל בהחלט כל שנה זה יותר טוב, כך שאני נוטה להיות אופטימיות.
ואני בכלל בכלל לא יכולה לדמיין מצב שבו תהיה לי אופציה לחזור שוב להפרעות אכילה או סמים לצורך העניין.
&nbsp
אני יודעת שלא לכל אחד יש את המסוגלות לסבול את החיים של אחרי, אבל את מתארת סיטואציה כאילו החיים של אחרי בכלל לא קיימים וזה פשוט לא נכון.
&nbsp
&nbsp
&nbsp
ואגב-לא מדוייק לומר שאי אפשר להתגבר על סרטן.
הגוף של כולם כל הזמן מתגבר על סרטן, וכשמגיע הרגע שהוא כבר לא מתגבר עליו, זו בעצם התפרצות המחלה.
עם טיפולים כימותרפיים אחוזי ההצלחה הם כאלו שזה נחשב הצלחה כשאת נקייה חמש שנים, אבל יש עוד גישות לטיפול.