צועניה אדומה
New member
למות
"נדמה לי שהתגעגעתי" אני אומרת לו כשהוא פותח את הדלת. המבט שלו מופתע, כאילו לא ידע שאגיע, אולי חשב שאיני אמיצה מספיק. הוא מחייך, שותק ומושך אותי פנימה.
"משהו לשתות?" שואל.
הוא מכסה לי את העיניים. מפשיט אותי לאט. אני כבר לא שלי עכשיו.
כשהוא נוגע בי, אני חושבת על זה שפעם הייתי כל כך עמוק מתחת לעור שלו, תוהה אם בכלל יצאתי משם אי פעם. גם בו הגעגוע צורב, חורך. לאט לאט זה משתחרר.
הוא מכסה לי את הפנים בכף היד שלו. כמעט ושכחתי עד כמה היא גדולה ואני ממיסה את עצמי בין האצבעות שלו, כמו זכוכית שמשנים צורתה מעל האש. הוא לא ממהר, וגם אני. הזמנים שלנו יחד תמיד היו כמו שעון מקולקל שמאיץ ברגעים.
זה מתחיל בסטירה אחת. זו תמיד סטירה אחת. הכאב מתפשט לי לכל אזור הפנים ואני מוציאה זעקה קלה. "בן זונה", אני מסננת.
אחר כך יבואו עוד, עוד לפחות עשר סטירות, עד שתצא ממני הילדה המטומטמת, החרמנית, שרק זקוקה לעוד.
כשהוא צובט את הפטמות שלי, אני שומעת אותו צוחק. תמיד היה לו צחוק כזה שמילא לי את הנפש. הוא לוחץ חזק, עד שאני צורחת.
גם כשביקשתי לבוא כדי למות, הוא צחק. אמר שאני משוגעת, שאין לי גבולות. איתו מעולם לא היו. בדרך אני חושבת על דנטה, על מעגלי גיהינום. על זה שרציתי ממנו פעם להיות השטן שלי. ולרגעים, היה.
עכשיו הוא חונק אותי, חונק את כל מה שהייתי עבורו פעם, כל מה שהיה שלו, ואני נולדת מחדש.
"נדמה לי שהתגעגעתי" אני אומרת לו כשהוא פותח את הדלת. המבט שלו מופתע, כאילו לא ידע שאגיע, אולי חשב שאיני אמיצה מספיק. הוא מחייך, שותק ומושך אותי פנימה.
"משהו לשתות?" שואל.
הוא מכסה לי את העיניים. מפשיט אותי לאט. אני כבר לא שלי עכשיו.
כשהוא נוגע בי, אני חושבת על זה שפעם הייתי כל כך עמוק מתחת לעור שלו, תוהה אם בכלל יצאתי משם אי פעם. גם בו הגעגוע צורב, חורך. לאט לאט זה משתחרר.
הוא מכסה לי את הפנים בכף היד שלו. כמעט ושכחתי עד כמה היא גדולה ואני ממיסה את עצמי בין האצבעות שלו, כמו זכוכית שמשנים צורתה מעל האש. הוא לא ממהר, וגם אני. הזמנים שלנו יחד תמיד היו כמו שעון מקולקל שמאיץ ברגעים.
זה מתחיל בסטירה אחת. זו תמיד סטירה אחת. הכאב מתפשט לי לכל אזור הפנים ואני מוציאה זעקה קלה. "בן זונה", אני מסננת.
אחר כך יבואו עוד, עוד לפחות עשר סטירות, עד שתצא ממני הילדה המטומטמת, החרמנית, שרק זקוקה לעוד.
כשהוא צובט את הפטמות שלי, אני שומעת אותו צוחק. תמיד היה לו צחוק כזה שמילא לי את הנפש. הוא לוחץ חזק, עד שאני צורחת.
גם כשביקשתי לבוא כדי למות, הוא צחק. אמר שאני משוגעת, שאין לי גבולות. איתו מעולם לא היו. בדרך אני חושבת על דנטה, על מעגלי גיהינום. על זה שרציתי ממנו פעם להיות השטן שלי. ולרגעים, היה.
עכשיו הוא חונק אותי, חונק את כל מה שהייתי עבורו פעם, כל מה שהיה שלו, ואני נולדת מחדש.