למה?!?!

[Mariasha]

למה?!?!

אני כותבת את המילים האלה, ומעיניי זולגות דמעות... דמעות של חוסר אונים... בעלי לעתיד כבר יותר משנה מנסה להחליף עבודה, וכל פעם אותו סיפור חוזר על עצמו: מזמנים אותו לראיון ומאד מתלהבים (הוא אדם מאד מקצועי ונעים הליכות), מזמנים אותו לראיון חוזר, ועוד אחד ועוד אחד... ונעלמים. לא שולחים מכתב "סליחה, אינך מתאים לנו..." לא מתקשרים ולא כלום. זו הדרך של חברות להגיד לו שהן אינן מעוניינות להעסיק אותו. אנשים!!! אתם מזמנים אדם עובד ל-4 ראיונות עבודה! כל פעם מכריחים אותו להמתין (אף ראיון לא מתחיל בזמן), ולא מוצאים לנכון להגיד לו שאתם לא מעוניים?!? מה קורה במדינה הזאת?! איפה הכבוד המינימלי לאדם?! רע לי מזה, מאד רע... אני לא יכולה להסתכל לו בעיניים, כי אני רואה בעיניים היפות האלה חוסר ביטחון ועצב גדל. אני לא חשבתי שאני אגיד את זה אי פעם, אבל אני מתחילה לשקול ברצינות ירידה מהארץ.

 

[ליליות]

תחזיקי מעמד בשבילו!

אני מסכימה איתך בהחלט שאין כבוד והערכה בין אדם לאדם במדינתנו. כאשר התייאשתי מלנסות לחפש עבודות טובות והחלטתי שכל עבודה תהיה טובה לי, הסתובבתי ברגל עם חברה במרכז מסחרי והצענו את עצמנו לעבודה. קיבלנו תגובות כמו "אתן יכולות להשאיר קו"ח, אבל אין טעם!" מה כואב להם לקחת את הקו"ח שלנו, לומר בנחמדות -'במידה ותהיה עבודה פנויה, ניצור קשר'? אחרי שלוש שעות של סיבובים, החלטנו לסגור את היום. הכאב הנפשי התיש אותנו. לא יכלנו לחייך יותר ולכן המשכנו ביום אחר.במקום להיות אמפתיים, פוגעים בנו. לאנשים במדינתנו יש הרבה מה ללמוד על נימוסים ועל כבוד בין אדם לאדם. הזכרת לי שיר (לאה גולדברג) עם תאור הכאב של בעלך שאת חשה: אם תתן לי חלקי באימת מחשכיך אולי יאור לי מעט. אם תפרוק על כתפי את כובד עולך מעליך אולי יקל לי מעט. אם תביא אלי כפור עזבותי את צינת בדידותך אולי יחם לי מעט. כמו עץ בשלגיו, הנוצר את אביב ניצניו בקרה, אעמוד בפתחי יגונך. והיה מכאובך לי תשורה. בידיים טובות אשאנו. לא אפול, לא אכרע- אל תירא. יקירתי, תגרמי לו להאמין בעצמו יותר, אל תישברי שהוא לא מתקבל לעבודה כלשהי. תאמרי לו שתיפתח דלת אחרת, טובה יותר. לפעמים כל עכבה לטובה. תנסו להתמקד בדברים הטובים והיפים של החיים. גם אני לפעמים נשאבת לעצב, כמו בעלך. אבל אז אני חושבת ומקימה את עצמי על הרגליים וחושבת על הבעל הנהדר שיש לי, שבזכותו אני חזקה יותר. על האושר שהוא גורם לי. אלה הדברים הבאמת חשובים בחיים. ומכאן אני שואבת את האנרגיות להמשיך הלאה. אז, שיהיה לכם בהצלחה!

 

[Mariasha]

ליליה, תודה רבה ../images/Emo24.gif

המון תודה על העידוד החם. אני מנסה לתמוך, ואני מאמינה בו כמו שאף אחד אחר לצערי לא יוכל... אבל מה לעשות אם אני מפסיקה להאמין בעצמי?! אני מפסיקה להאמין בעולם הזה?! לוקח לי המון כוחות להקים את עצמי בבוקר ליום חדש. יום שיביא רק עבודה, בעבור שכר מיזערי, לימודים - שאני לא נהנית מהם, אבל עושה תואר שני, כי אין עבודה עם תואר ראשון (וגם בעצם עם תואר שני אין)... השיא של היום שלי - זה כשאני יושבת לידו בערב, מתקלחת והולכת לישון. אין זה עצוב?! אפילו ילד אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו עם הלימודים שלי. סליחה על הנימה הדיכאונית.

 

[ליליות]

המצב ישתנה מתישהו...

הי, קודם כל orom בתגובתו, לקח לי את המילים. הוא ממש צודק. זו שאלה של זמן, והמון סבלנות.ואסור לך להפסיק להאמין!!! יום אחד ישתנה המצב ודברים יראו הרבה יותר טוב ממה שהם נראים עכשיו. אני יודעת שזה לוקח הרבה אנרגיות פנימיות, אפילו אנרגיות שאין לנו. ובעניין התסכול מבחינת הלימודים אני מבינה אותך כל כך. אני לא התחלתי תואר שני בגלל שלא ראיתי איך התואר יתרום לי לעבודה. שימי לב, הרבה אנשים שמסיימים את התואר ה-1, עובדים במה? קופאית בסופר, טלמרקטינג, טעימות בסוף שבוע בסופר, פקידות, מזכירות- כל אלה תאורים של חברות שלי. (אני גרה בב"ש וכאן המצב יותר קשה מהמרכז) אחת אחת מבריקות, חמודות ואני חושבת שיהיו נכס רציני למקום עבודה. אז חשבתי לעצמי, אם התואר השני היה תורם לי למקצוע שיש בו עבודה, אז בלי לחשוב על זה, הייתי עושה את זה. אבל לפי המצב היום, אני לא רואה את עצמי במצב שונה אחרי תואר2. ואני אדם שאוהב ללמוד. ולגבי ילדים, אני גם מבינה. גם אני ובעלי לא מוכנים להביא עכשיו ילדים (אנחנו בני 28), כי אין לאן. מה אני אביא ילד למעונות סטודנטים? ובית אני לא רואה באופק. אנחנו בקושי מתקיימים מהמשכורת של בעלי. אנחנו לא רעבים ללחם, ממש לא. אבל שאני הולכת בסופר, אני קונה את מה שצריך בלבד, בודקת מחירים על כל דבר. וזה מתסכל!חיי סטודנטים.אז איך נוכל לשלם על טיטולים ומזון עוד 1000 ש"ח בחודש- בשביל ילד. אני לא אביא ילדים בכל מחיר!!!!אז אני אחכה עוד שנתיים.השיקולים שלכם נכונים. אבל חשוב שתדעי שברגע שתפסיקי להאמין בעצמך, זו נבואה שתגשים את עצמה! כי שתגיעי לראיון עבודה טוב, אפילו לחייך לא יהיה לך חשק כי לא תאמיני שיקבלו אותך. אני זועקת בשבילך!!!אל תעשי זאת. תמיד תאמיני בעצמך, בבעלך ובאהבה שלכם. אלה הדברים הכי חשובים בחיים ובאמצעותם תצליחו לשאוב כוחות ולמצוא עבודות טובות יותר. תהיו חזקים.ליליות

 

[orom]

תתעודדי

ישנם מקומות עבודה אשר מזלזלים במרואיינים ולא טורחים לחזור אליהם עם תשובה שלילית אבל זו לא סיבה להתייאש, אל תתני לאלה אשר לא אכפת להם מהזולת להשפיע עליך ולהעכיר את מצב רוחך. הם לא כאלה חשובים כדי לגרום לך לרדת מהארץ או לגרום לבעלך לחוסר בטחון. פשוט קבלי את זה שכמו שלא כל האצבות שוות כך גם לא כל האנשים שווים. ותמשיכו לחפש עבודה וללכת לראיונות כי בסוף המקום המתאים ביותר יגיע- זה רק עניין של זמן.