אני יודעת...
טינה שלום,
אני מודעת מאוד לעובדה שאין חזרה אחורה אחרי היציאה לתקשורת...
התייעצתי על זה עם המרצה שלי מהחוג לתקשורת (לקחתי קורס אחד שנה שעברה דרך 'אבני פינה' שזה חלק מהחובות האקדמיים כיום באוניברסיטה...) אז היא הסבירה לי את היתרונות והחסרונות...
בינתיים יצאה עליי כתבה קטנה ומפרגנת בתחילת אוגוסט...
אני גם אמורה להתחיל להרצות באופן 'רשמי' על הנושא הזה באופן ספציפי...
אבל המחשבה הזאת שאולי אם אשתוק עוד מישהי/ו עלול להיפגע מהכת הזאת (כי האקס התקשר אליי מחו"ל בזמן המלחמה, וסיפר לי שהאיש מרחיב את הכת, ויש 'סניף' בעוד ארץ אחת... והוא גם הביא לפה, לארץ, תלמידים מחו"ל...)
אז מפחיד אותי לחשוב שאולי השתיקה שלי תגרום סבל למישהי/ו....כי כמו שההורים שלי בכלל לא הבינו שמדובר בכת, יש הורים נוספים שמבינים מאוחר מדיי...אז הילדים (שהם כבר מבוגרים) לא מקבלים עזרה כשעוד אפשר...יש לי חברה שניצלה מהכת שבה הייתי רק בזכות הערנות של המשפחה שלה...
אז מה חשוב יותר, הנוחות שלי, או חיי אדם? ...
אני חושבת שאולי השאלה היא לא האם אני יוצאת עם הסיפור שלי - אלא מהי הדרך הכי נכונה?, מה ייגבה את הכי פחות מחיר ממני ומכול מי שקרוב אליי, במיוחד הבן זוג...אוליי גם אחי...אבל שניהם לא מתנגדים...זה בסדר מבחינתם, אפילו מצד אחי - כול עוד אשתו לא יודעת על הילדות - אז הוא רגוע...אולי הוא גם לא מבין את ההשלכות...
ממילא אני והרופאה חושבות לעשות אתו פגישה לשיחה משותפת...כי הגיע הזמן להרים את האבק מתחת לשטיח ולנקות משם את הג'יפה...ואחי צריך כנראה עזרה בעניין...
עקרונית הוא יודע שאני מתכננת פגישה משותפת, אבל הוא לא הזיז את עצמו בעניין...הוא מעדיף להיות פאסיבי ולא לעשות כלום (מלבד המשפחה האישית שלו, שעליהם הוא כן משקיע...) היא היה מאז היותו הכי קטן, כזה - מתחבא ומסתגר שרק לא ייראו
אותו..
.שרק הוא לא ייפגע...ולא הזיז לו מה קורה אתי או עם אימא...
אז כשאצא לדרך, מבחינת התקשורת באופן מלא, הוא ייצטרך ללמוד לחיות עם זה...ממילא אני כתבתי פוסטים בגלוי על התקופה ההיא בפייסבוק, והוא אולי ראה אותם, וגם בת דודה שלי...
נמאס לי שהמשפחה שלי כופה עליי את הרצונות שלהם, ואת ה'הצגות' שלהם, ותמיד אני הייתי ה'שקופה' שאף אחד לא טרח לראות שהיא שם מבחינה רגשית...אימא ז"ל ניסתה, אבל לא הייתה לה תמיכה בעניין, ולא היו לה הכלים או הידע...יש אנשים שקשה להם לבטא רגשות כלפי חוץ, והבנתי את זה לפני כמה חודשים, כשמצאתי מכתבים שאימא כתבה לי בזמן שמנהיג הכת ניתק בינינו את הקשר...היו שם חלקים כול כך רגשיים שלה!!!...פתאום גיליתי את האימא ה'אחרת'....זאת שהכרתי רק באופן חלקי...
זה כמו שפעם היא עשתה לי ספר- אלבום תמונות עם תצלומים וציטוטים של כמה שירים מולחנים שלי...והיא קראה לזה 'זיכרונות מתוקים' ובזמנו - זה עצבן אותי כי לא הבנתי מה היה כול כך מתוק בחיים שלי???...אבל מאוחר יותר הבנתי שהיא רצתה להשאיר לי עדות לא מילולית, מסר - של מה היו החיים שלי בשבילה...אז כיום האלבום הזה יקר לי מאוד, ובעל ערך רגשי...כך גם השני שהיא עשתה מהטיול המשותף שלי ושלה לחו"ל...
זה עצוב לי שאני מכירה את מלוא העומקים של האישיות שלה דווקא כשהיא כבר לא בחיים...אולי הייתי צריכה את המרחק על מנת לראות את הטוב הזה, כי מה שראיתי אז זה את השתלטנות שלה, ואת הקור הרגשי...אבל אני מבינה כיום שזו הייתה מסכה, ושבתוך עצמה היא הייתה מאוד רגישה, ואולי ברחה מזה במכוון (הינה עוד היבט בנושא של את מי לשתף...)
אני תוהה האם אחי כמוה? האם זה שהוא נראה שטחי ואדיש ו'בורח', זו מסכה לכסות על משהו מבפנים שקשה לו להכיל? ניסיתי בעבר ליזום שיחה מהצד שלי- אבל כול פעם שזה עובר לרמה אישית הוא מתחמק, אולי לכול היותר יקשיב למה שיש לי להגיד...נדיר שהוא יגיד משהו, או ש'ינדב' מידע כלשהו על מה שקורה בחיים שלו, אבל הוא מצפה שאני 'אדווח' לו על כול דבר בחיים שלי...לא הוגן...
מצטערת שכתבתי כזאת מגילה, אבל נושא השיתוף העלה לי גם את החשיבה על עד כמה באמת משתפים בין קרובי משפחה? או שהם יכולים לחיות כמו זרים, או כמעט זרים בחיים שלנו?
לבשה.
אבל נלחמתי בזה, כי באמת רציתי להפסיק להרגיש ככה.
