למה?!?!
אני כותבת את המילים האלה, ומעיניי זולגות דמעות... דמעות של חוסר אונים... בעלי לעתיד כבר יותר משנה מנסה להחליף עבודה, וכל פעם אותו סיפור חוזר על עצמו: מזמנים אותו לראיון ומאד מתלהבים (הוא אדם מאד מקצועי ונעים הליכות), מזמנים אותו לראיון חוזר, ועוד אחד ועוד אחד... ונעלמים. לא שולחים מכתב "סליחה, אינך מתאים לנו..." לא מתקשרים ולא כלום. זו הדרך של חברות להגיד לו שהן אינן מעוניינות להעסיק אותו. אנשים!!! אתם מזמנים אדם עובד ל-4 ראיונות עבודה! כל פעם מכריחים אותו להמתין (אף ראיון לא מתחיל בזמן), ולא מוצאים לנכון להגיד לו שאתם לא מעוניים?!? מה קורה במדינה הזאת?! איפה הכבוד המינימלי לאדם?! רע לי מזה, מאד רע... אני לא יכולה להסתכל לו בעיניים, כי אני רואה בעיניים היפות האלה חוסר ביטחון ועצב גדל. אני לא חשבתי שאני אגיד את זה אי פעם, אבל אני מתחילה לשקול ברצינות ירידה מהארץ.
אני כותבת את המילים האלה, ומעיניי זולגות דמעות... דמעות של חוסר אונים... בעלי לעתיד כבר יותר משנה מנסה להחליף עבודה, וכל פעם אותו סיפור חוזר על עצמו: מזמנים אותו לראיון ומאד מתלהבים (הוא אדם מאד מקצועי ונעים הליכות), מזמנים אותו לראיון חוזר, ועוד אחד ועוד אחד... ונעלמים. לא שולחים מכתב "סליחה, אינך מתאים לנו..." לא מתקשרים ולא כלום. זו הדרך של חברות להגיד לו שהן אינן מעוניינות להעסיק אותו. אנשים!!! אתם מזמנים אדם עובד ל-4 ראיונות עבודה! כל פעם מכריחים אותו להמתין (אף ראיון לא מתחיל בזמן), ולא מוצאים לנכון להגיד לו שאתם לא מעוניים?!? מה קורה במדינה הזאת?! איפה הכבוד המינימלי לאדם?! רע לי מזה, מאד רע... אני לא יכולה להסתכל לו בעיניים, כי אני רואה בעיניים היפות האלה חוסר ביטחון ועצב גדל. אני לא חשבתי שאני אגיד את זה אי פעם, אבל אני מתחילה לשקול ברצינות ירידה מהארץ.