למה?
אני פה כבר שמונה חודשים, ולא מסתדר לי. מה הם עיוורים? אני לא אוויר, למיטב ידעתי, למה הם לא מתייחסים אליי? אני עושה מאמצים, ללמוד את השפה שלהם, למרות שאני צריכה ללמוד שתיים, ומנסה לדבר איתם, אבל הם רק צוחקים. אני סובלת. רע לי. קשה לי. למה אני? למה עכשיו? בדיוק שמצאתי חברים, ואפילו אהבה? בדיוק שהיה לי כל כך טוב, בצופים, בבית, אפילו בבית ספר המצב היה טוב, ממש טוב. למה באמצע החיים להגיד סטופ? יאללה תארזי, מחר עוברים? וביום האחרון, נידהמתי, המון אנשים באו הרבה יותר ממה שציפיתי, הותיק היה מלא מכתבים, והיה כתוב שהם אוהבים אותי, ומתגעגעים כבר, ובחיים לא ישכחו. ובראש סיננתי לעצמי להיות חזקה, הרי זה מספיק קשה לכולם. ובלילות, הו הלילות, שונאת את החלק הזה של היום, החלק בו המסכה יורדת, ואני נותנת לדמעות לזרום, והגעגועים, מתפתחים בי כל פעם מחדש. והתמונות מחייכות לי, והמכתבים מבטיחים שהכל יהיה בסדר, כי "הרי את כזאת חברותית אי אפשר שלא להתחבר עם ילדה כמוך" עובדה? שמונה חודשים אני לבד כבר, וזה קשה, קשה מנשוא.
אני פה כבר שמונה חודשים, ולא מסתדר לי. מה הם עיוורים? אני לא אוויר, למיטב ידעתי, למה הם לא מתייחסים אליי? אני עושה מאמצים, ללמוד את השפה שלהם, למרות שאני צריכה ללמוד שתיים, ומנסה לדבר איתם, אבל הם רק צוחקים. אני סובלת. רע לי. קשה לי. למה אני? למה עכשיו? בדיוק שמצאתי חברים, ואפילו אהבה? בדיוק שהיה לי כל כך טוב, בצופים, בבית, אפילו בבית ספר המצב היה טוב, ממש טוב. למה באמצע החיים להגיד סטופ? יאללה תארזי, מחר עוברים? וביום האחרון, נידהמתי, המון אנשים באו הרבה יותר ממה שציפיתי, הותיק היה מלא מכתבים, והיה כתוב שהם אוהבים אותי, ומתגעגעים כבר, ובחיים לא ישכחו. ובראש סיננתי לעצמי להיות חזקה, הרי זה מספיק קשה לכולם. ובלילות, הו הלילות, שונאת את החלק הזה של היום, החלק בו המסכה יורדת, ואני נותנת לדמעות לזרום, והגעגועים, מתפתחים בי כל פעם מחדש. והתמונות מחייכות לי, והמכתבים מבטיחים שהכל יהיה בסדר, כי "הרי את כזאת חברותית אי אפשר שלא להתחבר עם ילדה כמוך" עובדה? שמונה חודשים אני לבד כבר, וזה קשה, קשה מנשוא.
