למי הבכורה????

[anatgri]

למי הבכורה????

היי, אני חדשה בפורום הזה ובדר"כ נוכחת בפורום אובדן הריון. בקצרה:עברתי שבעה הריונות ויש לי ילדה אחת בת ארבע וחצי שנולדה בהריוני החמישי. בהריוני השני ילדתי ילדה שנפטרה בגיל חצי שנה. ביתי היום לא יודעת דבר על הילדה שאיבדנו. שאלתי היא מתי לספר לה? מתי לקחת אותה לבית העלמין? ןהכי חשוב בשלב זה - ביתי חושבת ומתגאה בכך שהיא הבכורה. מתי ואיך לספר לה שזה לא ממש כך?

 

[גרא.]

מה שחשוב לדעתי הוא יחסך,ותחושותיך

כלפי התינוקת שנפטרה.למיטב ידיעתי,ואולי אני טועה,עד גיל שנה,אין מתאבלים על תינוק,גם לא יושבים שבעה..אם את עדיין מאד קשורה רגשית לתינוקת ההיא, מבקרת מדי שנה,או יותר בבית העלמין,נוהגת מדי פעם לדפדף באלבום תמונות, יהיה עלייך לספר לביתך ,מוקדם ככל האפשר על מה שקרה..היא אמנם אינה בכורה לכאורה בין ילדייך,אבל למעשה היא הבת הבכורה החיה היחידה,ומבחינה זו היא בכורה לכל עניין ודבר..במשפחות מסוימות שהכרתי,כולל במשפחתי שלי, נפטר תינוק אחרי מספר חודשים,שנולד לפני..מעולם לא דיברנו על כך,לא נשאלו שאלות..וכך גם במשפחות רבות.לכן לא ברור לי מדוע חשוב לך דווקא עכשיו לספר לביתך שאינה בכורה..יש עוד סיבה שלא הייתי מספר לה דווקא עכשיו..בגיל ארבע וחצי,ועוד קצת,נושא המוות עולה בצורה משמעותית אצל הילדים..הם שואלים שאלות,חוששים לגורל הוריהם..ויש צורך לספק את סקרנותם ולהסביר להם מה זה מוות (איך עושים כן" בספרה של שרה סמילנסקי "תפיסת המוות בעיני ילדים קטנים".חלק א´,המתייחס לילדים עד גיל 6.לשלב במצב כזה את מות האחות הקטנה..עלול לסבך לביתך את ההבנה,ומעבר לכך עלול ליצור רגשי אשמה שיקשה עלייך להתמודד.לסכום,אין צורך לספר עכשיו,אם אינך חייבת אם זכרה של התינוק מונצח..ואתם הולכים לבית העלמין..כן,יש צורך לספר לה. איך,וכיצד,ראי בספר שהמלצתי.כמו כן את יכולה להשתמש בסיפורים/שירים בדרך המכונת ביבליוטרפיה,כלומר ריפוי בספרות.ראי את ספריו של אדיר כהן בנושא.ובמיוחד,שני החלקים של האנתלוגיה "להפליג עם כוכב"..עזבי במכוון את עניין הבכורה.אין צורך להתמודד עם זה,אלא רק עם מות האחות.

 

[anatgri]

בהמשך לשאלתי הקודמת

ישבנו שבעה על ביתינו ואנו הולכים מדיי פעם לבית העלמין לפי הצורך הפנימי שלנו. יש לנו קלטות וידיאו שלה שזמן רב (מאז נולדה ביתנו שעימנו) לא צפינו בהן וכן גם אלבומים. זירה עימנו יש ימים שיותר ויש ימים שפחות... לכן השאלה שלי נותרה עדיין ללא מענה - מתי הוא העיתוי? - הרי איננו עוסקים במותה באובססיביות אך מאידך היא עימנו בצורה זו או אחרת. אם לחדד את השאלה זה לא רק עניין הבכורה אלא בכלל מתי כדאי לספר לביתנו על אחותה שהיתה? תודה על תשובתך.

 

[גרא.]

בגיל ארבע וחצי,עדיין מוקדם לספר

על האחות הקטנה שהיתה,אלא אם כן הנושא יעלה בשאלה שלה,בדרך מקרה.העיתוי בכל מקרה,תלוי מאד בבגרותה הרגשית וביכולת ההבנה שלה,כשאת חייבת לסמוך על האינטואיציה שלך כאם.לכן אם את מרגישה שהיא נבונה ובוגרת,ויכולה להבין ולהתמודד רגשית עם האמת,כעת חיה,אתם כהורים,יכולים לספר לה על אחותה שהיתה,כולל צפייה באלבום,או קלטת.כמובן,רצוי שלפני שתספרו לה, תהיו מודעים כיצד ילדים תופסים,מבינים ומתייחסים למוות,כפי שמתייחסת לכך שרה סמילנסקי.במשפחה דתית,בה תפיסת המוות על רקע האמונה הדתית,מוסברת אחרת לילדים,ההסבר כמובן יהיה שונה.לכן לסכום,אין סף גיל,או גיל גג, כשיודעים איך לספר,איך להגיב לשאלות,או לתגובה הרגשית,כאשר בעיקר לפי האינטואציה הילדה בוגרת ומסוגלת להבין,אפשר לספר.בשונה,הליכה לבית העלמין,דורשת הכנה מדוקדקת של הילדה,ולא חייבת להעשות בצמוד לחשיפת האמת.

 

[anatgri]

תודה, תודה רבה!!!

חיזקת את שחשבתי ושוב ההוכחה לכך - יש להקשיב לקול הפנימי שלנו. תודה ו- חג שמח.

 

[sivanori]

קראתי בעיון את ההתכתבות

ואני רוצה לחדד - גם אני באותו מצב. היה לנו ילד שנולד תסמונתי ונפטר אחרי 25 ימים נוראים.. היום יש לנו ילד מתוק ובריא. הילד שנפטר איתנו כל הזמן. כל הזמן. אין ספק שהאובדן שחווינו משפיע על חיינו לעד. החל מהחלטות חינוכיות וכלה ביכולת השחרור שלי את הילד - בייביסיטר, בי"ס, טיולים, ללכת לבד לחברים וכן הלאה לפי ההתפתחות. על אוטו אני בכלל לא מעיזה לחשוב. רמת ההגנה שאני אתן לילד שישנו תהיה משמעותית יותר גבוהה (לדעתי) ממה שהייתי נותנת לו אלמלא האובדן. זו נקודה ראשונה. הנקודה השניה היא הנוכחות של הילד שאינו בהכרה שלי. אנו מציינים את יום ההולדת שלו, יש אלבום עם קצת תמונות. ואני רוצה לספר. אני לא רוצה סודות. נכוותי מהענין הזה (לבעלי הייתה אחות שנפטרה, וגם כאשר עשו בירור גנטי אמא שלו לא ספרה, עד שנפלט לה. זה גרר כעסים מאד גדולים מצידי) אני לא רוצה לחזור על זה. שלא לדבר על אחיו הקטן של בעלי שאני לא יודעת מה הוא יודע או יספר לאשתו העתידית. בקיצור, סודות זה דבר שלא מקובל עלי ואני לא מעוניינת בהם. נקודה שלישית - לילד שאיתנו כעת יהיו (

) אחים. כשנספר לו הם יהיו קטנים יותר, האם צריך להתחשב גם בזה ? אתה אומר לא לספר בגיל 4.5, אז מתי כן ? מהו השילוב המתאים מבחינת בגרות נפשית מצד אחד ומצד שני לא לקבל תגובה בנושא של "למה לא ספרתם לי עד עכשיו" ? כמובן שאני מדברת ברמה כללית, ולפני שנספר נתייעץ, אבל בכל זאת - לדעת לפני מה אני עומדת. שאלה ארוכה, אך מאד חשובה לי. תודה, סיון

 

[גרא.]

סיוון,אח קטנטן שנפטר אחרי 25 יום,

אינו סוד "נורא",או בעל משמעות רבה,כמו "סודות" אחרים,למשל שהילד מאומץ,או שנולד בהפריית מבחנה,ומהי המשמעות להיותו ילד למשפחה חד הורית? למשל כאשר האב,במרבית המקרים נטש את האם..ישנם מקרים לא מעטים שילדים שומעים מילדים אחרים את האמת,לפני שהיא נאמרה להם על ידי הוריהם.זה קורה די הרבה כשהילד מאומץ,ואינו דומה כלל פיזית להוריו..אם וכאשר זה קורה, תגובת הילד יכולה להיות מאד קשה,וטראומטית.אבל טרגדיה משפחתית של אובדן האח בגיל 25 יום,אינה סוד נורא שמישהוא יגלה במקרה,אלא טראומה שהמשפחה עברה,"ששייכת",לה ומלווה אותה תדיר.אין סכנה שזה יתגלה בדרך מקרה.ומכאן ניתן להבין שיש חשיבות לספר לילד,אבל לאו דווקא בגיל זה או אחר,ואת זה הדגשתי בתגובתי..אפשר לספר כמעט כל דבר גם לילד בן ארבע וחצי,אם הוא בוגר רגשית כמצפה מבני גילו,התנהגותו,אינה ילדותית מדי,הוא נבון ומסוגל להתמודד עם נושא המוות (על הספרות המתאימה,כבר המלצתי)..תני לעצמך קרדיט וסמכי על האינטואיציה שלך,שהיא טובה מכל אבחון פסיכולוגי.כשאת תחושי שהוא בוגר,מוכן ורוצה להקשיב..את יכולה לספר לו..ואם יאמר "למה לא ספרתם לי עד עכשיו",תגובה שכלל לא מופיעה בגילים הללו..אמרי את האמת,שהיא על פי הבנתי העובדה,"עכשיו אני חושבת שאתה בוגר ומסוגל להבין"..זה הכל..אין קשר בין שיחה עם בנך,בבוא העת על מה שקרה,לבין אחים קטנים יותר..ואין צורך להתייחס לכך,אלא אם כן הוא ישאל..זהו.צר לי שכך קרה,אבל גם במשפחתי קרה ארוע ממש דומה.,וההתמודדות שלי ,ואחי עם האמת,היתה אמפטית,כלל לא טראומטית..